תחת יריכי שהנשבע צריך ליטול בידו חפץ של מצוה כו'. החכם רבי אברהם ן' עזרא טען ואמר אלו היה כן היה נשבע בברית המילה לא בשם. ואני תמה איך נעלם ממני הא דאמר רב יהודה בפ' שבועת הדיינין היכי משבעינן ליה משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה דכתיב ואשביעך בה' אלהי השמים א"ל רבינא לרב אשי כמאן כר' חנניא בר אידי דאמר בעינן שם המיוחד א"ל אפילו תימא רבנן דאמרי בכנוי ומאי בשבועה האמורה בתורה שצריך לאתפוסי חפצא בידיה פי' או ס"ת או תפילין כאברהם דאתפס' ברית מילה ש"מ שהנשבע וספר בידו או תפלין בידו לא סגי בלתי שם המיוחד או כנויו וכן פסקו כל הפוסקי' וליכא למימר דטענתו היא על רז"ל עצמם שאמרו זה שאין דרכו של החכם הזה לומר בעבור רז"ל וי"א:
מבית אבי מחרן מארץ מולדתי מאור כשדים. הרמב"ן ז"ל טען ואמר אם כן יהיה אל ארצי ואל מולדתי אור כשדים וחלילה שיתערב זרע קדש בבני חם הפושע ועוד איך הלך העבד לחרן והוא לא צוה לו אלא אל ארצי ואל מולדתי תלך שהיא אור כשדים כדעת הרב ואולי יחשוב הרב כי ארץ מולדתו אור כשדים אבל מולדתו הוא משפחתו וארצו חרן אשר גר בה וכל אלה דברים בטלים כי בכאן אמר ולקחת אשה לבני משם ועוד כי ימים רבים עמד בארץ כנען יותר מחרן ולמה תקרא חרן ארצו בעבור שגר בה ימים עכ"ד: ונראה לי שאין טענה על דברי הרב כלל כי מה שאמר איך הלך העבד לחרן כו' שתי תשובות בדבר האחד שבהיות דירת אברהם בארץ כנען וקראו כל מקומות עבר הנהר בשם ארצו ומולדתו על צד הכללות כי כלן באיקלי' אחד הם נכללים וכאלו אמר אל איקלי' ארצי ומולדתי תלך והנה גם חרן בכלל כי כן מנהג הנעתק מאיקלים לאיקלי' לכנות כל האיקלי' אשר נעתק ממנו בשם ארצו ומולדתו כאשר יאמרו היום כל אנשי ספרד אשר באו ממלכות ספרד למלכות רומניא שארצם ומולדתם היא ספרד אע"פ שארצם ומולדתם היא עיר א' מערי ספרד ולכן יהי' פי' אל ארצי ואל מולדתי תלך אל עבר הנהר בכלל והעבד הלך לחרן מפני ששם משפחת אדוניו שצוה לו אדוניו שיקח אשה לבנו משם ואע"פ שאין זה מפורש בצווי אברהם הנה פירש אותו אליעזר ללבן אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי ולקחת אשה לבני ואולם כאשר יזכיר הכתוב בית אביו עם ארצו ומולדתו שהוא מורה על עיר חרן בפרט כמו מארצך וממולדתך ומבית אביך וכמו אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי אז תשאר ארצו ומולדתו בהכרח על אור כשדים לבדו ולכן בפסוק הראשון שכתוב בו כי אל ארצי ואל מולדתי תלך לא פירש כלום מפני שאין שם מבית אבי והוא כולל הכל ובפסוק השני שכתוב בו מבית אבי הוצרך לפרש מארץ מולדתי אור כשדים והתשובה הב' היא שאפי' אם תמצא לומר שארצו ומולדתו מורי' בפרט על אור כשדים אין טענה איך הלך העבד לחרן במקום שלא צוה לו כי אברהם ע"ה בצאתו מאור כשדים הניח שם את נחור אחיו כדכתיב ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ולא את נחור בנו ולא ידע כי אחר צאתו מחרן עם לוט ונשאר אביו בחרן לבדו יצא נחור מאור כשדים והלך לחרן וישב עם אביו אבל חשב שעדיין נחור יושב באור כשדים והמבשר שהגיד לו הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך חשב שאברהם כבר ידע יציאת נחור מאור כשדים ולא הגיד לו רק דבר הבנים ולכן שלח את אליעזר באור כשדים לקחת לו אשה מבנות נחור וכאשר עבר אליעזר מחרן אשר דרכו משם ללכת לאור כשדים כדכתיב ויצאו אתם מאור כשדי' ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם הוגד לו ששם נחור וכל משפחת אברהם והניח דרכו שהיה רוצה ללכת באור כשדי' והלך לחרן ומפני זה כתו' ויקם וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור שלא היה צריך לכל זה כי כבר כתוב ויקח העבד י' גמלים מגמלי אדניו וילך ולא היה צריך לכתוב אלא ויברך הגמלים מחוץ לעיר ועוד מה טעם אל ארם נהרים אל עיר נחור די בא' מהם או אל ארם נהרים או אל עיר נחור אבל זאת ראיה שרצה הכתוב להודיע שהסבה שהלך אל ארם נהרים ולא אל אור כשדים ששלחו אדניו שם הוא מפני ששמע שארם נהרים שהיא חרן נהיתה עתה עיר נחור אף על פי שמתחלה לא היתה עירו אלא אור כשדים. ומה שאמר אולי יחשוב הרב כי ארץ מולדתו היא אור כשדים אבל מולדתו היא משפחתו וארצו חרן אשר גר בה והם דברים בעלים אין ספק שהדברים הללו דברים בטלים הם אם היתה זאת כונת הרב אבל הרב ז"ל לא חילק בין ארץ מולדתו ובין מולדתו שהרי גבי לך לך מארצך וממולדתך פירש והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד חרן משמע שהוא סובר שארצך ומולדתך הם אור כשדים. גם אין לטעון למה תקרא חרן שגר בה ימים מועטים ארצו יותר מארץ כנען שעמד שם ימים רבים כי לא קרא את חרן ארצו רק בערך אל המקומות שיצא משם לא בערך אל ארץ כנען אשר הוא עומד שם:
ואשר דבר לי לצרכי. פי' בעבורי כמו אמרי לי לא דומיא דאשר נשבע לי הבא אחריו כי על הדבור לא תפול מלת לי אלא מלת אלי שתרגומו עמי ולכן תחסר מלת אלי כאלו אמר ואשר דבר אלי לי ופירושו ואשר דבר עמי לצרכי וכן פיר' את אשר דברתי לך את אשר דברתי עם אברה' לצרכך שהרי עם יעקב לא דבר קודם לכן אלא לאברהם:
כמו אשר דבר עלי. שפי' בעבורי והוצרך להאריך ולומר כמו אשר דבר עלי ולא הספיק מה שאמר אשר דבר לי לצרכי מפני שכל מלת לי שפי' לצרכי כלם מפורשים בלשון על כי פי' אמרי לי אחי הוא אמרי עלי ופי' וישאלו אנשי המקום לאשתו על אשתו וזה שכת' אחר זה וכל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור מפורשים בלשון על ופיר' תחסר מהם מלת עם המורה על המקבל הדבור:
ותרגום שלהן עלי עלוהי עליהון. לא מצאתיו בספרי אנקלוס שלפנינו כי תרגום ואשר דבר לי ודמליל עמי ותרגום את אשר דברתי לך ית דמלילית לך ושמא יכוין הרב בזה שהראוי להם לפי מנהג המתרגם שתרגם הלמ"ד במקום בעבור שיהיה בלשון על עלי עלוהי עליהון:
שאינו נופל אצל דבור לשון לי ולו ולהם. פירוש שיהיה פירושם כמשמעם מפני שאין מתנאי המדבר שהיה לו מקבל זולתו כמו האומר וזה שהאמירה היא הגעת המצוייר בנפשו לזולתו עם אותיות המבטא המורי' בהסכמה על המצוייר בנפשו ולא כן הדבור כי הדבור הוא הוצאת המצוייר בנפשו חוץ לנפש עם אותיות המבטא יהיה שם שומע או לא וכתב הרד"ק ז"ל בשרש דבר שהדבור הוא כמו האמירה אלא שיש הפרש ביניהם בשמוש הלשון כי האמירה אינה מבלתי סמוכה עם אחר והדבור הוא מבלי סמוכה אל אחר כי הוא מורה על עקר הדבור שהוא באדם כמו שתאמר חי מדבר ולא תאמר חי אומר אלא אם תסמכנו פלוני אומר לפלוני ואף על פי שאין הסמיכה כתובה לפעמים הענין מובן כמו אמרי נא אחותי את אמרי לשואלים אותך ולכן אחר שאין למדבר מקבל זולתו לא תבא עליו מלת לי ולו ולהם המורים על המקבל אלא לשון אלי ואליו ואליהם שפירוש עמי עמוהי עמהון שהם מורים על המקבל אבל אצל אמירה שצריך מקבל נופל בה לשון לי ולו ולהם. ומה שטען הרמב"ן ז"ל שאין החלוק הזה אמת כי מצאנו לך נחה את העם אל אשר דברתי לך וידברו הכשדים למלך ארמית והורשתם והאבדתם מהר כאשר דבר ה' לך איננה טענה אלא אם יהיה פירוש הדבור של אלו המקראות מלשון דבור ממש אך אם יהיה פירושם מל' אמירה כמו שכתב הרמב"ן ז"ל עצמו בפרשת אמור שבא אל פרעה ודברת אליו הוא כמו ואמרת אליו וכן וידבר משה אל אהרן ואל בניו קחו את המנחה הוא כמו ויאמר יתפרש הלמ"ד בם כמשמעו. וכן מה שטען עוד שהאמירה היא בשניהם ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם אינה טענה כי כמו שתפורש מלת לי ולו ולהם כשהם סמוכים אצל דבור בלשון על כן תפורש מלת אל כשהיא סמוכה אצל האמירה במקום למ"ד והתרגום מוכיח כי תרגום ויאמר ה' אל אברם לאברם ומה אומר אליהם להון:
וקח לי מבנות ענר אשכול וממרא. אף על פי שהם כנעניים כדכתיב ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר מכל מקום כשאי אפשר לישא מבני משפחתו לפחות ישא מהטובים שבכנעניים שהם ענר אשכול וממרא בעלי בריתו שהרי השבועה שהשביע לאליעזר שלא יקח אשה לבנו מבנות הכנעני אינה אלא כשלא ילך תחלה אל ארצו ואל מולדתו אבל אם ילך שם תחלה ולא תאבה האשה ללכת אחריו יוכל לקחת אתר זה מבנות הכנעני שכן כתיב בדברי אליעזר וישביעני אדוני לאמר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בארצו אם לא אל בית אבי תלך ופרש"י אם לא תלך תחלה אל בית אבי ולא תאבה ללכת אחריך. ומה שכתב הרב וקח לי מבנות ענר אשכול וממרא ואברהם לא חלק בשבועתו בין בעלי בריתו לשאר כנעניים י"ל שהרב למד זה ממאמר אשר אנכי יושב בקרבו וכדברי אליעזר בעצמו דמשמע ממרא ואחיו שהיה יושב בקרבם ולכן יהיה גם ההתר בם לא בזולתם וכך אמרו בב"ר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני הזהירו על בנות ענר אשכול וממרא. אך קשה ממה שפירש גבי ואפנה על ימין או על שמאל על ימין מבנות ישמעאל או על שמאל מבנות לוט למה לא אמר ג"כ מבנות ענר אשכול וממרא ולמה התיר לו לישא אשה מבנות ענר אשכול וממרא שהם כנעניים אחר שאפשר לישא מבנות ישמעאל ולוט ולמה לא התיר לו לישא בתו של אליעזר אחר זה כדפרש"י ז"ל גבי אולי לא תלך האשה הרי אליעזר יותר נכבד ויותר חסיד מענר אשכול וממרא כמו שדרשו בבראשית רבה זקן ביתו שהיה זיו איקונין שלו דומה לו בכל אשר לו שהיה מושל ביצרו כמותו וצ"ע:
ניכרים היו משאר גמלים שהיו יוצאים זמומים מפני הגזל. ב"ר דאל"כ מגמלי אדוניו למה לי ואף על פי שבהמתן של צדיקים אין הב"ה מביא תקלה על ידן כדאיתא בפ"ק דחולין גבי חמורו של ר' פנחס בן יאיר ה"מ היכא דלא קביע היזיק' אבל היכא דקביע הזיקא כגון בעוברו בין השדות לא אי נמי אין סומכין על הנס כדאיתא בפרק קמא דקדושין דכתיב ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ואם כן הא דשאלו ר' הונא ור' ירמיה מר' חייא וכי לא היו גמליו של אברהם כחמורו של ר' פנחס בן יאיר אינה שאלה:
שטר מתנה כתב ליצחק. ב"ר דאל"כ מאי וכל טוב אדוניו בידו הא ליכא למימר מאי בידו ברשותו דומי' דויקח את כל ארצו מידו שלא יתכן לומר שנתן ממונו ברשותו של אליעזר וליכא לאקשויי מקרא דויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק דמשמע דעד ההיא שעתא לא נתנם לו דכבר פרש"י שם משם ר' נחמי' ברכה דאיתיקי שא"ל הב"ה לאברהם והיה ברכה כו' מסרה ליצחק ב"ר. אבל מה שפי' הרמב"ן ז"ל על זה שהחזיק אותו בנכסי' בשעת פטירתו שלא יערערו עליו אינו מחוור שאם כן מה תועלת בשטר מתנה שכתב ליצחק ומסרו לאליעזר להראותו כדי שיקפצו לשלח לו את בתם הרי אין באותו שטר ממש כיון שלא החזיקו עדיין בנכסיו שהרי במתנת בריא אין המקבל זוכה בה אלא בכסף או בשטר או בחזקה וא"ת אותו שטר מתנה שנתן ביד אליעזר שטר שכתוב בו שדי נתונה לך היה שמיד כשהגיע השטר בידו זכה במתנה אם כן מאי האי דקאמר לומר שהחזיק אותו בנכסים שלא יערערו עליו הרי כבר קנה ואי איפשר לערער עליו. אבל יש לתמוה איך עשה זה אברהם והלא קיים כל התורה כלה ואפילו עירובי תבשילין כדאיתא ביומא ואם כן איך העביר הנחלה מישמעאל ובני קטורה ונתנה ליצחק והא אמרינן בפ' נערה שנתפתתה שיננא לא תהוי בי עבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא. ושמא י"ל שאני הכא דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע:
שתהא גומלת חסדים וכדי היא ליכנס בביתו של אברהם. דאם לא כן למה בחר בזה הסימן:
ולשון הוכחת ביררת. לא מלשון הוכחה. וא"ת למ"ד בפ"ד מיתות כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו היאך ניחש כבר הקשו התוספות בפרק גיד הנשה על זה ותרצו דההוא תנא סבר שלא נתן לה הצמידין עד שהגידה לו בת מי היא ואף על גב דכתיב ויקח האיש נזם זהב וגו' והדר כתיב ויאמר בת מי את אין מוקדם ומאוחר בתורה וכן מוכח נמי מספורו של אליעזר דכתיב ואשאל אותה ואומר בת מי את ואחר כך ואשים הנזם על אפה ואף לפרש"י שפירש ויאמר בת מי את שאחר שנתן לה שאלה לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם כיון שהיה בטוח בזכותו של אברהם הרי הוא כאלו שאל מתחלה ולא סמך על הנחוש. אך קשה דבפ"ק דתענית ובבראשית רבה אמרו ד' שאלו שלא כהוגן אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש וכלב בן יפונה ויפתח הגלעדי אליעזר דכתיב והיה הנערה אשר אומר אליה וגומר יכול אפילו חגרת או סומא נזדמנה לו רבקה הא אם היתה חגרת או סומא לא היה שואל ולא נותן אבל לגרסת הבראשית רבה שאמרו אילו אמה יצאת והשקתהו היה משיאה לבן אדוניו אתמהא ואתיא שפיר דאמר מילתא דאינה נראת לעינים היא. ושמא י"ל דבחגר' ההולכ' על ידי רגל של עץ ובסומא שעיניה פקוחות ואינה רואה מחמת חולי הוא דקאמ' שאין זה נראה לעינים. והא דלא קאמרי יכול ממזרת או שפחה כדקאמרי בשאול וכלב כבר תרצו התוספו' בתעניו' לפי שעדיין לא ניתנה תורה ולא היה היה אז פסול ממזרת ושפחות:
ובה אדע לשון תחנה. לא שע"י הסימן הזה ידע זה דומיא דאותה הוכחת רק הוא התחלת דבור שהתחנן לשם שיודיע לו בה כי עשה חסד עם אדניו בשיקרה לפניו האשה ההוגנת לו ממשפחתו:
בתולה ממקום בתולים כו'. בראשית רבה אבל מאיש לא ידעה לחודיה ה"א ממקום בתולים כסתם ידיעה שבאשה והאדם ידע את חוה אשתו וידע קין את אשתו א"נ ה"א איש הוא דלא ידעה אבל מוכת עץ מיהא היתה ת"ל בתולה מכל מקום:
לפי שראה המי' שעלו לקראתה. בראשית רבה דאם לא כן מאי לקראתה והלא העבד על העין היה נצב וכשבאה הנערה מן העיר אל העין אילו היה הולך העבד אצלה היה נופל בו לשון לקראת' אבל אחר שכבר ירדה אל העין ותמלא כדה ותעל והעבד היה עומד שם מתחלה אינו נופל שם לשון לקראתה אלא על כרחינו לומר דה"ק וירץ העבד לפי שעלו המים לקראתה:
מעל שכמה. כי הירידה אינה נופלת רק ממקום גבוה אל מקום שפל ואמר מעל שכמה כי דרך הכד להיות על השכם וכן כתוב וכדה של שכמ':
אם כלו די ספוקן. ולא מל' כלייה אך מפני שההספק' בדבר הוא גמר פעולתו נקראת בלשון כלייה כי תרגום כלה גמירא:
על שראה דברו קרוב להצליח. שאמרה לו שתה וגם לגמליך אשאב כמו שבקש בתפלתו:
ואנקלוס תרגם לשון שהייה והאל"ף במקום ה"א כי אותיות אהו"י מתחלפים:
שאין אל"ף נופלת בלשון שתייה. לא הבינותי כונת הרב בזה שאף אם היתה האל"ף נופלת בלשון שתייה אין המלה הזאת משום בנין מבנייני הפעלים כי אם היתה מבנין התפעל אי אפשר מבלתי תי"ו בתוכה להורות על תי"ו הבנין ומבנין אחר אי אפשר להיות בצור' הזאת ועוד מאי שאין אל"ף נופלת ולמה לא יהיה האל"ף תמורת היו"ד של שהייה שהוא תמורת הה"א למ"ד הפועל או למה לא יהיה האל"ף תמורת הה"א למ"ד הפועל והה"א של משתא' נוספת כה"א משתחוה והרי הוא עצמו כתב ואנקלוס תרגם ל' שהייה שפי' שיהיה האל"ף במקום ה"א עי"ן הפועל:
רמז לשקלי ישראל. דאל"כ בקע משקלו למה לי הרי לא היה משקלו מופלג עד שיודיענו הכ' ומזה הטעם עצמו דרשו מה שדרשו בעשרה זהב משקלם אבל בשני צמידי' דרשו בו משו' דסתם צמידים שנים ומת"ל ושני אבל ר' הונא בשם ר' יוסי אמר בבראשי' רבה אבן יקרה היתה בו והיתה משקלה בקע ולדידיה לגופיה הוא דאתא ולא לדרשא:
לאחר שנתן לה שאלה שהיה בטוח כו'. ואף על פי שבספור העבד ללבן כתב ששאל תחלה ואחר כך נתן כבר פרש"י שם שאמר כן שלא יתפשוהו בדבריו כו' וליכא למימר שסיפורו ללבן הוא העקר והכא אין מוקדם ומאוחר דהא דאמרינן אין מוקדם ומאוחר בתורה ה"מ בתרי עניני אבל בחד עניינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר דאי לא תימא הכי כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט דילמא פרט וכלל הוא כו' כדאיתא בפרק קמא דפסחים אבל הסמ"ג כתב במצו' שלא לנחש ואם לחשך אדם היאך עשה אליעזר ויהונתן הדבר הזה והלא בן נח מוזהר על הניחוש י"ל שאליעזר לא סמך על הדבר ולא נתן הנזמים תחלה ואחר כך שאל כמו שכתוב בפרשה הראשונה אלא כמו שכתוב בפרשה האחרת וכן כתבו התוספו' בפרק גיד הנשה:
ללין לינה אחת. בראשית רבה ופרש"י משום דמלת לין שם דבר הוא ולא שמעתי זה כי לא מצאנו בשום מקום לין שם דבר ועוד שהמקור בכל מקום הוא כצווי ואחר שצווי הרבים לינו פה הלילה הנה בהכרח שיאמר ליחיד לין ואם כן יחוייב מזה שיהיה ללין מקור לא שם דבר אבל אפשר לומר שרש"י ז"ל לא אמר זה רק לדע' הדורש שפירש ללין לינה אחת וללון לינות רבות אומר שהדורש הזה פירש ללין שם דבר על משקל שיר ניר וללון מקור הכולל לינה אחת ולינות רבות אלא שדרשו אותו ללינות רבות מפני השנוי שהשואל שאל ללין והיא השיבה ללון ומדללין הוי לינה אחת על כרחינו לומר דללון הוא לינות רבות. אך קשה מ"ל לרש"י ז"ל לומר שהדורש פירש ללין שם דבר על משקל שיר ניר דילמא שניהם יחד מקור אלא שהשנוי גרם לדרוש האחד ללינה אחת והאחר ללינות רבות דאם לא כן למה לא אמ' בשניהם ללון או ללין וצ"ע:
אין הבת מגדת אלא לאמה. והא דכתיב ברחל ותגד לאביה מפני שמתה אמה בראשית רבה:
למה וירץ ועל מה רץ ויהי כראות. ומקרא מסורס הוא כאלו אמר ויהי כראות הנזם וגו' וירץ כי אחר שרא' רץ לא אחר שרץ ראה כפי המובן ממצב הכתוב:
ונתן עיניו בממון. דאם לא כן ויהי כראות למה לי ויהי כשמעו את דברי רבקה אחותו מיבעי ליה:
על הגמלים לשמרן. דאס"ד עליהן ממש מאי והנה עומד והנה רוכב על הגמלים מיבעי ליה:
פניתי הבית מעבודת כוכבים. ב"ר דאם לא כן ואנכי פניתי הבית למה לי היה די לומר ומקום לגמלים או ומקום לנו ללון כמו שאמרה רבקה מה טעם לומר שלא היה פנוי מעיקרא והשתא פנוי:
התיר זמם שלהם. בראשית רבה ר' הונא ורבי ירמיה שאלו לרבי חייא בר אבא לא היו גמליו של אברהם דומין לחמורו של ר' פנחס בן יאיר כלומר איך אפשר שהיו גמלי אברהם זמומים וכי אפשר שיהיה החסידות בביתו של ר' פנחס בן יאיר גדול מביתו של אברהם אבינו ע"ה דחמרתיה דרבי פנחס בן יאיר נסבוה ליסטאי עבדת גביהון תלתא יומין ולא טעימת כלום אמרי השתא מיהא מיתה ומסרחה מה דהכא עלן שלחו יתה ועלת בביתא דמרה כיון דעלת נהקת וחכים קלה אמר פתחו לאותה ענייה והבו לה דתיכול דאית לה תלתא יומין דלא אכלה ולא טעימת מידי יהבין לה שערי ולא טעימינון אמר לון תקינתון א"ל אין אמר לון אפיקתון דמאי אמרו ליה ולא כן אולפן רבי הלוקח זרע לבהמה וקמח לעורות ושמן לנר ושמן לסוך בו את הכלים פטור מן הדמאי אמר לון מה נעביד לה היא מחמרא על גרמה אבל בחולין תרצו התם מתחלה לקחום לאדם ותניא הלוקח פירו' מן השוק לאכילה ונמלך עליהן לבהמה הרי זה לא יתן לפני בהמתו ולא לפני בהמת חברו אלא א"כ עישר ולפי מה שכתבתי לעיל גבי מגמלי אדניו דבמקו' דשכיתא הזיקא שאני לא קשיא ולא מידי:
הרי אם משמש בלשון אשר ובלשון כי כמו עד כי יבא שילה וזהו שאמרו חכמים כי משמש בארבע לשונות והאחד מהם אי והוא במקום אם. ובפרשת מקץ כתב כי יאמר אשר יאמר כי משמש בלשון אם ואם משמש בלשון אשר הרי זה שמוש אחד מד' לשונות אם שהרי כי זה כמו אם כמו עד אם דברתי דברי פי' אחר שמצאנו אם בלשון אשר וגם כן כי בלשון אשר והוא עד כי יבא שילה יחוייב בהכרח שיהיה גם מלת אם משמש בלשון כי אך קשה שאם כן היה לו לומר וגם לשון כי לכן הנכון בעיני הוא שפי' הרי אם משמש בלשון אשר וגם בלשון כי כמו עד כי יבא שילה שפי' עד אשר יבא שילה וכתב רש"י בריש פ"ק דר"ה שכל המשמשים במקום כאשר ובמקום אשר כלן לשון אם הם שמצינו בכמה מקומות אם משמש בלשון כאשר ולשון אשר כמו ואם יהיה היובל שהרי בודאי יהיה כו':
ושטר המתנה בידי. אף על מי שמויתן לו את כל אשר לו לא משמע אלא שנתן ליצחק בנו כל נכסיו במתנה לא שנתן שטר המתנה בידו של אליעזר מכל מקום מקרא דלעיל דכתיב וכל טוב אדניו בידו משמ' שנתן לאליעזר שטר המתנה של יצחק בנו ומסתברא שאמר להם שהשטר בידי דאם לא כן למה לקחו בידו והלך לו ועוד שלא יאמינו לו בדבור ויתן לי את כל אשר לו אם לא יראה להם השטר מתנה שנתן לו:
אם לא תלך תחלה אל בית אבי ולא תאבה כו'. תקן בזה ג' עניינים האחד שהדביק מלת תלך עם מלת לא דלעיל מיניה כאלו כתוב אם לא תלך אל בית אבי ואל משפחתי מפני שמלת לא אין לה דבקות עם מלת אל כי מלת אל מורה על קשר הנשוא בנושא ומלת לא היא שלילת הנשוא מן הנושא והב' שהוסיף מלת ולא תאבה על מאמר אם לא תלך מפני שבזולת התוספת הזאת משמע שאם תלך אל בית אבי מיד אתה פטור מהשבועה של לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני בין תאבה בין לא תאבה והוסיף מלת תחלה מפני שבזולת זה משמע שאם תקח אשה לבני מבנות הכנעני ואחר כך תלך ולא תאבה אתה פטור מהשבוע' ואינו כן שאינו פטור מהשבועה רק אחר שילך והיא לא תאבה אבל קוד' שילך אין לו היתר כלל אע"פ שהלך אחר זה ולא רצתה ללכת אחריו ומאמר ולקחת אשה לבני הוא התתלת דבור כאלו אמר אבל תקח אשה לבני ממשפחתי הנז' למעלה כי לא יתכן שיהיה דבק עם המלה התנאיית הנזכר' למעלה כי אז יהיה פירושו לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אם לא שתלך תחלה אל בית אבי ותקח אשה לבני משם ואז תהיה פטור שתקח אשה לבני מבנו' הכנעני ויש גורסין אם לא תלך תחלה אל בית אבי ואם לא תאבה והיא נוסחא משובשת מפני שאז תהיה המלה התנאיית על ההליכה לבדה ועל לא תאבה לבדה ויחוייב מזה שאם תלך תחלה אפי' אם לא תאבה אתה פטור מהשבועה ואם לא תאבה אפי' אם לא תלך תחלה אתה פטור מהשבועה:
ואתה ארור. שהרי אליעזר מבני כנען היה כדאמר ר' יוסי בן דוסא כנען הוא אליעזר וע"י ששרת את אברהם הצדיק באמונה יצא מכלל ארור ובא לכלל ברוך שאמר לו לבן בא ברוך ה':
היום יצאתי והיום באתי. ב"ר ובסנהדרין דאל"כ היום למה לי:
גם לרבות אנשים שעמו. דכל אתין וגמין רבויין:
לא נוכל דבר אליך למאן בדבר זה. לא שלא ידברו אליו כמשמעו שהרי דברו אליו באמרם הנה רבקה לפניך קח ולך אלא עכ"ל שלא נוכל דבר אליך שום תשובה של מניעה למאן בד"ז ופי' רע או טוב ע"י תשובת דבר רע או ע"י תשובת דבר הגון וניכר מפני שאין מה' יצא הדבר מחייב אלא שלא ישיבו תשובה של מניעה אפי' עם דבר הגון ומקובל אצל השכל ולא תשובה של מניעה עם דבר רע שאינו מקובל אצל השכל:
לפי שמה' יצא הדבר לפי דבריך. כי הם לא ידעו זה מעצמם שהרי כל עצמו של אליעזר באותו ספור לא היה אלא להודיעם שמה' יצא הדבר הלכך עכ"ל שעניית שמה' יצא הדבר לא היתה רק לפי דבריו:
שזמנה לך. אמר שזמנ' לך מפני שאליעז' עצמו לא ידע שמה' יצא הדב' רק מכח ההזמנ':
מכאן שמודים על בשורה טובה. אבל בבראשית רבה לא אמרו זה אלא גבי ויקוד האיש וישתחו לה' ואלו גבי וישתחו ארצה לא אמרו כלום ורש"י ז"ל עשה ההפך ואפשר שהנוסחא שבידינו מהב"ר היא משובשת וצריך להיות ההפך והסברא מוכחת כן שהרי אין לומר מכאן שמודין על בשורה טובה אלא כשאמרו לו הנה רבקה לפניך קח ולך אבל בדברו עם רבקה עדיין לא ידע אם תאבה ללכת אחריו א"נ מפני שאין האגדה הזאת מתיישבת אלא בספורו של אליעזר עם לבן ובתואל כתב אותה האגדה פה:
כל לינה שבמקרא לינת לילה. שכן כתיב וילינו ויקומו בבקר:
שכך נותנין לבתולה כו'. כדתנן בפרק אע"פ נותנין לבתולה י"ב חדש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה פי' להכין תכשיטיה ומפיק לה מהאי קרא תשב הנערה אתנו ימים או עשור מאי ימים אילימא תרי יומי מישתעי איניש הכי אמרו ליה תרי יומי אמר להו לא והדר אמרו ליה עשרה יומי אלא מאי ימים שנה דכתיב ימים תהיה גאולתו ופריך ואימא חדש דכתיב עד חדש ימים ועשור עשרה ימים ומשני דנין ימים סתם מימים סתם ואין דנין ימים סתם מימים שנאמר בהן חדש והא דכתיב ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ודרשינן בשלהי פ' החולץ ירח שלשים ימים ל' ולא אמרינן ימים י"ב חדש הוא משום דכתיב אצל ירח כך תרצו התוספות בפרק אע"פ אבל בב"ר אמרו ימים אלו ז' ימי אבלו של בתואל עשור אלו י"ב חדש שנותנין לבתולה ולא הבינותי זה מכמה אנפי חדא דמעשור לא משמע אלא עשרה ימים או עשרה חדשים לא י"ב חדש ועוד דאי אפשר לומר תשב ז' ימים או י"ב חדש שאין דרך המבקשים לבקש דבר מועט ואחר כך דבר מרובה וכך אמרו בגמ' מאי ימים אילימא תרי יומי משתעי איניש הכי א"ל תרי יומי א"ל לא והדר א"ל עשרה יומי וכן כתב רש"י אחר זה ועוד דמיעוט ימים שנים לא שבעה:
שאין משיאין את האשה אלא לדעתה. ב"ר והיינו דאמר ר' אבא בן לוי בפרק אע"פ אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה ופרש"י שטורח הוא לה וא"ר זירא בין היא בין אביה יכולה לעכב מלינשא עד שתגדיל אבל לאו היינו דאמר ר' יהודא אמר רב ואיתימא ר' אלעזר בפרק האיש מקדש אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה דהתלכי עם האיש הזה בנישואין קמיירי ולא בקדושין ועוד דלישנא דאין משיאין את האשה נישואין משמע:
ואף אם אינכם רוצים. ב"ר דאל"כ ותאמר כן או הן מיבעי ליה:
את וזרעך תקבלו אותה ברכה שנאמרה לאברהם. דאם לא כן מאי את אבל מה שהוסיף לומר ויירש זרעך הוא משום דבההיא ברכה דאברהם דהרבה ארבה את זרעך אין רבקה בכלל אלא מכיון שזרעה זוכה בה כאלו היא עצמה זכתה בה וכמוהו והבאתי אתכם אל הארץ וגו' ונתתי אותה לכם מורשה:
שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה. בב"ר הלך להביא את הגר שישבה על הבאר ואמרה לחי העולמים ראה עלבוני דאל"כ בא מבא באר לחי רואי למה לי ופרש"י כדי שישאנה:
בארץ הנגב קרוב לאותו באר. שנאמר ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ושם היה הבאר:
שנ' הנה בין קדש ובין ברד. פירוש מאחר שתרגום בין קדש ובין ברד ותרגום בין קדש ובין שור הוא בין רקם ובין חגרא למדנו שברד היא שור ומאחר שבאחד מהם כתוב ארצה הנגב ובא' מהם כתוב ששם היה הבאר למדנו שארץ הנגב קרוב לאותו באר:
לשוח לשון תפלה כמו ישפוך שיחו. בראשית רבה ובברכות פ' תפלת השחר וקשה דמהכא משמע דישפוך שיחו משמע בתפלה יותר מלשוח בשדה ואלו בפ"ק דעבודת כוכבים שנינו ר' אליעזר אומר שואל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל שנאמר תפלה לעני כי ועטוף ולפני ה' ישפוך שיחו ואין שיחה אלא תפלה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה אלמא מלת לשוח משמע טפי בתפלה יותר מישפוך שיחו. והתוספות תרצו בזה דאי מקרא דלשוח ה"א שיצא בשדה לדבר עם שום אדם ולא לתפלה ואי מלפני ה' ישפוך שיחו ה"א דלשון תפלה היא אבל אינה תפלה קבוע ת"ל קרא דלשוח דכתיב ביה לפנות ערב ולפנות משמ' שכך היה דרכו בכל ערב והיינו תפלת המנחה עכ"ד. ואינו מחוור דאם כן צ"ל דפי' אין שיחה אלא תפלה דפרק תפלת השחר הוא שאין שיחה זו מלשון דבור שבין אדם לחברו אלא מלשון תפלה ופי' אין שיחה אלא תפלה דפרק לפני אידיהן הוא שאין שיחה זו תפלה בעלמא אלא תפלה קבוע ועוד דמשמעות אין שיחה אלא תפלה אינו אלא לאפוקי מלשון דבור כסתם שיחה בכל מקום לא לאפוקי מתפלה בעלמא ומה שפרש"י גבי לפני ה' ישפוך שיחו אין שיחה אלא תפלה ופירש שמונה עשרה לא מלשון אין שיחה אלא תפלה הוציא זה אלא מיתורא דקרא דכתיב תפלה לעני כי יעטוף וכתיב בתריה ולפני ה' ישפוך שיחו שאין שיחה אלא תפלה ותרתי למה לי והוצרך לומר שהראשונה היא תפלה בעלמא והשנית היא תפלת י"ח וזהו שכתב אחר זה עטיפת נפשו ודאגת לבו יתפלל תחלה והדר לפני ה' ישפוך שיחו שמנה עשרה אבל בפרק תפלת השחר כתבו התוספות כיוצא כזה מצינו במגילה גבי ויהי אומן את הדסה ואין הדסים אלא צדיקים דכתיב ויהי אומן את הדסה ובפרק חלק אומר להיפך ונראה שהרגישו בחולשת התי' שתרצו בפ"ק דעבודת כוכבים והניחו הענין בתיקו:
ראתה אותו הדור ותוהא מפניו. ב"ר פי' הדור בלבושו וחשבה שהוא שר משרי הארץ ותוהא מפניו דאם לא כן למה נפלה מעל הגמל וליכא למימר אין מוקדם ומאוחר בתורה ופסוק ותאמר אל העבד מי האיש הוא קודם ותפול דבחד עניינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר כדאיתא בפ"ק דפסחים:
השמיטה עצמה לארץ. פי' הטתה עצמה לצד הארץ כלומר לצד מטה ובב"ר אמרו ותפול איתרכינת כמה דאת אמר כי יפול לא יוטל וכן תרגם אנקלוס ואיתרכינת וכלם מורים על ההטיה שהטתה עצמה לארץ ולא הגיעה עד הקרקע. והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואין דעת אנקלוס שהשמיטה עצמה מן הגמל לארץ שאם כן הנה היא נופלת מעל הגמל ממש לא מוטה מעליו וכן לשון הרכנה הטייה לצד אחד בלבד עכ"ד. ונראה שהוא סובר שפי' השמיטה עצמה לארץ שנפלה ממש מעל הגמל עד לארץ ולכן טען ואמר ואין דעת אנקלוס שתרגם ותפול ואיתרכינת שהשמיטה עצמה מן הגמל לארץ ואיני יודע מי הביאו לזאת המחשבה והלא הרב עצמו כתב כתרגומו ואיתרכינת ופירש ואמר הטת' עצמה לארץ ולא הגיע' עד הקרקע עוד כתב ודומה לו כי יפול לא יוטל ופירש ואמר אם יטה לארץ לא יגיע עד הקרקע וגם המקרא עצמו מורה כן כי אחר כי יפול חזר ואמר לא יוטל ועוד אלו היה פירוש ותפול שנפלה מעל הגמל ממש לא מוטה מעליו מדוע בחר להבי' זה הפסו' לדמיון יותר משאר המקראו' של נפילה ומה דמיון צריך בזה והלא נפילה ידוע' היא לעתיקי משדים לכן עכ"ל שהרב לא כוון בהשמטה הזאת רק החטיפה שחטפה עצמה מצד אל צד לצד הארץ לא הנפילה ממש כההיא דפ' חזקת הבתים משמט הוא דקא שמיט ואכיל ובפ' גט פשוט שני אחים דשמטי מהדדי ובפרק השותפין ההוא דהוה שמיט כיפי דכיתנא שפירושם ענין חטיפה מפני שהנטיה לצד אחד דומה לחטיפה שחוטף עצמו מצד אל צד קרא הנטיה השמטה ואמר השמיטה עצמה במקום הטתה עצמה:
ותתכם לשון ותתפעל. פי' מקבל מאחר ולא שהוא פועל יוצא כמו ותתקע כי התי"ו הראשון של ותתקע היא מהאותיות הנוספות והשנית מבנין התפעל:
כמו ותקבר ותשבר. אינו רוצה לומר שמלת ותתכס היא מבנין ותקבר ותשבר שהרי מלת ותתכס היא מבנין התפעל ומלת תקבר ותשבר היא מבנין נפעל רק פירושו כמו שמלות ותקבר ותשבר הן מקבלות ומתפעלות ולא פועלות כן מלת ותתכס היא מתפעלת ומקבלת לא תועלת וכן משמ' נמי מלשון רש"י ז"ל שלא אמר ותתכס כמו ותקבר ותשבר אלא לשון מתפעל כמו ותקבר ותשבר שפירושו כמו שהם לשון מתפעל ככה ותתכס לשון מתפעל:
גלה לו נסים שנעשו שקפצה לו הארץ ושנזדמנה לו רבקה בתפלתו. ב"ר דאם לא כן מה הם הדברים אשר עשה חוץ ממנהג הולכי הדרכים עד שהוצרך לספר אותם לו. אך קשה אם בעבור הנסים שנעשו לו היה לו לומר ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר נעשו לו לא את כל הדברים אשר עשה:
כלומר והרי היא שרה אמו. פי' ויהיה מאמר ויביאה יצחק האהלה דבור בפני עצמו ושרה אמו דבור בפני עצמו ופירושו ויביאה יצחק אל האהל כי כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלת' הטיל לה הכתוב ה"א בסופה במקום למ"ד בתחלתה ופי' שרה אמו דבור בפני עצמו כאלו אמר והיא שרה אמו ופי' דוגמת שרה אמו שכל זמן ששרה קיימת כו' בב"ר וכמו שתרגמו אונקלוס לא שיהיה כלו דבור א' עד שיהיה פי' אל האהל של שרה אמו כי איך יסמוך והוא נודע בתחלה:
אחרי אמו דרך ארץ כו'. דאם לא כן מאי אחרי אמו:
