בניין ביתו של יצחק
אחרי האחיזה שקנה אברהם בבניין הארץ לדורות, הוכשרה השעה לעסוק בבניין בית־ישראל דרך החוליה הבאה – בנו יצחק.
במעשה העקדה ראינו את מהותו של יצחק, שכל עניינו משמעת אל דבר ד' הנקרא בפי אברהם. ראינו ביטול גמור של חיי החומר, רצונותיהם ומאווייהם, לשם קיום המגמה הראשית – הדבקות בד' והיכולת להוציא את רצונו אל הפועל. מסיבה זו היה יצחק נעלה מן הדאגות לבניין החיים המעשיים, והיה צורך בחכמתו ועצתו של אביו כדי להביא לבניינו החומרי. אולם, כדי לברר שאין בניין זה שייך לעצם מהותו של יצחק, שכולו "עולה תמימה", אלא רק הופעה חיצונית, בחר אברהם להגשים שליחות זו על ידי עבדו, שהובחן כבר בשעת העקדה כבעל מדרגה נמוכה וחומרית יותר ממנו ומיצחק בנו (בראשית כב ה).
אברהם משביע את אליעזר לפני צאתו, והשבועה נעשית על־ידי שימת ידו של אליעזר תחת ירך אברהם (ב). הירכיים הן הכלי המעמיד את האדם על הארץ והן גם מקום הולדת הדורות [כלשון חז"ל: "ברא כרעא דאבוה (=בן הוא הרגל של אביו)"(עירובין ע:)], ואצל אברהם הן מבטאות את יכולתו בקדושת הגוף והחומר, הניכרת הן בסגולת יוצאי ירכו (ראה בראשית מו כו; שופטים ח ל) והן בסגולת הארץ שבה הוא נאחז. כך נרמז גם בצורת השבועה; אברהם מזכיר את שם ד' בתואר "אֱ-לֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וֵֽא-לֹהֵ֖י הָאָ֑רֶץ"(ג), כלומר, הַשָּׁמַ֔יִם המתגלים על הָאָ֑רֶץ. התפקיד הגדול שאליעזר יוצא למלא חייב להיות קשור בקשר הדוק עם מקור האור הפנימי.
בדברי השבועה דורש אברהם מאליעזר לקחת אישה לבנו מארץ מולדתו וממשפחתו (ד), הקרובה לטבעו הארצי (ראה דרשות הר"ן), שכן אותו טבע שבו נברא יצחק הוא המתאים לנשמתו המיוחדת.
העבד צופה את הקשיים שיעמדו בדרכו ומביע את מחשבותיו בקול: כיצד יכריע אם יהיה עליו לבחור בין האישה המיוחסת ממשפחת אברהם ובין הארץ הקדושה? האם יש להעדיף את האישה הראויה להמשך הדורות על פני הארץ, משאת נפשו של אברהם? (ה)
בתשובתו קובע אברהם בהחלטיות את עדיפותה של הארץ הקדושה על פני בניין המשפחה (ו), אולם יחד עם זאת הוא מבהיר כי למעשה לא יזדקק העבד להכריע בין השניים: "יְ-הוָ֣ה ׀ אֱ-לֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֗יִם... יִשְׁלַ֤ח מַלְאָכוֹ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֛ה לִבְנִ֖י מִשָּֽׁם׃"(ז). ההבטחה הא-להית לבית אברהם איננה מאפשרת ספק של ירידה מהארץ, והיא שתמצא את הדרך להביא את האשה הראויה אל בית יצחק.
דברי אברהם נסכו ביטחון בלבו של העבד, שהאמין שא-להי אברהם בעזרו ומתוך כך פנה לדרכו. משזכה לקפיצת הדרך, והגיע בבת־אחת אל מקומה של משפחת אברהם (ראה רש"י בראשית כד מב), הבין העבד עד כמה גדולה המשימה העומדת לפניו וידע כי הוא זקוק באמת ובתמים לעזר א-להי, על כן עמד בתפילה ליד עין המים. בתפילתו ביקש שתִּמָּצֵא הנערה בעלת תכונת החסד הכוללת – לאדם ולבהמה כאחד: "וְהָיָ֣ה הַֽנַּעֲרָ֗ אֲשֶׁ֨ר אֹמַ֤ר אֵלֶ֙יהָ֙ הַטִּי־נָ֤א כַדֵּךְ֙ וְאֶשְׁתֶּ֔ה וְאָמְרָ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַם־גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה אֹתָ֤הּ הֹכַ֙חְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיִצְחָ֔ק"(יד). נערה כזו היא הראויה לביתו של אברהם, בית שהוא מעיין הברכה לאנושות ולבריאה כולה. חשיבות המטרה, בצירוף דבקותו של העבד ומסירותו להגשמתה, הוכיחו את עצמן; התפילה נענתה בתוך כדי דיבור ורבקה, בת משפחת אברהם, יצאה אל העין לשאוב מים.
ההשגחה העליונה לא הפקידה את בניינם של ישראל בידי אדם בלבד, כנאמר: "ה֗וּא יִשְׁלַ֤ח מַלְאָכוֹ֙ לְפָנֶ֔יךָ"(ז). ואכן, בבניין הבית מתגלה מעין מה שהובטחנו לעתיד לבוא: "וְהָיָ֥ה טֶֽרֶם־יִקְרָ֖אוּ וַאֲנִ֣י אֶעֱנֶ֑ה"(ישעיה סה כד); כפי שמעיד אליעזר עבד אברהם: "אֲנִי֩ טֶ֨רֶם אֲכַלֶּ֜ה לְדַבֵּ֣ר אֶל־לִבִּ֗י וְהִנֵּ֨ה רִבְקָ֤ה יֹצֵאת֙"(מה).
הכתוב מתאר את זרימתם המהירה של המאורעות מתוך הקרנה פנימית של גודל ההשגחה המופיעה באותם רגעים גדולים. העבד רץ לקראת רבקה ומבקש מעט מים (יז), וגם היא ממהרת להשקותו מן הכד שעל ידה (יח). מבלי שיצטרך לבקש זאת היא מוסיפה לשאוב גם לגמליו (יט).
מתוך הכרה פנימית, שאיננה זקוקה לבירור חיצוני, נותן העבד את נזמי הזהב ואת הצמידים לרבקה (כב), ורק לאחר מכן מברר מאיזו משפחה היא (כג). כמצופה, מתגלה כי אכן רבקה היא אותה נערה שעליה התבשר אברהם מיד לאחר העקדה (כד). בזאת נסגר המעגל הראשון של בירור האישה הראויה הנשלחת בדבר ד' אל יצחק.
מדברי התודה שבפי העבד, "בָּר֤וּךְ יְ-הוָה֙ אֱ-לֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אֲ֠שֶׁר לֹֽא־עָזַ֥ב חַסְדּ֛וֹ וַאֲמִתּ֖וֹ מֵעִ֣ם אֲדֹנִ֑י"(כז), מבינה העלמה הצעירה מהו תורף העניין והיא פונה בריצה אל בית אמה (כח). לבן, אחיה של רבקה, רץ אף הוא לקראת העבד (כט) ומזמין אותו ואת בני לווייתו אל הבית (לא). ייתכן שריצתו זו הכשירה אותו לקראת עתידו בדור הבא, שבו ישתתף גם הוא בבניין בית־ישראל.
לאחר שהוזמן בכבוד לבית בתואל, מתאר העבד את גודל הנס שנעשה לו באיתורה של רבקה (לז-מח). בסיום דבריו הוא מעביר את ההחלטה אל בני משפחתה (מט), והם מבטאים את הכרתם בהשגחה הא-להית הניכרת מתוך גלגול המאורעות ומביעים את הסכמתם העקרונית לשידוכה של רבקה עם יצחק, "מֵיְ-הוָ֖ה יָצָ֣א הַדָּבָ֑ר לֹ֥א נוּכַ֛ל דַּבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ רַ֥ע אוֹ־טֽוֹב׃"(נ).
עם זאת, כשהעבד מנתב את הדיון אל המסקנה המתבקשת (נד), מנסים בני המשפחה לעכב את גמר המעשה (נה). בסופו של דבר נקראת רבקה עצמה להכריע (נז-נח), והיא מחליטה ללכת עמו (נח). סגולת הקודש הישראלית מתגלה בטבעיותה של רבקה, כאשר בניגוד למקובל היא עוזבת ברצונה את מולדתה ואת בית אביה בדרכה אל מקום האורה הזורחת. יתרה מזו, כאן מוכיחה רבקה כי מעלתה עדיפה גם על פני מעלתו של אברהם, שכן הוא נצטווה לעזוב את בית אביו ואילו היא זכתה לעשות זאת בבחירתה הטבעית, בלא כל ציווי. ייתכן שהדבר התאפשר כתוצאה מן העלייה הגדולה של ההוויה כולה בעקבות התעלות ביתו של אברהם במעשה העקדה.
כחה הרוחני של רבקה מושך אליה את ברכת משפחתה, המתאימה לברכת ד' ליצחק בשעת העקדה: "אֲחֹתֵ֕נוּ אַ֥תְּ הֲיִ֖י לְאַלְפֵ֣י רְבָבָ֑ה וְיִירַ֣שׁ זַרְעֵ֔ךְ אֵ֖ת שַׁ֥עַר שֹׂנְאָֽיו׃"(ס). כך זוכה רבקה, הצד הנשי העתיד לבנות את ביתו של יצחק ולתת כלים לאורו, להשלים את הגעת הברכה מן השמים אל הארץ. בזאת מסתיים הקשר בין רבקה למשפחתה והיא יוצאת לדרכה, אל בית יצחק (סא).
בהמשך הדברים מזדמנת פגישתם של יצחק ורבקה בעת חזרתו של יצחק מבְּאֵר לַחַ֖י רֹאִ֑י (סג-סה), קצה גבול הארץ, מקום שבו הושפעה רוח־הקודש על הגר ובנה והצילה אותם מן הסכנה שריחפה עליהם. ייתכן שצירוף זה מורה על תכונתו של יצחק, העוסק בבירור ניצוצות הקדושה המופיעים בארץ הקודש גם בקצה גבולה, הנוגע בגבול הגויים – תכונה שייעדה עבורו את רבקה, שאף היא אור קדוש שהתברר ועלה מארצות נכר כדי להיבנות בבניין שלם בתוך תחומה של הארץ הקדושה.
בסיום הפרק מספרת התורה על כניסתה של רבקה לבית יצחק ועל הדרך שבא מילאה את מקומה של שרה, האם הראשונה לבית ישראל: "וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֙הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת־רִבְקָ֛ה וַתְּהִי־ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ׃"(סז).
[רש"י: וַיְבִיאָהָ הָאֹהֱלָה וְנַעֲשֵית דּוּגְמַת שָׂרָה אִמוֹ, כְּלוֹמַר, וַהֲרֵי הִיא שָׂרָה אִמוֹ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁשָּׂרָה קַיֶמֶת, הָיָה נֵר דָּלוּק מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת, וּבִרָכָה מְצוּיָּה בְּעִיסָּה, וְעָנָן קָשׁוּר עַל הָאֹהֶל וּמִשָׁמֵּתָה פָסְקוּ, וּכְשֶׁבָּאת רִבְקָה חָזָרוּ (בראשית רבה).]