א וְאַבְרָהָ֣ם זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַֽיהוָ֛ה בֵּרַ֥ךְ אֶת־אַבְרָהָ֖ם בַּכֹּֽל׃ ב וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָהָ֗ם אֶל־עַבְדּוֹ֙ זְקַ֣ן בֵּית֔וֹ הַמֹּשֵׁ֖ל בְּכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֥חַת יְרֵכִֽי׃ ג וְאַשְׁבִּ֣יעֲךָ֔ בַּֽיהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וֵֽאלֹהֵ֖י הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֥ב בְּקִרְבּֽוֹ׃ ד כִּ֧י אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י תֵּלֵ֑ךְ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִ֥י לְיִצְחָֽק׃ ה וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ הָעֶ֔בֶד אוּלַי֙ לֹא־תֹאבֶ֣ה הָֽאִשָּׁ֔ה לָלֶ֥כֶת אַחֲרַ֖י אֶל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את הֶֽהָשֵׁ֤ב אָשִׁיב֙ אֶת־בִּנְךָ֔ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־יָצָ֥אתָ מִשָּֽׁם׃ ו וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אַבְרָהָ֑ם הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תָּשִׁ֥יב אֶת־בְּנִ֖י שָֽׁמָּה׃ ז יְהוָ֣ה ׀ אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר לְקָחַ֜נִי מִבֵּ֣ית אָבִי֮ וּמֵאֶ֣רֶץ מֽוֹלַדְתִּי֒ וַאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּר־לִ֜י וַאֲשֶׁ֤ר נִֽשְׁבַּֽע־לִי֙ לֵאמֹ֔ר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את ה֗וּא יִשְׁלַ֤ח מַלְאָכוֹ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֛ה לִבְנִ֖י מִשָּֽׁם׃ ח וְאִם־לֹ֨א תֹאבֶ֤ה הָֽאִשָּׁה֙ לָלֶ֣כֶת אַחֲרֶ֔יךָ וְנִקִּ֕יתָ מִשְּׁבֻעָתִ֖י זֹ֑את רַ֣ק אֶת־בְּנִ֔י לֹ֥א תָשֵׁ֖ב שָֽׁמָּה׃ ט וַיָּ֤שֶׂם הָעֶ֙בֶד֙ אֶת־יָד֔וֹ תַּ֛חַת יֶ֥רֶךְ אַבְרָהָ֖ם אֲדֹנָ֑יו וַיִּשָּׁ֣בַֽע ל֔וֹ עַל־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃ י וַיִּקַּ֣ח הָ֠עֶבֶד עֲשָׂרָ֨ה גְמַלִּ֜ים מִגְּמַלֵּ֤י אֲדֹנָיו֙ וַיֵּ֔לֶךְ וְכָל־ט֥וּב אֲדֹנָ֖יו בְּיָד֑וֹ וַיָּ֗קָם וַיֵּ֛לֶךְ אֶל־אֲרַ֥ם נַֽהֲרַ֖יִם אֶל־עִ֥יר נָחֽוֹר׃ יא וַיַּבְרֵ֧ךְ הַגְּמַלִּ֛ים מִח֥וּץ לָעִ֖יר אֶל־בְּאֵ֣ר הַמָּ֑יִם לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב לְעֵ֖ת צֵ֥את הַשֹּׁאֲבֹֽת׃ יב וַיֹּאמַ֓ר ׀ יְהוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם הַקְרֵה־נָ֥א לְפָנַ֖י הַיּ֑וֹם וַעֲשֵׂה־חֶ֕סֶד עִ֖ם אֲדֹנִ֥י אַבְרָהָֽם׃ יג הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י נִצָּ֖ב עַל־עֵ֣ין הַמָּ֑יִם וּבְנוֹת֙ אַנְשֵׁ֣י הָעִ֔יר יֹצְאֹ֖ת לִשְׁאֹ֥ב מָֽיִם׃ יד וְהָיָ֣ה הַֽנַּעֲרָ֗ אֲשֶׁ֨ר אֹמַ֤ר אֵלֶ֙יהָ֙ הַטִּי־נָ֤א כַדֵּךְ֙ וְאֶשְׁתֶּ֔ה וְאָמְרָ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַם־גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה אֹתָ֤הּ הֹכַ֙חְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיִצְחָ֔ק וּבָ֣הּ אֵדַ֔ע כִּי־עָשִׂ֥יתָ חֶ֖סֶד עִם־אֲדֹנִֽי׃ טו וַֽיְהִי־ה֗וּא טֶרֶם֮ כִּלָּ֣ה לְדַבֵּר֒ וְהִנֵּ֧ה רִבְקָ֣ה יֹצֵ֗את אֲשֶׁ֤ר יֻלְּדָה֙ לִבְתוּאֵ֣ל בֶּן־מִלְכָּ֔ה אֵ֥שֶׁת נָח֖וֹר אֲחִ֣י אַבְרָהָ֑ם וְכַדָּ֖הּ עַל־שִׁכְמָֽהּ׃ טז וְהַֽנַּעֲרָ֗ טֹבַ֤ת מַרְאֶה֙ מְאֹ֔ד בְּתוּלָ֕ה וְאִ֖ישׁ לֹ֣א יְדָעָ֑הּ וַתֵּ֣רֶד הָעַ֔יְנָה וַתְּמַלֵּ֥א כַדָּ֖הּ וַתָּֽעַל׃ יז וַיָּ֥רָץ הָעֶ֖בֶד לִקְרָאתָ֑הּ וַיֹּ֕אמֶר הַגְמִיאִ֥ינִי נָ֛א מְעַט־מַ֖יִם מִכַּדֵּֽךְ׃ יח וַתֹּ֖אמֶר שְׁתֵ֣ה אֲדֹנִ֑י וַתְּמַהֵ֗ר וַתֹּ֧רֶד כַּדָּ֛הּ עַל־יָדָ֖הּ וַתַּשְׁקֵֽהוּ׃ יט וַתְּכַ֖ל לְהַשְׁקֹת֑וֹ וַתֹּ֗אמֶר גַּ֤ם לִגְמַלֶּ֙יךָ֙ אֶשְׁאָ֔ב עַ֥ד אִם־כִּלּ֖וּ לִשְׁתֹּֽת׃ כ וַתְּמַהֵ֗ר וַתְּעַ֤ר כַּדָּהּ֙ אֶל־הַשֹּׁ֔קֶת וַתָּ֥רָץ ע֛וֹד אֶֽל־הַבְּאֵ֖ר לִשְׁאֹ֑ב וַתִּשְׁאַ֖ב לְכָל־גְּמַלָּֽיו׃ כא וְהָאִ֥ישׁ מִשְׁתָּאֵ֖ה לָ֑הּ מַחֲרִ֕ישׁ לָדַ֗עַת הַֽהִצְלִ֧יחַ יְהוָ֛ה דַּרְכּ֖וֹ אִם־לֹֽא׃ כב וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר כִּלּ֤וּ הַגְּמַלִּים֙ לִשְׁתּ֔וֹת וַיִּקַּ֤ח הָאִישׁ֙ נֶ֣זֶם זָהָ֔ב בֶּ֖קַע מִשְׁקָל֑וֹ וּשְׁנֵ֤י צְמִידִים֙ עַל־יָדֶ֔יהָ עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מִשְׁקָלָֽם׃ כג וַיֹּ֙אמֶר֙ בַּת־מִ֣י אַ֔תְּ הַגִּ֥ידִי נָ֖א לִ֑י הֲיֵ֧שׁ בֵּית־אָבִ֛יךְ מָק֥וֹם לָ֖נוּ לָלִֽין׃ כד וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו בַּת־בְּתוּאֵ֖ל אָנֹ֑כִי בֶּן־מִלְכָּ֕ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְנָחֽוֹר׃ כה וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו גַּם־תֶּ֥בֶן גַּם־מִסְפּ֖וֹא רַ֣ב עִמָּ֑נוּ גַּם־מָק֖וֹם לָלֽוּן׃ כו וַיִּקֹּ֣ד הָאִ֔ישׁ וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לַֽיהוָֽה׃ כז וַיֹּ֗אמֶר בָּר֤וּךְ יְהוָה֙ אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אֲ֠שֶׁר לֹֽא־עָזַ֥ב חַסְדּ֛וֹ וַאֲמִתּ֖וֹ מֵעִ֣ם אֲדֹנִ֑י אָנֹכִ֗י בַּדֶּ֙רֶךְ֙ נָחַ֣נִי יְהוָ֔ה בֵּ֖ית אֲחֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ כח וַתָּ֙רָץ֙ הַֽנַּעֲרָ֔ וַתַּגֵּ֖ד לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ כט וּלְרִבְקָ֥ה אָ֖ח וּשְׁמ֣וֹ לָבָ֑ן וַיָּ֨רָץ לָבָ֧ן אֶל־הָאִ֛ישׁ הַח֖וּצָה אֶל־הָעָֽיִן׃ ל וַיְהִ֣י ׀ כִּרְאֹ֣ת אֶת־הַנֶּ֗זֶם וְֽאֶת־הַצְּמִדִים֮ עַל־יְדֵ֣י אֲחֹתוֹ֒ וּכְשָׁמְע֗וֹ אֶת־דִּבְרֵ֞י רִבְקָ֤ה אֲחֹתוֹ֙ לֵאמֹ֔ר כֹּֽה־דִבֶּ֥ר אֵלַ֖י הָאִ֑ישׁ וַיָּבֹא֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ וְהִנֵּ֛ה עֹמֵ֥ד עַל־הַגְּמַלִּ֖ים עַל־הָעָֽיִן׃ לא וַיֹּ֕אמֶר בּ֖וֹא בְּר֣וּךְ יְהוָ֑ה לָ֤מָּה תַעֲמֹד֙ בַּח֔וּץ וְאָנֹכִי֙ פִּנִּ֣יתִי הַבַּ֔יִת וּמָק֖וֹם לַגְּמַלִּֽים׃ לב וַיָּבֹ֤א הָאִישׁ֙ הַבַּ֔יְתָה וַיְפַתַּ֖ח הַגְּמַלִּ֑ים וַיִּתֵּ֨ן תֶּ֤בֶן וּמִסְפּוֹא֙ לַגְּמַלִּ֔ים וּמַ֙יִם֙ לִרְחֹ֣ץ רַגְלָ֔יו וְרַגְלֵ֥י הָאֲנָשִׁ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃ לג ויישם (וַיּוּשַׂ֤ם) לְפָנָיו֙ לֶאֱכֹ֔ל וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֹכַ֔ל עַ֥ד אִם־דִּבַּ֖רְתִּי דְּבָרָ֑י וַיֹּ֖אמֶר דַּבֵּֽר׃ לד וַיֹּאמַ֑ר עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם אָנֹֽכִי׃ לה וַיהוָ֞ה בֵּרַ֧ךְ אֶת־אֲדֹנִ֛י מְאֹ֖ד וַיִּגְדָּ֑ל וַיִּתֶּן־ל֞וֹ צֹ֤אן וּבָקָר֙ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב וַעֲבָדִם֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים׃ לו וַתֵּ֡לֶד שָׂרָה֩ אֵ֨שֶׁת אֲדֹנִ֥י בֵן֙ לַֽאדֹנִ֔י אַחֲרֵ֖י זִקְנָתָ֑הּ וַיִּתֶּן־לּ֖וֹ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לֽוֹ׃ לז וַיַּשְׁבִּעֵ֥נִי אֲדֹנִ֖י לֵאמֹ֑ר לֹא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יֹשֵׁ֥ב בְּאַרְצֽוֹ׃ לח אִם־לֹ֧א אֶל־בֵּית־אָבִ֛י תֵּלֵ֖ךְ וְאֶל־מִשְׁפַּחְתִּ֑י וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִֽי׃ לט וָאֹמַ֖ר אֶל־אֲדֹנִ֑י אֻלַ֛י לֹא־תֵלֵ֥ךְ הָאִשָּׁ֖ה אַחֲרָֽי׃ מ וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑י יְהוָ֞ה אֲשֶׁר־הִתְהַלַּ֣כְתִּי לְפָנָ֗יו יִשְׁלַ֨ח מַלְאָכ֤וֹ אִתָּךְ֙ וְהִצְלִ֣יחַ דַּרְכֶּ֔ךָ וְלָקַחְתָּ֤ אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִמִּשְׁפַּחְתִּ֖י וּמִבֵּ֥ית אָבִֽי׃ מא אָ֤ז תִּנָּקֶה֙ מֵאָ֣לָתִ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֶל־מִשְׁפַּחְתִּ֑י וְאִם־לֹ֤א יִתְּנוּ֙ לָ֔ךְ וְהָיִ֥יתָ נָקִ֖י מֵאָלָתִֽי׃ מב וָאָבֹ֥א הַיּ֖וֹם אֶל־הָעָ֑יִן וָאֹמַ֗ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אִם־יֶשְׁךָ־נָּא֙ מַצְלִ֣יחַ דַּרְכִּ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י הֹלֵ֥ךְ עָלֶֽיהָ׃ מג הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י נִצָּ֖ב עַל־עֵ֣ין הַמָּ֑יִם וְהָיָ֤ה הָֽעַלְמָה֙ הַיֹּצֵ֣את לִשְׁאֹ֔ב וְאָמַרְתִּ֣י אֵלֶ֔יהָ הַשְׁקִֽינִי־נָ֥א מְעַט־מַ֖יִם מִכַּדֵּֽךְ׃ מד וְאָמְרָ֤ה אֵלַי֙ גַּם־אַתָּ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַ֥ם לִגְמַלֶּ֖יךָ אֶשְׁאָ֑ב הִ֣וא הָֽאִשָּׁ֔ה אֲשֶׁר־הֹכִ֥יחַ יְהוָ֖ה לְבֶן־אֲדֹנִֽי׃ מה אֲנִי֩ טֶ֨רֶם אֲכַלֶּ֜ה לְדַבֵּ֣ר אֶל־לִבִּ֗י וְהִנֵּ֨ה רִבְקָ֤ה יֹצֵאת֙ וְכַדָּ֣הּ עַל־שִׁכְמָ֔הּ וַתֵּ֥רֶד הָעַ֖יְנָה וַתִּשְׁאָ֑ב וָאֹמַ֥ר אֵלֶ֖יהָ הַשְׁקִ֥ינִי נָֽא׃ מו וַתְּמַהֵ֗ר וַתּ֤וֹרֶד כַּדָּהּ֙ מֵֽעָלֶ֔יהָ וַתֹּ֣אמֶר שְׁתֵ֔ה וְגַם־גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה וָאֵ֕שְׁתְּ וְגַ֥ם הַגְּמַלִּ֖ים הִשְׁקָֽתָה׃ מז וָאֶשְׁאַ֣ל אֹתָ֗הּ וָאֹמַר֮ בַּת־מִ֣י אַתְּ֒ וַתֹּ֗אמֶר בַּת־בְּתוּאֵל֙ בֶּן־נָח֔וֹר אֲשֶׁ֥ר יָֽלְדָה־לּ֖וֹ מִלְכָּ֑ה וָאָשִׂ֤ם הַנֶּ֙זֶם֙ עַל־אַפָּ֔הּ וְהַצְּמִידִ֖ים עַל־יָדֶֽיהָ׃ מח וָאֶקֹּ֥ד וָֽאֶשְׁתַּחֲוֶ֖ה לַיהוָ֑ה וָאֲבָרֵ֗ךְ אֶת־יְהוָה֙ אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֤ר הִנְחַ֙נִי֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֱמֶ֔ת לָקַ֛חַת אֶת־בַּת־אֲחִ֥י אֲדֹנִ֖י לִבְנֽוֹ׃ מט וְ֠עַתָּה אִם־יֶשְׁכֶ֨ם עֹשִׂ֜ים חֶ֧סֶד וֶֽאֱמֶ֛ת אֶת־אֲדֹנִ֖י הַגִּ֣ידוּ לִ֑י וְאִם־לֹ֕א הַגִּ֣ידוּ לִ֔י וְאֶפְנֶ֥ה עַל־יָמִ֖ין א֥וֹ עַל־שְׂמֹֽאל׃ נ וַיַּ֨עַן לָבָ֤ן וּבְתוּאֵל֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵיְהוָ֖ה יָצָ֣א הַדָּבָ֑ר לֹ֥א נוּכַ֛ל דַּבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ רַ֥ע אוֹ־טֽוֹב׃ נא הִנֵּֽה־רִבְקָ֥ה לְפָנֶ֖יךָ קַ֣ח וָלֵ֑ךְ וּתְהִ֤י אִשָּׁה֙ לְבֶן־אֲדֹנֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה׃ נב וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֛ע עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם אֶת־דִּבְרֵיהֶ֑ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַ֖רְצָה לַֽיהוָֽה׃ נג וַיּוֹצֵ֨א הָעֶ֜בֶד כְּלֵי־כֶ֨סֶף וּכְלֵ֤י זָהָב֙ וּבְגָדִ֔ים וַיִּתֵּ֖ן לְרִבְקָ֑ה וּמִ֨גְדָּנֹ֔ת נָתַ֥ן לְאָחִ֖יהָ וּלְאִמָּֽהּ׃ נד וַיֹּאכְל֣וּ וַיִּשְׁתּ֗וּ ה֛וּא וְהָאֲנָשִׁ֥ים אֲשֶׁר־עִמּ֖וֹ וַיָּלִ֑ינוּ וַיָּק֣וּמוּ בַבֹּ֔קֶר וַיֹּ֖אמֶר שַׁלְּחֻ֥נִי לַֽאדֹנִֽי׃ נה וַיֹּ֤אמֶר אָחִ֙יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ תֵּשֵׁ֨ב הַנַּעֲרָ֥ אִתָּ֛נוּ יָמִ֖ים א֣וֹ עָשׂ֑וֹר אַחַ֖ר תֵּלֵֽךְ׃ נו וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַל־תְּאַחֲר֣וּ אֹתִ֔י וַֽיהוָ֖ה הִצְלִ֣יחַ דַּרְכִּ֑י שַׁלְּח֕וּנִי וְאֵלְכָ֖ה לַֽאדֹנִֽי׃ נז וַיֹּאמְר֖וּ נִקְרָ֣א לַֽנַּעֲרָ֑ וְנִשְׁאֲלָ֖ה אֶת־פִּֽיהָ׃ נח וַיִּקְרְא֤וּ לְרִבְקָה֙ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלֶ֔יהָ הֲתֵלְכִ֖י עִם־הָאִ֣ישׁ הַזֶּ֑ה וַתֹּ֖אמֶר אֵלֵֽךְ׃ נט וַֽיְשַׁלְּח֛וּ אֶת־רִבְקָ֥ה אֲחֹתָ֖ם וְאֶת־מֵנִקְתָּ֑הּ וְאֶת־עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם וְאֶת־אֲנָשָֽׁיו׃ ס וַיְבָרֲכ֤וּ אֶת־רִבְקָה֙ וַיֹּ֣אמְרוּ לָ֔הּ אֲחֹתֵ֕נוּ אַ֥תְּ הֲיִ֖י לְאַלְפֵ֣י רְבָבָ֑ה וְיִירַ֣שׁ זַרְעֵ֔ךְ אֵ֖ת שַׁ֥עַר שֹׂנְאָֽיו׃ סא וַתָּ֨קָם רִבְקָ֜ה וְנַעֲרֹתֶ֗יהָ וַתִּרְכַּ֙בְנָה֙ עַל־הַגְּמַלִּ֔ים וַתֵּלַ֖כְנָה אַחֲרֵ֣י הָאִ֑ישׁ וַיִּקַּ֥ח הָעֶ֛בֶד אֶת־רִבְקָ֖ה וַיֵּלַֽךְ׃ סב וְיִצְחָק֙ בָּ֣א מִבּ֔וֹא בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִ֑י וְה֥וּא יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֥רֶץ הַנֶּֽגֶב׃ סג וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים׃ סד וַתִּשָּׂ֤א רִבְקָה֙ אֶת־עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא אֶת־יִצְחָ֑ק וַתִּפֹּ֖ל מֵעַ֥ל הַגָּמָֽל׃ סה וַתֹּ֣אמֶר אֶל־הָעֶ֗בֶד מִֽי־הָאִ֤ישׁ הַלָּזֶה֙ הַהֹלֵ֤ךְ בַּשָּׂדֶה֙ לִקְרָאתֵ֔נוּ וַיֹּ֥אמֶר הָעֶ֖בֶד ה֣וּא אֲדֹנִ֑י וַתִּקַּ֥ח הַצָּעִ֖יף וַתִּתְכָּֽס׃ סו וַיְסַפֵּ֥ר הָעֶ֖בֶד לְיִצְחָ֑ק אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ סז וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֙הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת־רִבְקָ֛ה וַתְּהִי־ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

לבוש האורה

ר' מרדכי יפה

פסוק ח:
רש"י רק את בני וגומר רק מיעוט הוא בני אינו חוזר כו' פי' דאל"כ רק למה לי וכתב הרג"א ומ"ש זה לעבד כדי שיגיד זה להם שיהיו בניהם מותרים לבא אליהם ולא יהיו אסורים לצאת ח"ל ולפיכך לא ימנעו מלהשיא להם עכ"ל אבל דוחק הוא שהרי לא מצינו שהגיד העבד זה להם ויצאו דברי אברהם לריק לכך נ"ל שהוצרך להגיד זה לעבד שהיה אברהם מתיירא שמא לא ישתדל העבד בזה השתדלות רב להביא ליצחק אשה מארץ אחרת לארץ כנען כי יחשוב כל השתדלות יהיה לריק שהרי כבר אמר הש"י לאברהם כי גר יהיה זרעיך בארץ לא להם וגומר ויחשוב העבד שלא תהיה סבה גדולה יותר מזה שיבאו זרע אברהם לארץ לא להם כי אם על ידי שישא יצחק אשה לשם ואברהם לא ירגיש בזה להעלותו על לבו וישתדל השתדלות כנגד גזירת הש"י לכך גלה לו אברהם אל תחשב כן כי גם אנוכי יודע וזוכר את הגזירה אבל אודיעך כי אפ"ה בני לא ישוב שמה והגזירה תתקיים בבן בני:
פסוק י:
רש"י שטר מתנה כתב ליצחק והקשה הרא"ם איך העביר נחלה מישמעאל ובני קטורה וכבר אחז"ל לא תהוי מעבורי אחסנתא והרי קיים אאע"ה כל התורה כולה ואפי' עירוב תבשילין ותירץ שאני הכא דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע והרג"א תירץ שאני הכא שכבר אמרה לו שרה כי לא יירש זה עם בני עם יצחק ע"כ ופירושו ואמר לו הש"י כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה דאל"כ מאי אולמיה דשרה מאברהם שאמרה לו לא יירש זה וגומר אבל קשה לי תינח ישמעאל שראתה אותו מצחק עם יצחק אבל שאר בני קטורה מאי איכא למימר אלא מחוורתא כדשני הרא"ם עוד הקשה הרג"א וז"ל אדרבה יש לתמוה מה שנתן מתנות לבני הפילגשים והיה מעביר נחלה מיצחק ותירץ שמא היינו שפירש רש"י שם טומאה מסר להם כלומר שלא נתן להם שום דבר עכ"ל ואני תמיה עליו מאוד חדא איך לא הרגיש דלפי תירוצו שתירץ ראשונה שהרי אמרה שרה לא יירש כו' לא יקשה כלל מבני הפילגשים שהרי שרה לא אמרה כן אלא על ישמעאל כמו שכתבתי ועוד וכי אסר לאדם ליתן מתנות לשום אדם בחייו דאין מאמר לא תהא מעבורי אחסנת' נאמר אלא במותו ועוד שמשמעות לא תהא מעבורי אחסנת' לא נאמר אלא בקרקעות ושמא אברהם לא נתן אברהם לבני פלגשים רק מטלטלין וכסף וזהב וכן משמע מדכתיב וישלחם וגומר ובמטלטלים אין בהם משום עבורי אחסנת' משום שלא ישנה אדם בן בין הבנים וזה לא שייך להקשות על אברהם למה שינה שהרי גם יעקב לא קיימו אלא שאנו למדין אותו ממעשה דיעקב וגבי אברהם עדיין לא נאסר ומה שפרש"י שם טומאה מסר להם לא שקשה לו קושייתא דאיעבורי אחסנתא רק קשה לו והיכן היה לו מתנות לאברהם לתת לבני הפילגשים שהרי כבר נתן את כל אשר לו ליצחק לכך פירש שם טומאה מסר להם ולא נתן להם כלום כי זה לא נתן ליצחק דלא צריך להם וחולין הם לו והוא קדש:
פסוק יד:
רש"י הוכחת ביררת לא מלשון תוכחה וכתב הרא"ם וא"ת למ"ד בפרק ארבע מיתות כל האמור בפ' מכשף בן נח מוזהר עליו והיאך ניחש ותירץ כבר הקשו התוספת בפרק גיד הנשה על זה ותירצו דההוא תנא סבר שלא נתן לה הצמידין עד שהגידה לו בת מי היא כו' עכ"ל אבל קשה לי שהרי מ"מ עדיין לא יצא מידי ניחוש שאעפ"י שהגידה לו היאך נתן לה שמא לא יתננה לו אלא סמך על ניחושו שיתנו לו וצ"ע בתוספת ואפשר לי לומר שזה אין נקרא ניחוש כלל שוודאי אם יקח אדם סימן במעשה אחד וסומך עליו שיהיה כן עניין אחר להבא ועושה עליו מעשה זהו נקרא ניחוש אבל אליעזר לא לקח זה לסימן על עניין להבא שאם תאמר שתה שוודאי יתנו לו ע"י סימן זה רק הוא לקח עניין זה לסימן על דבר שעבר לומר שוודאי זאת היא שכבר יצא עליה הכרוז ארבעים יום קודם יצירתה שהיא בת זוגו של יצחק ואין זה ניחוש אלא חשב ודאי לפי שיצא הכרוז עליה לפיכך נזדמנה לו בסימן זה שהיא ג"ח להיות לו לגילוי מילתא שהיא ראויה לו ע"י הכרוז ואפי' נתן ואח"כ שאל אין כאן ניחוש ודיקא נמי מדקאמר אותה הוכחת וגומר ולא אמר אותה יתנו לעבדך וגומר אלא ה"ק ואם תאמר שתה וגומר וודאי היא אותה שהוכחת ובררת כבר ע"י הכרוז שיצא כבר ובה אדע וגומר אבל וודאי הלוקח סימן בדבר אחד על דבר שאין שייך עליו לומר כבר נגזר אלא תלוי בבחירה לאותו וודאי יקרא ניחוש ונ"ל דה"ה ביונתן שהוא היה בדבר מלחמה בדבר גדול כזה ודאי כבר יצאת הגזירה מלפניו ית' ואין זה תלוי בבחירה לקח לו יונתן דבריהם לסימן על הגזירה כי סמך פיהם יכשילם על ידי הגזירה ותהי לו לגילוי מלתא במה שעבר כעין שריית שכינה והצלחת רוח אלוקים עליו נ"ל:
פסוק טז:
רש"י בתולה ממקום בתולים ע"כ הקשה הרג"א וא"ת והלא פחותה מבת שלש היתה ובתוליה חוזרים ולמה צריך לעדות זה כו' עכ"ל אבל נ"ל שאינה קושיא כי הכתוב יעיד שלא נבעלה מעולם ולא נטמאה כי לא הפקירה עצמה כמו שיעיד ואיש לא ידעה כמו שפרשתי:
פסוק יט:
רש"י אם כלו די סיפוקן ע"כ הוצרך רש"י לפרש זה כדי שלא נבין עד אם כלו ר"ל עד שיכלו לשתות כל המים מן הבאר כמו ויכלו המים מן החמת דגבי ישמעאל וזה לא שייך לומר כאן כי איך ישתו כל המים של באר מקור נובע מים לכך מפרש שכוונתה בכלו לשתות דיסיפוקן נ"ל:
פסוק כב:
רש"י בקע רמז לשקלי ישראל כו' עכ"ל נ"ל שדקדק רש"י זה מדלא כתיב ויקח האיש נזם זהב ויתן על אפה ושני צמידין וגומר אלא רמז הכתוב בזה שלא היה חושש לתת לה מתנה מרובה רק לרמז בה עניינים ואף על פי שבוודאי היא לא הבינה ולא ידעה מכל מקום אפשר לו לומר שעשה זה כדי לעשות מעשה שיחזק הצלחת דרכו כלומר שזאת היא שתהא האשה אשר הוכיח ה' ליצחק כי כן מצינו בהרבה ענייני נבואות שתתחזק ותתקיים הנבואה ע"י מעשה שעשה הנביא כעניין ויאמר לו ירה ויור דאלישע והרבה כיוצא בזה דוק ותמצא והוא סוד מסודות הנבואה שיעורר הכוחות העליונות כן הוא רצה לעורר עליה כוחות העליונות שתזכה ותהא מוכנת לזיווג הקדוש הזה והבן ובזה מתורץ גם כן הקושיא שמקשין למה נתן ואחר כך שאל כי אעפ"י שסמך על זכותו של אברהם והיה בטוח בו כמו שפי' רש"י מ"מ מה לו ולצרה למה נכנס לכל זה מה היה מזיק לו שהיה שואל תחלה ואחר כך יתן והיה טוב יותר אבל לדידי אין זה קושיא כי אם היה שואל תחלה ואח"כ נותן לא היה נתנה מקום להתעוררותו כי היתה מתנתו בסמיכות הדעת אחר ששאל וידע בת מי היא ועל זה סמך ולא על כוונת התעוררות אבל כשנתן ולא שאל היתה מחשבתו וכוונתו יותר מדובקת למעלה בהתעוררותו בדרך תחנה ובקשה ויותר פועלת התדבקות כוונתו ומחשבתו והתעוררותו והמשכיל יבין:
פסוק כט:
רש"י למה רץ ועל מה רץ וגומר ע"כ. מפני שקשה לרש"י מלשון הכתוב שכ' ויהי כראות אחר וירץ וגו' משמע שאחר שרץ אל האיש וגו' ראה את הנזם וזה אינו אמת שהרי ראה אותה בעודנו בביתו קודם שרץ לפיכך היה לו לפסוק להפך ולומר ויהי כראות וגומר עד כה דבר אלי האיש ואח"כ וירץ וגומר ועל זה אמר רש"י שהכתוב בעצמו רוצה לגלות לנו בזה טעם הריצה למה וירץ כלו' הכתוב עצמו מפרש אחר שאמר וירץ ואמר למה וירץ למה לא נשאר בבית ולפי שזה היה נשמע ג"כ אם היה כתוב אחר ויהי כראות וגומר מ"מ רוצה לפרש על מה רץ כלומר מה היה תכלית רציתו זאת ועיקר כוונתו כלומר בסיבת תכלית הריצה הזאת נוכל לומר שני טעמים או לכבדו כאורח או בשביל הממון ועל זה אמר רש"י שאם היה כתוב אחר ויהי כראות וגומר היינו חושבין שהיה בהול לקיים מצות הכנסת אורחים ולכבדו נתכוין אחר ששמע דברי רבקה שאיש נכבד הוא לכך הקדים וירץ לסמכו לויהי כראות וגומר ולומר שנתן עיניו בממון לא לכבדו:
פסוק סז:
רש"י שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק כו' יש מקשין למה השמיט רש"י את הרביעי שאמרו בב"ר שכל זמן ששרה קיימת היה ביתה פתוחה לרווחה כו' והרג"א תירץ ע"ד הדרש והכוונה ואין זה פשוטו אבל נ"ל שאין זו קושיא כלל שהרי כבר ידעת שאין דרכו של רש"י להביא אלא מה שהוא קרוב לפשוטו של קרא ולפי פשט הכתוב אין זה שייך לומר כלל כאן דבשלמא אילו השלשה שהביא רש"י נר דלוק וברכה מצויה וענן קשור כולם שייך לומר עליהם שחזרו מיד כשבאת רבקה אל האהל אעפ"י שעדיין לא לקחה יצחק בנישואין חזרו אלו הג' דברים אבל להיות ביתה פתוח לרווחה לפרנס עניים לא שייך לומר קודם נישואיה שעדיין לא שלטה בנכסי יצחק כי לא הכניסה לביתו עד אחר הנשואין ולפי שהאהלה שרה אמו שדרשו בו והנה היא שרה אמו כתיב קודם ויקח את רבקה שפירושו שנשאה על כרחך לא שייך לומר והנה היא כשרה אלא באלו השלשה ולמה שבב"ר אמרו גם כן ביתה פתוח לרווחה כו' אין כוונתם לומר כן אלא לאחר נישואיה שהיתה שילטת בנכסי יצחק וברשותו אלא שסמכו על זה הפסוק של היא שרה אמו על דרך הדרש: