פסוק א:ברך וכו׳ כגי׳ בן וכו׳ דאל״כ אין הענין נמשך עם מ״ש אחריו ויאמר אברהם אל עבדו וכו׳ דאטו בשביל שברכו בכל בקש להשיא את בנו הא לא״ה שלא היה ברוך בכל טוב לא היה משיאו והרי מצוה הוא ויאמר להם אלהים פרו ורבו וכו׳ והאב מצווה על בנו להשיאו אשה ועוד מדלא כתיב ויברך ה׳ אלא וה׳ ברך ר״ל ברך קודם לכן והוא הבן שמקדם היה לו:
פסוק ב:תחת וכו׳ והמילה היתה מצוה וכו׳ טרח כ״כ ליישב דלא תיקשי דהא א״א קיים הכל והיכי א״ל לאליעזר להביא ידו במילתו והא אסור דילמא יבא לכלל הרהור וא״כ ר׳ עדיף מיניה ואין לחלק בין ידו ליד אחר וליכא למימר דשאני אברהם שהיה זקן ובטל חמדו דהא חזי׳ בתר הכי ויוסף אברהם ויקח אשה וכו׳ ותלד לו וכו׳ ואמאי לא לקח תפילין דסתמא ודאי הוו ליה מש״ה קאמר שאני הכא דא״א בענין אחר שהרי לא הוה ליה מצו׳ אחרת בציווי ולהרהורא לא חיישי׳ שהרי באה לו ע״י צער וכי היכי דאמרי׳ התם בההיא דשמואל דא״ל לר״י שיננא אחוז באמה והשתן ואמר׳ התם דלא חיישי׳ להרהורא משום דאיכא ביעתותא וה״נ הוא ביעתותא דמדכר צעריה ואמר עוד והיתה חביבה עליו וכההיא שינויא אחריתי דאמרי׳ התם שאני ר״י דקאמר שמואל עליה לית דין בר נש שהיה קדוש ופרוש ביותר ובטל יצה״ר ממנו ולא שייך הרהורא בדידיה וה״נ קאמר והיתה חביבה עליו ולא חיישי׳ להרהורא והיינו שאמרו במד׳ המושל בכל אשר לו שהיה שליט ביצרו כמותו:
פסוק ז:ה׳ אלהי השמים וכו׳ ולא אמר וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דלא הול״ל אלא ה׳ אשר לקחני וכו׳:
פסוק ז:ואשר דבר וכו׳ בל׳ על וכו׳ וא״ת מאחר שהקדוש ברוך הוא אמר כן לאברהם גופיה א״כ אמאי לא כתיב באמת ואשר דבר אלי ובשלמא גבי יעקב דכתיב את אשר דברתי לך לצרכך ניחא דהתם ר״ל דברתי עם אברהם לצרכך שהרי עם יעקב לא דיבר קודם לכן וכמ״ש רש״י שם אבל הכא קשיא וי״ל דכיון שדיבור זה היה קודם שמל ובאותו זמן לא היה מדבר הקב״ה עמו פנים בפנים כמ״ש רז״ל וכמ״ש רש״י גופיה בפ׳ ויפול אברם על פניו ולכך כתיב דבר לי דמשמע שלא היה מדבר עמו ממש אלא מדבר בינו לבינו ואברהם שומע ונופל על פניו:
פסוק ח:ונקית וכולי וקח לי וכולי כוונת הרב דמאי אצטריך למימר ונקית וכולי פשיטא אטו בדידיה תליא מלתא אם לא תאבה וכולי מאי אית ליה למעבד לכך פי׳ דר״ל כלפי מ״ש לו לא תקח אשה לבני מבנות וכו׳ אשר אנכי יושב בקרבו כלו׳ אפי׳ מענר אשכול וממרא דאל״כ אשר אנכי וכולי הרי ידוע שבקרב הכנעני היה יושב והשתא אמר ליה ואם לא תאבה וכולי ונקית משבועתי כלומר ממקצתה ולא מכולה דאכתי שייכא לענין הנהו כנעניים לבד מבנות ענר וכו׳:
פסוק י:וכל טוב וכו׳ שטר וכולי דאל״כ א״א שכל טוב אדוניו ממש היה מביא בידו אפי׳ נימא מרגליות ועוד אפי׳ נפרש ברשותו אפ״ה א״א שאברהם מסר כל אשר לו ביד העבד ונשאר ביתו ריקן ואף על גב דאמרי׳ לא תיהוי בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא שאני הכא שהרי שרה א״ל כי לא יירש בן האמה הזאת וכו׳ והקדוש ברוך הוא אמר לאברהם כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה:
פסוק יד:ובה אדע ל׳ תחנה וכו׳ דאל״כ ה״ז כפל הענין דהיינו מ״ש אותה הוכחת וכולי אלא ה״פ אם תאמר לי כך אותה הוכחת וכו׳ כלו׳ מצד מעשיה אפ׳ לי לברר הדבר שאם תאמר לי גם אתה שתה וכו׳ זו ודאי ראויה היא מצד מעשיה להיות גומלת חסד ומיהו לזה צריך תפלה שתהא המזדמנת לו ממשפחתו והוגנת לו בשאר דברים שא״א לו לברר:
פסוק כא:משתאה וכו׳ ואו״ת ל׳ שהייה וכו׳ ואף לפרושי מתפרש שפיר מבנין מתפעל שהיה משהא את עצמו לדעת ההצליח וכו׳ אבל בלשון שתיה לא שייך בנין מתפעל ולא ידעתי למה לא הקשה רש״י זה ואפ׳ דקים ליה בדרבא מיניה דלא שייך אלף:
פסוק כג:ויאמר בת וכו׳ לאחר וכו׳ נר׳ דק״ל לרש״י למה שאל ב׳ דברים כא׳ בתחלה הו״ל לשאול בת מי היא ואח״כ אם ישמע שהיא ממשפחת אברהם אז יאמר לה הגידי וכו׳ מקום ללין לכך תירץ שכבר בטוח היה שהיא ממשפחתו תדע שהרי בתחלה נתן ואח״כ שאל ולכך שאלה מיד הגידי נא לי וכו׳:
פסוק כה:מספוא וכו׳ כגון תבן וכו׳ פי׳ בעלמא תיבת מספוא יכול לכלול גם התבן ברם הכא התבן מפורש לעצמו ומספוא דבתריה דבר אחר הוא:
פסוק כט:וירץ למה וירץ ועל וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא אמאי הדר והזכיר לבן וירץ לבן דהא בדידיה קיימי׳ והוה סגי דלימא וירץ אל האיש. וכוונת רש״י היא זו למה וירץ כלו׳ למה הכתוב איכפל לכתוב וירץ לבן דודאי לא בא הכתוב להגיד שבחו דידוע שרשע גמור היה ובשלמא גבי לוט דכתיב וירץ לקראתם קמ״ל שלמד מאברהם אבינו וכדפירש״י התם אבל הכ׳ אטו בשבחו של לבן סיפר הכתוב וכי תימא אינו אלא לגנאי שהכתוב מעיד שכוונתו במרוצתו לא היתה לטובה א״כ נדעה נא על מה רץ ומה היתה כוונתו ומתרץ לפי שראה את הנזם וכו׳ והכתוב העיד על רשעו והיינו דהדר וכתב לבן וירץ לבן למה וירץ לפי שהיה לבן רשע ונתן עיניו בממון:
פסוק ל:על הגמלים לשמרן דא״א לומר עליהם ממש ברכיבה דא״כ על הגמל מבעי ליה דא״א לרכוב על כלם כאחד:
פסוק לט:אולי וכו׳ אלי כתיב וכו׳ מה שרמז זה הכא טפי מדלעיל י״ל שגם זה להודיע צדקתו של אליעזר דלא שתק מלהגיד כל זה ללבן אעפ״י שלא היה צריך כדי לכבד לאברהם וכדדרשו ז״ל ועבד אדוניו זה אליעזר. והטעם שבחר טפי אברהם בבנות ענר אשכול וממרא אם לא תאבה וכולי יותר מבת אליעזר אעפ״י שגם הם היו כנענים כמותו והיו גם הם בכלל ארור כנען עם היות שאליעזר היה ת״ח וצדיק גדול המושל בתורת רבו אפשר דמ״מ ניכרת הקללה טפי באליעזר להיותו עבד ממש. ואפשר עוד שאילו לא היה שואל אליעזר על בתו אולי אם לא היה מוצא ממשפחתו היה פונה אליו להשיאו בתו טפי מבנות ענר וכולי אבל הואיל והעיז פניו לשאול בפיו כאלו היה הגון וראוי לזה אמר לו אין ארור מדבק בברוך וה״ט דלא קא״ל אין ברוך מדבק בארור אלא איפכא כלו׳ אין מן הראוי׳ שהארור ישאל ויבקש לדבק בברוך מבלי הכיר את מקומו:
פסוק מד:גם אתה גם לרבות וכו׳ וא״ת והא לעיל בהצעת המעשה לא נכתב כן וי״ל דהתם כתיב ואמרה שתה וגם גמליך אשקה וגם זה היה מהניחוש כלו׳ שהנערה תבחין בינו ובין נעריו בדרך זה שלא תאמר ריבוי דגם לגבי דידיה דא״כ משמע שכלם שוין ולא כן היה באמת שאליעזר היה צדיק גמור וחכם הוא דמשק אליעזר דולה ומשקה מתורת רבו משא״כ שאר העבדים אדרבא שייך לדמותם לגמלים ולהזכירם ע״ד עם הדומה לחמור ולכך אמר אליעזר בלבו אם זאת הנערה בחכמתה תדע ותבחין בפרצוף מה ביני לבינם אז אדע שאותה הוכחת וכו׳ וכך היה שכך אמרה רבקה שתה אדוני תחלה ואחר כך אמרה וגם לגמליך אשאב לעבדים ולגמלים ביחד אבל הכא לא רצה לומר להם כן שלא יתפסוהו בדבריו שהוא איש חכם בעיניו שמחזיק עצמו לגברא רבא ולכך סיפר להם שהוא אמר גם אתה לרבות שאר האנשים עמו בשוין לו אך שהיא לא עשתה כן אלא ותאמר שתה וגם גמליך וכו׳:
פסוק מז:ואשאל וכו׳ שנה הסדר וכו׳ בזה מיישב ג״כ אמאי לא סיפר להם הכל שהרי כששאל אותה בת מי את אמר לה ג״כ הגידי נא לי היש בית אביך וכו׳ לפי שזה היה מחמת שהיה בטוח וכו׳ כדכתיבנא שם והוא לא רצה להגיד להם זה שהיה בטוח וכו׳ כדי שלא יקשו עליו דהא לא סמכי׳ אניסא ולכך גם כן שינה הסדר:
פסוק מט:על ימין וכו׳ מבנות ישמעאל וכו׳ אמר כן כדי שלא יגבה לבם באמרם הכל תלוי בנו ולכך אמר להם דעו שלא איכפת לי מידי שאם אין אתם שולחים אותה הרי יש לי מקומו׳ אחרי׳ לפנות שהם ג״כ ממשפחתו של אברהם דהיינו מבנות ישמעאל ובנות לוט ואע״פ שלפי האמת לא ציוה כן אברהם אלא מבנות ענר אשכול וממרא כדלעיל והטעם שלא בחר אברהם בהם אעפ״י שהם ממשפחתו לפי שהיה בקי בהם ויודע במעשיהם הרעים ולכך לא רצה מבנותיהם אבל מאלה הרחוקים לא היה יודע בהם:
פסוק נב:וישתחו וכו׳ מכאן וכו׳ דבשלמא לעיל דכתוב ויקד האיש וישתחו וכולי ויאמר ברוך ה׳ וכולי ניחא דמשמע שהשתחוה מרוב שמחתו שהקדוש ברוך הוא הנחהו בדרך אמת והצליחו ולכך אמר ברוך וכו׳ אבל בכאן אמאי לא כתיב נמי מה שאמר ולכך משני דקמ״ל דהשתחויה זו לאו מדעתו עבדה בשביל שמחתו שהוא דבר פרטי ודבר חדוש ליתא אלא דינא הכי וכ״ע הכי עבדי שמודים על בשורה טובה ולכך כתביה קרא סתם כמו דבר פשוט שצריך השתחויה:
פסוק נה:ויאמר אחיה וכולי היכן היה וכולי ההרגש שמבחוץ הוא דלא הול״ל אלא ויאמרו דהא פשיטא דעל בני ביתה של רבקה מדבר ואמאי הדר וכתב אחיה ואמה אלא מש״ה איכפל וכתבינהו ללמד שלא היו אלא הם שבתואל מת ומקרא דלעיל דכתיב ומגדנות נתן לאחיה ולאמה ולא הזכיר בתואל ליכא ראיה דדילמא אורח ארעא קמ״ל שאין מדרך המוסר שהאורח יתן מתנה קטנה של פירות לבעל הבית עצמו רק לבנו או לאשה אבל הכא מוכרח לפרש כן. והא דכתיב לעיל ויען לבן ובתואל ויאמרו מה׳ יצא וכו׳ שנר׳ שגם בתואל היה מתרצה שתלך צ״ל שלא אמר כן אלא לפנים לפי שהיה מתיירא מאליעזר אחר שראה הנס דאי׳ במד׳ שהזכיר שם ותלה עצמו באויר עם הגמלי׳ ולכך היה בדעתו להמיתו בצנע׳ על ידי סם המות וליקח כל ממונו אלא שבא מלאך והיפך השלחן כדאיתא במדרש ובקדרה שבישל בה נתבשל:
פסוק נה:ימים וכו׳ נותנין לבתולה וכו׳ דאל״כ הנך ימים או עשור דקאמרי מאי עבידתייהו דקמיבעו בפשיטות ימים סתם לכך הוצרכו בגמ׳ לפ׳ שנה הידועה דנותנים לבתולה וכו׳ ומה ששאלו י׳ חדשים דלכאורה ליכא שום טעמא דמש״ה הרב הנח״י הניח בקושיא על הש״ס ולדידי איכא למימר דכיון דהנך י״ב חדש הם לפרנס עצמ׳ בתכשיטיה וידוע שהם כ״ד תכשיטי כלה המנויים בישעיה א״כ נמצא שיש לה לפרנס ב׳ תכשיטין לכל חדש. והשתא אליעזר כבר נתן לה לרבקה בתחלה נזמים וצמידים והם הנזמים והשרות שכתובים שם בישעיה ולבתר הכי נתן לה כלי כסף וכלי זהב ובגדים וי״ל דכלי כסף וכלי זהב הוא איזה תכשיט אחר ויהיב לה תרתי מאותו מין חד ממינא דכסף וחד ממינא דזהב ובגדים הם תכשיט אחר והיינו הרדידים דהתם בישעיה נמצא מעתה שאינה צריכה עוד לפרנס עצמה כי אם עשרים תכשיטין והילכך סגי לה בעשרה חדשים ולכך קאמרי או עשור לכל הפחות ואליעזר השיב אל תאחרו וכו׳ שלא יחסר לה שום תכשיט שאין בית המלך חסר כלום ולא צריכא לדידכו:
פסוק נז:ונשאלה וכו׳ שאין משיאין וכו׳ כלו׳ אחיה ואמה אין משיאין אותה אלא מדעתה בין שהיא גדולה בין שהוא קטנה ואם השיאוה לקטנה שלא מדעתה אפי׳ מיאון אינה צריכה וכדתנן ביבמות אבל אב זכאי בבתו כדכתיב את בתי נתתי וכו׳ בין קטנה בין נערה והילכך לעיל שהיה בתואל קיים אמרו הנה רבקה לפניך קח ולך בלא שאלת רשותה אבל עכשיו שבתואל מת היו צריכין לשאול את פיה כן נלע״ד אע״פ שהרא״ם לא פי׳ כן ע״ש:
פסוק סב:מבוא באר וכו׳ להביא הגר וכו׳ טעמו דאל״כ הואיל ואין זה שם עיר או מקום אלא שהבאר שהיה שם בדרך נקרא שמו כך על שם מה שאירע שם להגר וכדלעיל בפרשת לך לך אם כן לא שייך לכתוב הפ׳ שיצחק הלך לבאר אם לא שבא לומר שהלך להביא אותה דכתיב בה על כן קרא לבאר באר לחי רואי:
פסוק סד:ותפל השמיטה וכולי ולא הגיעה וכו׳ מדלא כתיב ותפל ארצה כמו בכל דוכתא ויפול יהושע ע״פ ארצה ויפל על אפיו ארצה ויפל ארצה וישתחו א״נ ותפל על פניה א״ו שלא נפלה על פניה אלא הרכינה עצמ׳ קצת מעל הגמל:
פסוק סו:ויספר וכולי גלה לו נסים וכו׳ דאילו כפשוטו דברי שליחותו לא שייך ל׳ ספור אלא ל׳ הגדה וכיוצא ועוד מהו ל׳ הדברים הול״ל את כל הדבר א״נ את כל אשר עשה שהרי אינו אלא ענין שליחות א׳ ולכך קאמר דאה״נ דתשובת שליחותו לא הגיד לו שהוא לא שלחו ומה שסיפר ליצחק היינו ספור דברים מהנסים שעשה לו הקדוש ברוך הוא ולפי״ז מאי דסיים קרא אשר עשה לאו אדידיה קאי אלא רצה לומר אשר עשה הקדוש ברוך הוא ולא חש לבאר דידוע מאן עביד נסי אלא רחמנא:
פסוק סז:האהלה וכו׳ ונעשית דוגמת וכו׳ מוכרח לפרש כן דאל״כ הול״ל אהלה שרה דהשתא דכתיב האהלה בה״א הידועה ידוע דלא שייך סמיכות בדבר שיש בו ה״א הידיעה. ודע עוד דעם פירושו ז״ל יתישב ג״כ דיוק אחר בפ׳ דכתיב ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ולכאורה מקרא מסורס הוא דהול״ל ויבא יצחק את רבקה האהלה וכולי ויקחה ותהי לו וכו׳ אלא ה״ק ויביאה יצחק האהלה למי הביא לשרה אמו שנעשית זו דוגמתה וכאילו חזרה שרה וביותר מיושב עם לשון המד׳ שאמרו ויביאה וכולי והרי היא שרה אמו:
