תנ"ך על הפרק - יהושע ח - מלחמת העי השניה / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

יהושע ח

195 / 929
היום

הפרק

מלחמת ישראל בעי והצלחתם, קיום מעמד הברכה והקללה

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ אַל־תִּירָ֣א וְאַל־תֵּחָ֔ת קַ֣ח עִמְּךָ֗ אֵ֚ת כָּל־עַ֣ם הַמִּלְחָמָ֔ה וְק֖וּם עֲלֵ֣ה הָעָ֑י רְאֵ֣ה ׀ נָתַ֣תִּי בְיָדְךָ֗ אֶת־מֶ֤לֶךְ הָעַי֙ וְאֶת־עַמּ֔וֹ וְאֶת־עִיר֖וֹ וְאֶת־אַרְצֽוֹ׃וְעָשִׂ֨יתָ לָעַ֜י וּלְמַלְכָּ֗הּ כַּאֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֤יתָ לִֽירִיחוֹ֙ וּלְמַלְכָּ֔הּ רַק־שְׁלָלָ֥הּ וּבְהֶמְתָּ֖הּ תָּבֹ֣זּוּ לָכֶ֑ם שִׂים־לְךָ֥ אֹרֵ֛ב לָעִ֖יר מֵאַחֲרֶֽיהָ׃וַיָּ֧קָם יְהוֹשֻׁ֛עַ וְכָל־עַ֥ם הַמִּלְחָמָ֖ה לַעֲל֣וֹת הָעָ֑י וַיִּבְחַ֣ר יְ֠הוֹשֻׁעַ שְׁלֹשִׁ֨ים אֶ֤לֶף אִישׁ֙ גִּבּוֹרֵ֣י הַחַ֔יִל וַיִּשְׁלָחֵ֖ם לָֽיְלָה׃וַיְצַ֨ו אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר רְ֠אוּ אַתֶּ֞ם אֹרְבִ֤ים לָעִיר֙ מֵאַחֲרֵ֣י הָעִ֔יר אַל־תַּרְחִ֥יקוּ מִן־הָעִ֖יר מְאֹ֑ד וִהְיִיתֶ֥ם כֻּלְּכֶ֖ם נְכֹנִֽים׃וַאֲנִ֗י וְכָל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתִּ֔י נִקְרַ֖ב אֶל־הָעִ֑יר וְהָיָ֗ה כִּֽי־יֵצְא֤וּ לִקְרָאתֵ֙נוּ֙ כַּאֲשֶׁ֣ר בָּרִֽאשֹׁנָ֔ה וְנַ֖סְנוּ לִפְנֵיהֶֽם׃וְיָצְא֣וּ אַחֲרֵ֗ינוּ עַ֣ד הַתִּיקֵ֤נוּ אוֹתָם֙ מִן־הָעִ֔יר כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ נָסִ֣ים לְפָנֵ֔ינוּ כַּאֲשֶׁ֖ר בָּרִֽאשֹׁנָ֑ה וְנַ֖סְנוּ לִפְנֵיהֶֽם׃וְאַתֶּ֗ם תָּקֻ֙מוּ֙ מֵהָ֣אוֹרֵ֔ב וְהוֹרַשְׁתֶּ֖ם אֶת־הָעִ֑יר וּנְתָנָ֛הּ יְהוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם בְּיֶדְכֶֽם׃וְהָיָ֞ה כְּתָפְשְׂכֶ֣ם אֶת־הָעִ֗יר תַּצִּ֤יתוּ אֶת־הָעִיר֙ בָּאֵ֔שׁ כִּדְבַ֥ר יְהוָ֖ה תַּעֲשׂ֑וּ רְא֖וּ צִוִּ֥יתִי אֶתְכֶֽם׃וַיִּשְׁלָחֵ֣ם יְהוֹשֻׁ֗עַ וַיֵּֽלְכוּ֙ אֶל־הַמַּאְרָ֔ב וַיֵּשְׁב֗וּ בֵּ֧ין בֵּֽית־אֵ֛ל וּבֵ֥ין הָעַ֖י מִיָּ֣ם לָעָ֑י וַיָּ֧לֶן יְהוֹשֻׁ֛עַ בַּלַּ֥יְלָה הַה֖וּא בְּת֥וֹךְ הָעָֽם׃וַיַּשְׁכֵּ֤ם יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיִּפְקֹ֖ד אֶת־הָעָ֑ם וַיַּ֨עַל ה֜וּא וְזִקְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל לִפְנֵ֥י הָעָ֖ם הָעָֽי׃וְכָל־הָעָ֨ם הַמִּלְחָמָ֜ה אֲשֶׁ֣ר אִתּ֗וֹ עָלוּ֙ וַֽיִּגְּשׁ֔וּ וַיָּבֹ֖אוּ נֶ֣גֶד הָעִ֑יר וַֽיַּחֲנוּ֙ מִצְּפ֣וֹן לָעַ֔י וְהַגַּ֖יבינובֵּינָ֥יווּבֵין־הָעָֽי׃וַיִּקַּ֕ח כַּחֲמֵ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים אִ֑ישׁ וַיָּ֨שֶׂם אוֹתָ֜ם אֹרֵ֗ב בֵּ֧ין בֵּֽית־אֵ֛ל וּבֵ֥ין הָעַ֖י מִיָּ֥ם לָעִֽיר׃וַיָּשִׂ֨ימוּ הָעָ֜ם אֶת־כָּל־הַֽמַּחֲנֶ֗ה אֲשֶׁר֙ מִצְּפ֣וֹן לָעִ֔יר וְאֶת־עֲקֵב֖וֹ מִיָּ֣ם לָעִ֑יר וַיֵּ֧לֶךְ יְהוֹשֻׁ֛עַ בַּלַּ֥יְלָה הַה֖וּא בְּת֥וֹךְ הָעֵֽמֶק׃וַיְהִ֞י כִּרְא֣וֹת מֶֽלֶךְ־הָעַ֗י וַֽיְמַהֲר֡וּ וַיַּשְׁכִּ֡ימוּ וַיֵּצְא֣וּ אַנְשֵֽׁי־הָעִ֣יר לִקְרַֽאת־יִ֠שְׂרָאֵל לַֽמִּלְחָמָ֞ה ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמּוֹעֵ֖ד לִפְנֵ֣י הָֽעֲרָבָ֑ה וְהוּא֙ לֹ֣א יָדַ֔ע כִּֽי־אֹרֵ֥ב ל֖וֹ מֵאַחֲרֵ֥י הָעִֽיר׃וַיִּנָּֽגְע֛וּ יְהוֹשֻׁ֥עַ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל לִפְנֵיהֶ֑ם וַיָּנֻ֖סוּ דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּֽר׃וַיִּזָּעֲק֗וּ כָּל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣רבעירבָּעַ֔ילִרְדֹּ֖ף אַחֲרֵיהֶ֑ם וַֽיִּרְדְּפוּ֙ אַחֲרֵ֣י יְהוֹשֻׁ֔עַ וַיִּנָּתְק֖וּ מִן־הָעִֽיר׃וְלֹֽא־נִשְׁאַ֣ר אִ֗ישׁ בָּעַי֙ וּבֵ֣ית אֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָצְא֖וּ אַחֲרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּעַזְב֤וּ אֶת־הָעִיר֙ פְּתוּחָ֔ה וַֽיִּרְדְּפ֖וּ אַחֲרֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֗עַ נְ֠טֵה בַּכִּיד֤וֹן אֲשֶׁר־בְּיָֽדְךָ֙ אֶל־הָעַ֔י כִּ֥י בְיָדְךָ֖ אֶתְּנֶ֑נָּה וַיֵּ֧ט יְהוֹשֻׁ֛עַ בַּכִּיד֥וֹן אֲשֶׁר־בְּיָד֖וֹ אֶל־הָעִֽיר׃וְהָאוֹרֵ֡ב קָם֩ מְהֵרָ֨ה מִמְּקוֹמ֤וֹ וַיָּר֙וּצוּ֙ כִּנְט֣וֹת יָד֔וֹ וַיָּבֹ֥אוּ הָעִ֖יר וַֽיִּלְכְּד֑וּהָ וַֽיְמַהֲר֔וּ וַיַּצִּ֥יתוּ אֶת־הָעִ֖יר בָּאֵֽשׁ׃וַיִּפְנ֣וּ אַנְשֵׁי֩ הָעַ֨י אַחֲרֵיהֶ֜ם וַיִּרְא֗וּ וְהִנֵּ֨ה עָלָ֜ה עֲשַׁ֤ן הָעִיר֙ הַשָּׁמַ֔יְמָה וְלֹא־הָיָ֨ה בָהֶ֥ם יָדַ֛יִם לָנ֖וּס הֵ֣נָּה וָהֵ֑נָּה וְהָעָם֙ הַנָּ֣ס הַמִּדְבָּ֔ר נֶהְפַּ֖ךְ אֶל־הָרוֹדֵֽף׃וִיהוֹשֻׁ֨עַ וְכָֽל־יִשְׂרָאֵ֜ל רָא֗וּ כִּֽי־לָכַ֤ד הָֽאֹרֵב֙ אֶת־הָעִ֔יר וְכִ֥י עָלָ֖ה עֲשַׁ֣ן הָעִ֑יר וַיָּשֻׁ֕בוּ וַיַּכּ֖וּ אֶת־אַנְשֵׁ֥י הָעָֽי׃וְאֵ֨לֶּה יָצְא֤וּ מִן־הָעִיר֙ לִקְרָאתָ֔ם וַיִּֽהְי֤וּ לְיִשְׂרָאֵל֙ בַּתָּ֔וֶךְ אֵ֥לֶּה מִזֶּ֖ה וְאֵ֣לֶּה מִזֶּ֑ה וַיַּכּ֣וּ אוֹתָ֔ם עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִ֥יד וּפָלִֽיט׃וְאֶת־מֶ֥לֶךְ הָעַ֖י תָּ֣פְשׂוּ חָ֑י וַיַּקְרִ֥בוּ אֹת֖וֹ אֶל־יְהוֹשֻֽׁעַ׃וַיְהִ֣י כְּכַלּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֡ל לַהֲרֹג֩ אֶת־כָּל־יֹשְׁבֵ֨י הָעַ֜י בַּשָּׂדֶ֗ה בַּמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רְדָפ֣וּם בּ֔וֹ וַֽיִּפְּל֥וּ כֻלָּ֛ם לְפִי־חֶ֖רֶב עַד־תֻּמָּ֑ם וַיָּשֻׁ֤בוּ כָל־יִשְׂרָאֵל֙ הָעַ֔י וַיַּכּ֥וּ אֹתָ֖הּ לְפִי־חָֽרֶב׃וַיְהִי֩ כָל־הַנֹּ֨פְלִ֜ים בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ מֵאִ֣ישׁ וְעַד־אִשָּׁ֔ה שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר אָ֑לֶף כֹּ֖ל אַנְשֵׁ֥י הָעָֽי׃וִיהוֹשֻׁ֙עַ֙ לֹֽא־הֵשִׁ֣יב יָד֔וֹ אֲשֶׁ֥ר נָטָ֖ה בַּכִּיד֑וֹן עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר הֶחֱרִ֔ים אֵ֖ת כָּל־יֹשְׁבֵ֥י הָעָֽי׃רַ֣ק הַבְּהֵמָ֗ה וּשְׁלַל֙ הָעִ֣יר הַהִ֔יא בָּזְז֥וּ לָהֶ֖ם יִשְׂרָאֵ֑ל כִּדְבַ֣ר יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה אֶת־יְהוֹשֻֽׁעַ׃וַיִּשְׂרֹ֥ף יְהוֹשֻׁ֖עַ אֶת־הָעָ֑י וַיְשִׂימֶ֤הָ תֵּל־עוֹלָם֙ שְׁמָמָ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וְאֶת־מֶ֧לֶךְ הָעַ֛י תָּלָ֥ה עַל־הָעֵ֖ץ עַד־עֵ֣ת הָעָ֑רֶב וּכְב֣וֹא הַשֶּׁמֶשׁ֩ צִוָּ֨ה יְהוֹשֻׁ֜עַ וַיֹּרִ֧ידוּ אֶת־נִבְלָת֣וֹ מִן־הָעֵ֗ץ וַיַּשְׁלִ֤יכוּ אוֹתָהּ֙ אֶל־פֶּ֙תַח֙ שַׁ֣עַר הָעִ֔יר וַיָּקִ֤ימוּ עָלָיו֙ גַּל־אֲבָנִ֣ים גָּד֔וֹל עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃אָ֣ז יִבְנֶ֤ה יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ מִזְבֵּ֔חַ לַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֖ר עֵיבָֽל׃כַּאֲשֶׁ֣ר צִוָּה֩ מֹשֶׁ֨ה עֶֽבֶד־יְהוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל כַּכָּתוּב֙ בְּסֵ֙פֶר֙ תּוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֔ה מִזְבַּח֙ אֲבָנִ֣ים שְׁלֵמ֔וֹת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־הֵנִ֥יף עֲלֵיהֶ֖ן בַּרְזֶ֑ל וַיַּעֲל֨וּ עָלָ֤יו עֹלוֹת֙ לַֽיהוָ֔ה וַֽיִּזְבְּח֖וּ שְׁלָמִֽים׃וַיִּכְתָּב־שָׁ֖ם עַל־הָאֲבָנִ֑ים אֵ֗ת מִשְׁנֵה֙ תּוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁ֣ר כָּתַ֔ב לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְכָל־יִשְׂרָאֵ֡ל וּזְקֵנָ֡יו וְשֹׁטְרִ֣ים ׀ וְשֹׁפְטָ֡יו עֹמְדִ֣ים מִזֶּ֣ה ׀ וּמִזֶּ֣ה ׀ לָאָר֡וֹן נֶגֶד֩ הַכֹּהֲנִ֨ים הַלְוִיִּ֜ם נֹשְׂאֵ֣י ׀ אֲר֣וֹן בְּרִית־יְהוָ֗ה כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח חֶצְיוֹ֙ אֶל־מ֣וּל הַר־גְּרִזִ֔ים וְהַֽחֶצְי֖וֹ אֶל־מ֣וּל הַר־עֵיבָ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֜ה מֹשֶׁ֣ה עֶֽבֶד־יְהוָ֗ה לְבָרֵ֛ךְ אֶת־הָעָ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל בָּרִאשֹׁנָֽה׃וְאַֽחֲרֵי־כֵ֗ן קָרָא֙ אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֣י הַתּוֹרָ֔ה הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה כְּכָל־הַכָּת֖וּב בְּסֵ֥פֶר הַתּוֹרָֽה׃לֹֽא־הָיָ֣ה דָבָ֔ר מִכֹּ֖ל אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־קָרָ֜א יְהוֹשֻׁ֗עַ נֶ֣גֶד כָּל־קְהַ֤ל יִשְׂרָאֵל֙ וְהַנָּשִׁ֣ים וְהַטַּ֔ף וְהַגֵּ֖ר הַהֹלֵ֥ךְ בְּקִרְבָּֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

מלחמת העי השניה

הקדמה

בתחילת פרקנו נאמר:

א. ויאמר ד' אל יהושע: אל תירא ואל תחת, קח עמך את כל עם המלחמה, וקום עלה העי. ראה נתתי בידך את מלך העי ואת עמו ואת עירו ואת ארצו.
ב. ועשית לעי ולמלכה כאשר עשית ליריחו ולמלכה, רק שללה ובהמתה תָבֹזו לכם, שים לך אֹרֵב לעיר מאחריה.

אחר כך נאמר:

ג. ויקם יהושע וכל עם המלחמה לעלות העי, ויבחר יהושע שלשים אלף איש גבורי החיל, וישלחם לילה.
ד. ויצו אתם לאמר: ראו אתם אֹרְבים לעיר מאחרי העיר, אל תרחיקו מן העיר מאד, והייתם כלכם נכֹנים.
ה. ואני וכל העם אשר אתי נִקרב אל העיר, והיה כי יֵצאו לקראתנו כאשר בראשֹנה, ונסנו לפניהם.
ו. ויָצאו אחרינו עד התיקנו אותם מן העיר, כי יאמרו: נסים לפנינו כאשר בראשֹנה, ונסנו לפניהם.
ז. ואתם תקֻמו מהאורב, והורשתם את העיר, ונתנה ד' אלקיכם בידכם.
ח. והיה כתפשכם את העיר תציתו את העיר באש, כדבר ד' תעשו, ראו צִויתי אתכם.

ובביצוע נאמר:

יט. והאורב קם מהרה ממקומו, וירוצו כנטות ידו, ויבֹאו העיר וילכדוה, וימהרו ויציתו את העיר באש.
כ. ויפנו אנשי העי אחריהם ויראו והנה עלה עשן העיר השמימה, ולא היה בהם ידים לנוס הנה והנה, והעם הנס המדבר נהפך אל הרודף.
כא. ויהושע וכל ישראל ראו כי לכד האֹרב את העיר, וכי עלה עשן העיר, וישֻבו ויכו את אנשי העי.
כב. ואלה יצאו מן העיר לקראתם, ויהיו לישראל בַּתָוֶך, אלה מזה ואלה מזה, ויכו אותם עד בלתי השאיר לו שריד ופליט.
כג. ואת מלך העי תפשו חי, ויקרִבו אֹתו אל יהושע.
כד. ויהי ככלות ישראל להרֹג את כל יֹשבי העי בשדה במדבר אשר רדפום בו ויפלו כֻלם לפי חרב עד תֻמם, וישֻבו כל ישראל העי, ויכו אֹתה לפי חרב.
כה. ויהי כל הנֹפלים ביום ההוא מאיש ועד אשה שנים עשר אלף, כל אנשי העי.
כו. ויהושע לא השיב ידו אשר נטה בכידון, עד אשר החרים את כל יֹשבי העי.
כז. רק הבהמה ושלל העיר ההיא בזזו להם ישראל, כדבר ד' אשר צִוה את יהושע.
כח. וישרֹף יהושע את העי, וישימֶהָ תל עולם שממה, עד היום הזה.
כט. ואת מלך העי תלה על העץ עד עת הערב, וכבוא השמש צִוה יהושע ויֹרידו את נבלתו מן העץ, וישליכו אותה אל פתח שער העיר, ויקימו עליו גל אבנים גדול עד היום הזה.

יש לשאול שאלות רבות על יחידה זו, ומאמר קצר זה יעסוק בשמונה שאלות:

ראשית יש לשאול שלש שאלות שמבררות מה קרה במציאות:

  1. אם האורב שרף את העיר - מי נשאר בה חי, שאותו היה צריך להכות לפי חרב (כד)?
  2. אם האורב שרף את העיר - איך לקחו מהעיר את השלל (כז)?
  3. אם האורב שרף את העיר - מדוע כתוב שיהושע שרף את העיר (כח)?

נוסף על כך יש לשאול שתי שאלות על דברי יהושע לאורב:

  1. מדוע הדגיש יהושע בסוף פסוק ד': "אל תרחיקו מן העיר מאד, והייתם כלכם נכֹנים"?
  2. מדוע הדגיש יהושע בסוף פסוק ח': "כדבר ד' תעשו, ראו צִויתי אתכם"?

עוד יש לשאול שלש שאלות:

  1. מדוע ציוה ד' לשרוף את העי (ב)?
  2. מדוע תלה יהושע את מלך העי (כט)?
  3. מדוע הקימו על מלך העי גל אבנים גדול (כט)?

א. תשובות לשלש השאלות הראשונות

התשובה לכל שלש השאלות הראשונות היא שהאורב לא שרף את כל העיר, אלא רק הצית חלק ממנה, כדי שעשן העיר יעלה השמימה, ויגרום לאנשי העי לחשוב שהעיר כולה שרופה באש, ואין להם לאן לשוב, ומתוך כך ירפו ידיהם והם לא יוכלו להילחם.

אחר כך, כאשר סיימו בני ישראל להרוג את כל אנשי העי שיצאו מעירם כדי לרדוף אחריהם, הכו את כל האנשים שבעי לפי חרב, אחר כך לקחו את השלל, ורק אחר כל המעשים הללו שרף יהושע את העיר כולה.

ב. תשובת המלבי"ם לשאלה החמישית

על פי ענין זה של היחס בין הצתת העיר לבין לקיחת השלל הסביר המלבי"ם את ההדגשה בפסוק ח':

ראו צויתי אתכם - רוצה לומר: בל תאמרו אחר שהתיר ד' לבוז שללה, כמו שנאמר: 'רק שללה ובהמתה תבוזו לכם', תקדימו להציל השלל טרם תשרפו העיר, לכן אמר: 'ראו כי צויתי אתכם', ומלמדכם כוונת דבר ד'.

כלומר: דווקא מתוך שמצד אחד הותר לקחת שלל מהעיר, ומצד שני נצטוו להצית את העיר, היה חשש שהאנשים שהיו באורב ימהרו לקחת שלל לפני שהם יציתו את העיר, כדי להציל דברים רבים מהשרפה. לכן יהושע הזהיר אותם שימהרו להצית את העיר, כדי שאנשי העי יפחדו, ואז כל עם המלחמה שנס מפני אנשי העי יוכל להתהפך וללחום באנשי העי.

ג. תשובה לשאלה הרביעית

על פי ענין זה שהאנשים שהיו באורב צריכים היו למהר להצית את העיר, כדי שאנשי העי יפחדו, ואז כל עם המלחמה שנס מפני אנשי העי יוכל להתהפך וללחום באנשי העי, אפשר להבין מדוע ציוה יהושע את האורב שלא יתרחק מהעי: כדי שיוכלו להיכנס מהר ככל האפשר, ולהצית את העיר.

ד. תשובת האברבנאל לשאלה השישית

על השאלה השישית - מדוע ציוה ד' לשרוף את העי - כתב האברבנאל:

ואמנם למה החרימו את העי? הסבה בזה הוא לפי שכל שאר המלכים ישמעו וייראו ולא יוסיפו לעצור כח נגד ישראל, בראותם עוצם הנקמה אשר לקחו ממה שעשו אנשי העי עמם.

כלומר: השרפה של העי, שהעשן שלה יראה למרחקים, יגרום פחד לשאר המלכים, והם יפחדו להילחם בישראל.

ה. תשובת הרלב"ג והאברבנאל לשאלה השביעית

על השאלה השביעית - מדוע תלה יהושע את מלך העי - כתב הרלב"ג בתועליות שבסוף פרק ח' (התועלת הי"ג) בקיצור:

תלו מלך העי והקימו עליו גל אבנים גדול לירא הנשארים.

וכן כתב האברבנאל באריכות:

ואת מלך העי תלה על העץ וגו', ויקימו עליו גל אבנים וגו' - לפי שעל המעט יקרה שיתפשו המלך במלחמה, כי הוא, אם שיברח, או ימות על מרומי שדה, לכן ראה יהושע את המלכים אשר תפשו חיים לתלותם, והיה זה כדי שיראו אותם מרחוק ביום תלותם, ויכירו וידעו כי המלך הוא, אם לישראל כלו שישמחו בראותם אותו תלוי על הנס, ואת האויבים הלוחמים גם כן שירך לבבם בראותם המלך הוקם על, נתלה כאחד הפחותים.

כלומר: תליית המלך תשמח את ישראל ותחזק אותם לקראת המלחמות הבאות, וכן תגרום פחד לאויבים והם יפחדו להילחם בישראל.

ה. תשובת הרלב"ג והאברבנאל לשאלה השמינית

על השאלה השמינית - מדוע הקימו על מלך העי גל אבנים גדול - כתב הרלב"ג:

והקימו עליו גל של אבנים בפתח שער העיר כדי שיתפרסם זה לשאר מלכי הגויים וייראו מהלחם עם ישראל.

וכן כתב הרלב"ג בתועליות שבסוף פרק ח (התועלת הי"ג):

תלו מלך העי והקימו עליו גל אבנים גדול לירא הנשארים.

וכן כתב האברבנאל:

והקימו עליו גל אבנים וציון גדול בפתח שער העיר, לאות כי נקבר שמה מלך אותה עיר, ויתפרסם זה לשאר מלכי הארץ, וייראו מלהלחם עם ישראל.

כלומר: גל האבנים הגדול יזכיר לכולם את תליית המלך, ויגרום לאויבים לפחד להילחם בישראל.

התשובה לשלש השאלות האחרונות היא: לגרום לעמי כנען לפחד, כדי שלא ירצו להילחם עם ישראל.

ו. מדוע דווקא במלחמה זו עשו בני ישראל מעשים שיגרמו לאנשי כנען לפחד?

יש לשאול: מדוע דווקא במלחמה זו עשו בני ישראל מעשים שיגרמו לאנשי כנען לפחד?

ראשית יש לענות שחלק מהדברים לא היו רק במלחמה זו, שכן גם במלחמה במלכי הדרום תלה יהושע את חמשת המלכים (י, כו). כמו כן במלחמה ביריחו גם כן שרפו אותה (ו, כד), וכתב שם הרלב"ג (ו, יז):

היה זה לתת מורך לשאר הגוים.

כמו כן שרפו את חצור (יא, יא), וכתב הרד"ק שם (יג):

ויפחדו הנשארים.

אבל יש לציין ששם מודגש: "רק כל הערים העֹמדות על תִלָם לא שרפם ישראל, זולתי את חצור לבדה, שרף יהושע" (שם, יג).

מה הסיבה?

כתב הרד"ק שם:

ולא שרפם זולתי חצור, לפי שהיתה ראש הממלכות, ויפחדו הנשארים.

אם כן לגבי חצור היה ענין מיוחד לשרוף אותה, כיון שהיא היתה ראש הממלכות, אבל מדוע שרפו את העי?

1. הסבר האברבנאל

אמנם כתב האברבנאל:

ואמנם למה החרימו את העי? הסבה בזה הוא לפי שכל שאר המלכים ישמעו וייראו ולא יוסיפו לעצור כח נגד ישראל, בראותם עוצם הנקמה אשר לקחו ממה שעשו אנשי העי עמם.

כלומר: דווקא בעי התנהגו בדרך כזאת, כדי לנקום את המפלה שספגנו בקרב הראשון.

אבל הדבר אינו מובן מספיק. וכבר שאל האברבנאל בשאלה הרביעית:

למה שרף יהושע את העי וישימה תל עולם שממה עד היום הזה? והנה עיר הזאת נלכדה בגבורה אנושית, ולא היה ענינה כענין יריחו, ומדוע תהיה שממה כמוה? ואם היה בעבור שאנשי העי הכו בישראל שלשים וששה איש? הנה זה הוא מדרך המלחמה ואין להם אשם, וידוע שהאדם ישתדל להציל נפשו מן האויבים הבאים לקחת ארצו וביתו, ושאר העמים אין ספק שגם כן נלחמו עמהם, ועם כל זה לא השאירו ארצותם שממה!.

2. הסבר על פי הרלב"ג

נראה לענות על כך על פי מה שכתב הרלב"ג בתחילת ספר שופטים (א, א):

סיפר שאחרי מות יהושע שאלו בני ישראל בד', רוצה לומר באורים ותומים, מי מהשבטים יעלה בתחילה להלחם בכנעני הנשאר בארצות השבטים... כי אחרי מות יהושע הוצרכו לשאול מי יעלה בתחילה, כי במלחמה הראשונה שֹרש גדול לשאר המלחמות. וזה, שאם ינוצחו ישראל במלחמה הראשונה - יאמרו הנשארים מהגויים ההם: 'סר צלם מעליהם', ויתחזקו להילחם בהם. ואם ינצחו אותם - יפיל הענין מורך לב בגויים ההם, וינצחום ישראל בקלות, ולזה בחר ד' שילחם תחילה מי שהוא ראוי יותר לנצח, והוא שבט יהודה.

עוד כתב הרלב"ג שם (ו):

והנה קצצו בהונות ידי אדני בזק ובהונות רגליו, להפיל מורך על שאר המלכים שייראו מלהלחם בישראל.

יש לשים לב שכשם שהשאלה בד' מי יעלה אל הכנעני בתחילה להלחם בו וקיצוץ בהונות ידיו ורגליו של אדני בזק היו מיד אחרי מות יהושע, ולכן היה צורך להפיל מורך על האויבים, כך גם מלחמת יריחו היתה המלחמה הראשונה אחרי מות משה, ולכן היה צורך דווקא בה להפיל מורך על האויבים! ויש כאן יסוד גדול למלחמות, ובמיוחד למלחמה ראשונה בתקופה שבה צפויות מלחמות רבות!

על פי זה נראה להסביר שגם במלחמת העי השניה היה ענין מיוחד לעשות מעשים שיפילו מורך על האויבים, מפני שבמלחמת העי הראשונה ישראל ניגפו, ולכן היה צורך שבמלחמת העי השניה ישראל יתנהגו בדרך של הפלת מורך על האויבים (ואולי זו גם כוונת האברבנאל).

יהי רצון שאויבינו תמיד יפחדו ויכנעו מפנינו.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך