פסוק א:הפרשה השמינית בלכידת העי ותליית מלכה. תחלתה ויאמר ה' אל יהושע, עד אז יבנה יהושע וגו', ושאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:
פסוק א:השאלה הראשונה למה עשה יהושע הזמנה כל כך מופלגת ללכוד העי? בשלוח ראשונה שלשים אלף איש למארב, ובהביאו אחרי כן כל מחנה ישראל עליה בהיות העיר עיר קטנה, כמו שאמרו האנשים שהלכו לרגל אותה, אל תיגע שמה את כל העם כי מעט המה, ועם היות שקרה שמה לשלשת אלפי איש מה שקרה, הנה היה זה להעדר ההשגחה מהם, ואחרי שובה כירחי קדם לא היה ראוי שיעשה הכנה גדולה כזאת:
פסוק א:השאלה השנית אם היה שיהושע שם אורב לעיר מאחריה שלשים אלף איש למה אחרי כן שם אורב אחר? כמו שאמר ויקח כחמשת אלפי איש וישם אותם אורב בין ביתאל ובין העי מים לעיר. והנה שמו אותו המארב הקטן סמוך למארב הגדול באותו מקום עצמו, כי המארב הגדול שהיו בו שלשים אלף איש גם כן היה בית ביתאל ובין העי מים לעי (שהוא העיר אשר היו עליה) והיו אם כן שני אורבים שניהם מצד אחד והוא מותר:
פסוק א:השאלה השלישית באמרו וישימו העם את כל המחנה אשר מצפון לעיר ואת עקבו מים לעיר וילן יהושע בלילה בתוך העמק, והפסוק הזה יראה שאין ענין לו, כי כבר אמר למעלה וכל העם אשר אתו עלו ויגשו וגו', ויחנו מצפון לעיר והגי בינו ובין העי, וגם כן אמר קודם זה וילן יהושע בלילה הוא בתוך העם, ואם כן אין לפסוק הזה האחרון צורך? השאלה הרביעית למה שרף יהושע את העי וישימה תל עולם שממה עד היום הזה? והנה עיר הזאת נלכדה בגבורה אנושית, ולא היה ענינה כענין יריחו, ומדוע תהיה שממה כמוה? ואם היה בעבור שאנשי העי הכו בישראל שלשים וששה איש? הנה זה הוא מדרך המלחמה ואין להם אשם, וידוע שהאדם ישתדל להציל נפשו מן האויבים הבאים לקחת ארצו וביתו, ושאר העמים אין ספק שגם כן נלחמו עמהם, ועם כל זה לא השאירו ארצותם שממה:
פסוק א:השאלה החמשית אם היה שרצה האל ית' שיעשו לעי כאשר עשו ליריחו, אם כן למה לא שרפו גם כן כל השלל כמו שעשו ביריחו? ולמה צוה ליהושע ויהושע לעם שיבוזו את השלל? והנה בהיות העיר חרם כל השלל ראוי שיהיה גם כן חרם, והקושי הוא איך האל ית' השוה דין העי לדין יריחו בעיר ולא בשלל? השאלה הששית למה יהושע תלה על עץ מלך העי? וכן עשה לשאר המלכים שנחבאו במערה, ומה ראה לתלותם כלם על עץ ולא הענישם בשרפה או בחנק או בסקילה או בשאר המיתות? ואם היה שתלאם, למה צוה לקברם בערב ולעשות עליהם גל אבנים? ולפי שהיה כן מנהגו כל הימים ראוי שנשאל סבתו ונדעה? והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות כלם:
פסוק א:ויאמר ה' אל יהושע אל תירא ואל תחת וגו'. לפי שהיה מטבע האנשים שייראו מגשת למקום שקדם בו שום סכנה, צוה האל ליהושע אל תירא ואל תחת מגשת אל העי. אמנם הזהירו בשני דברים, האחד שילך עם הלוחמים ולא ישלחם בלתו כמו שעשה בפעם הראשונה, וזהו וקח עמך וגו', והשני שלא ישלח שם אנשים מועטים כמו שעשה אז, כי התשועה אל כל העם תתיחס לא לשלשת אלפי איש, וזהו קח עמך את כל עם המלחמה, והבטיחו שכבר בגזרתו ית' נתן בידו את מלך העי ועמו ועירו וארצו, הנה זכר ראשונה המלך, לפי שהוא היה שר צבאם והוא היה סבת הריגת האנשים שמתו שמה, ואחריו העם שהם היו הרודפים אחרי בני ישראל, ואחריו העיר שנלכדה מיד עמהם, וארצו שנלכדה אחדי לכידת העיר, וצוה (ב-ז) שיעשה לעי כמו שעשה ליריחו, כמו שאבאר בספור המעשה. ואני אחשוב שהמרגלים נשתבשו וטעו במה שדברו אל יהושע מהעי, לפי שהעי בלי ספק היה עיר מבצר וראשו בשמים והיה העיר קטנה, ומאשר ראו אותה קטנה חשבו שאנשים מועטים ילכדוה, ולזה אמרו אל תיגע שם את כל העם כי מעט המה, והיה זה מהטעות, לפי שעיר קטנה אחת בהיותה בצורה גבוה, תהיה קשת הכיבוש מהעיר הגדולה היושבת במישור ואנשיה רבים. והנה התבאר שהיתה העי עיר קטנה בצורה וגבוה מאשר נאמר שם ויכום במורד, יורה שהיה העיר בעליון המקומות, וגם כן ממה שאמר בחרבנה וישימה תל עולם שממה, ותל יאמר על המקום העליון, ולכן השוה הספור תמיד העי עם יריחו, להיות העי מפני חזקה ותקפה שוה ליריחו, עם היות יריחו גדולה ממנה, ולזה צוה האל ית' ליהושע שכל העם ילך על העי, ושישים לה אורבים מאחריה, לפי שמפני חזקה ותקפה לא תהיה נקלה להכבש אם לא על צד התחבולה שזכר. ולפי שישראל קבלו על העי קלון רב וחרפה רצופה, רצה ית' שתכבש בדרך המלחמה, כדי לכבד את העם ולהגדיל מעלתם, ושיעשה באופן שהעיר תלכד והעם אשר בקרבה יומת מבלי השאיר לה שריד, וינקם חרפת דם עבדיו השפוך והרג עמו. ואחשוב עוד שלקח שלשים אלף איש למארב, לפי שקצתם יקחו העיר וישארו בה לשרוף אותה באש, וקצתם יצאו להכות באנשי העי, ומפני זה הביא כל עם המלחמה על העיר, כדי שבהיותם רבים יצאו כל אנשי העי עליהם, באופן שתשאר העיר פרוצה מבלי יושב, וגם צוה בזה פן יבואו שאר המלכים לעזור את מלך העי. הנה התבאר מזה מחשבת המרגלים וצורך המארב הגדול, כדי ללכוד עיר בצורה כזאת, והותרה השאלה הראשונה:
פסוק ח:והיה כתפשכם את העיר וגו'. יצוה את האורב שכשאר יתפשו העיר יציתוה באש כדבר ה', והוא שאמר יתברך ועשית לה כאשר עשית ליריחו, ור"ל שישרפוה באש כאשר שרפו ליריחו, ולפי שלא יעברו על דבור האל כמו שעבר עכן, הזהירם עוד ואמר ראו צויתי אתכם, כלומר אל תעברו על זה הצווי. וזכר ששלח אותם יהושע (ט) וילכו אל המארב וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העם, ירצה שחשב יהושע שהעם יפחדו מאנשי העיר, ולפיכך לן עמהם הלילה כדי לחזקם ולזרזם ולהשכים למלחמה, וגם לשמור מה שצוהו השם קח עמך, שתמיד יתחבר עם העם במלחמותיו ולא יפרד מהם:
פסוק י:וישכם יהושע וגו'. זכר שיהושע אחרי אשר שלח האורב בלילה השכים בבקר קודם שיזרח היום ויפקוד את העם, ר"ל שהשגיח בהם אם היו מוכנים למלחמה, ויעל הוא וזקני ישראל, לפני העם כדי שלא ירך לבבם, ועם היות שיהושע והזקנים השתדלו על זה לחזק לבב העם, הנה ספר שהעם לא היה צריך לאותו חזוק, לפי שהעם מעצמם היו חזקי לבב כנגד אנשי העי, וז"ש (יא) עלו ויגשו ויבאו נגד העיר וגו', ר"ל שהם לא יראו ולא פחדו מהעיר, אבל מעצמם נגשו אל העיר מאד בחוזק ותוקף רב, ולפי שהיה בלילה ובהשכמת הבקר ופחדו אולי אנשי העיר יצאו אליהם ולא יראום בצאתם, לכן לקחו כחמשת אלפי איש (יב) ושמו אותם אורב יותר סמוך אליהם ולעיר, והיה זה לפי שהאורב הראשון היה ללכוד העיר, והאורב הקטן השני הזה היה כדי שאם יצאו אנשי העיר ירגישו בהם ראשונה וילחמו עמהם, באופן שלא יפגעו במחנה פתאום ויזנבו בהם, ולזה היה האורב הזה גם כן באותו צד שהיה האורב הראשון, אם לא שהאורב הראשון היה ללכוד העיר, והאורב השני להרגיש אם יוצאים אנשי העי ולהלחם בהם ראשונה. ורש"י ז"ל כתב אורב אחר אורב קרוב לעיר מחבירו והוא דעת אחר. והנה מה שאמר עוד (יג) וישימו העם וגו', כתב רש"י ז"ל שימה זו לשון הזמנה סמוך לחומה להלחם, כמו שנאמר במלכים (מלכים א' כ' י"ב) שימו על העיר, ולא בא הפסוק הזה לדעתי כי אם להלל חזקת העם ותוקף לבבם, שהמה מעצמם היו מסדרים עניני המלחמה כיהושע עצמו, וזהו אמרו וישימו העם את כל המחנה אשר מצפון לעיר, ור"ל שהעם הם עצמם שמו וסדרו את המחנה אשר נזכר למעלה שהושם מצפון לעיר, ואת עקבו מים לעיר וגו', ר"ל שהעם ההוא גם כן הוא אשר שם המארב השני מחמשת אלפי איש, וקרא המארב עקב, מלשון (בראשית כ"ז ל"ו) ויעקבני, כי המארב הוא ערמה. והנה נתן הסבה למה שהיה כל זה מסדור העם, ואמר שזה היה לפי שיהושע הלך באותה לילה בתוך העמק, והוא הגי שזכר למעלה שהיה בין העם והעי, והיה יהושע אם כן הולך בגי לפנים מן המחנה לשמרו, ובאותו זמן שהיה הוא הולך שם היה העם מסדר במחנה כל הדברים שזכר. ואפשר שנאמר עוד בזה שהאורב הראשון שלחו יהושע ולא ידע העם מהם כלל, כי כן דרך שרי הצבא לעשות ענינים כאלה בסתר, לפי שלא יתגלה הענין מהתחבולה שיעשו, ולזה אמר למעלה ויבחר יהושע שלשים אלף איש, ואמר גם כן וישלחם יהושע, ר"ל שהוא בחר אותם והוא שלחם ואיש לא ידע בכל אלה כי אם אנשי עצתו, ולפי שהעם לא ידעו מהמארב הראשון, מאשר נשארה ההנהגה והסדור אליהם עשו אורב אחר מחמשת אלפי איש, לפי שלא היו יודעין מהראשון שעשה יהושע, ויהיה אם כן אומרו ויקח כחמשת אלפים איש שב לעם שזכר, שהעם לקח זה האורב ולא נאמר זה על יהושע, לפי שאז היה הולך בעמק רחוק מן המחנה כדי לשמרם, הנה התבארו הפסוקים והותרו השאלות שנית ושלישית:
פסוק יד:ויהי כראות מלך העי וגו'. זכר שכאשר ראה מלך העי שבאו ישראל, חשב להתחכם כנגדם כשהשכים לצאת להלחם בם, וחשב שהיה העם בטח מבלי שומר, ולא ידעו את האורב אשר מאחרי העיר. ואמר שיצאו למועד רוצה לומר לזמן שיצאו בפעם הראשונה שחשבו שכן יהיה תמיד:
פסוק טו:(טו-יז) וינגעו יהושע וכל העם, ר"ל הראו עצמם כאלו היו מנוגעים ונסו דרך המדבר, וכאשר ראום האויבים כי נסים הם, נזעקו ונתקבצו כלם לצאת אחריהם ולרדפם, באופן שננתקו ונעתקו מהעיר ולא נשאר בעיר איש, כי בראותם שכל מחנה ישראל היה שם, נצטרפו כל אנשי העיר לצאת אחריהם כשראו אותם נסים מפניהם, וזהו ויזעקו כל העם אשר בעיר לרדוף אחריהם, כי מפני גודל מחנה ישראל התקבצו כלם לרדוף אחריהם, וזה היה תכלית מה שצוהו השם ית' קח עמך את כל עם המלחמה כמו שפירשתי, והאל ית' אמר ליהושע (יח) נטה בכידון אשר בידך, ר"ל שהחנית אשר ביד יהושע כשר הצבא ואיש מלחמה היה עליה נס כדרך רבים מהלוחמים, והאל צוהו שיטה בכידון אשר בידו ויעשה סימן לאורב ויעש כן:
פסוק יט:והאורב קם מהרה ממקומו, וירוצו והבן שאמר האורב שהוא יחיד, ואמר וירוצו ויבואו בלשון רבים, לפי שרומז לשני האורבים הראשון והשני, ואמר ששניהם קמו וירוצו ויבואו העיר, כי כל אחד ממקומו הלך שמה והציתוה באש, (כ) וכאשר ראו אנשי העיר שעלה עשן העיר והבינו כי נשרפה העיר עם נשיהם ובניהם וטפם אשר נשארו שם לא היה להם ידים לנוס, והעם הנס אל המדבר נהפך אל הרודף, ר"ל שעם ישראל שהיה נס אל המדבר ומתראה כאלו הוא נגוע ונס, כשראה זה נהפך להיות רודף במקום שהיה נרדף, (כא) ומאשר ראו כי לכד האורב את העיר וכי עלה עשנה, שבו והכו את אנשי העי (כב) ומלבד זה יצאו מן העיר קצת מן האורבים ונשארו האויבים בתוך, באופן שלא נמלט מהם איש, (כג) ואף המלך תפשו חי, וזו היתה בלי ספק תשועה גדולה שנלכדה העיר ונתפש המלך ולא נשאר מהעם כל נשמה.
פסוק כד:וכאשר כלו והרגו כל אנשי השדה, שבו אל העיר ויכו הנשים והטף והזקנים אשר בה לפי חרב אשר לא נשרפו עדין. וזכר שעם היות ששרי הצבא המוטל עליהם בעצם וראשונה הוא ההנהגה לא להלחם בידיהם הנה יהושע לא עשה כן, כי (כו) לא השיב ידו אשר נטה בכידון, ר"ל מהלחם ולהכות ולהרוג עד החרים את כל יושבי העי. ואמנם למה החרימו את העי? הסבה בזה הוא לפי שכל שאר המלכים ישמעו וייראו ולא יוסיפו לעצור כח נגד ישראל, בראותם עוצם הנקמה אשר לקחו ממה שעשו אנשי העי עמם, ולפי שנתחברו בה שני דברים, ההשגחה האלהית וגבורתם, צוה לזכר ההשגחה שיהיה העיר חרם, לשיזכר עוד כל הימים מה שקרה שם לישראל על חטאתם ולא יוסיפו לחטוא ומה שנמשך מיד אחרי שעשו תשובה, ולא קלל למי שיבנה אותה, כי לא היתה כל כך ראויה להבנות כיריחו, (כז) ולזכר גבורתם יבזבזו השלל, ולא ימשך מה שנמשך לעכן עליו. הנה הותרו הספקות רביעית וחמישית:
פסוק כט:ואת מלך העיר תלה על העץ וגו', ויקימו עליו גל אבנים וגו'. לפי שעל המעט יקרה שיתפשו המלך במלחמה, כי הוא אם שיברח או ימות על מרומי שדה, לכן ראה יהושע את המלכים אשר תפשו חיים לתלותם, והיה זה כדי שיראו אותם מרחוק ביום תלותם ויכירו וידעו כי המלך הוא, אם לישראל כלו שישמחו בראותם אותו תלוי על הנס, ואת האויבים הלוחמים גם כן שירך לבבם בראותם המלך הוקם על נתלה כאחד הפחותים, ובעת ערב צוה לקברו, לפי שעם היות שאינם מבני ישראל שמצוה עליהם (דברים כ"ח כ"ג) לא תלין נבלתו על העץ הנה עשה זה כדי שלא יטמאו הארץ, כמו שאמר (שם) ולא תטמא את אדמתך, כי המת שאינו נקבר מטמא את הארץ, להיות גוף האדם בהיותו חי יותר שוה מכל שאר הבעלי חיים, ובמותו יצא מהשווי יותר מהרה מהם, ולזה יבאיש האיש המת במהרה יותר מאשר יבאישו הבעלי חיים אחרים, וכן לעתיד בגוג ומגוג אמר (יחזקאל ל"ט י"ב) וקברום בית ישראל למען טהר את הארץ, והקימו עליו גל אבנים וציון גדול בפתח שער העיר, לאות כי נקבר שמה מלך אותה עיר, ויתפרסם זה לשאר מלכי הארץ וייראו מלהלחם עם ישראל, והותרה השאלה הששית:
פסוק ל:הפרשה התשיעית בענין המזבח שבנה יהושע בהר עיבל, ואיך הסכים עם מצות משה ובמה שקראו שם. תחלתה אז יבנה יהושע, עד ויהי כשמוע כל המלכים. והנה שאלתי בפרשה הזאת ששה שאלות:
פסוק ל:השאלה הראשונה למה יהושע בנה המזבח אחר כל זה? והנה התורה אמרה (דברים כ"ז ד') ויהי בעברכם את הירדן וגו', והיה ביום אשר תעברו את הירדן, ואיך עזב הענין עד עתה? ואם נאמר כדברי חז"ל (סוטה דף ל"ב ע"א) שהיה זה ביום עברם את הירדן, יקשה מאד למה נכתב בכאן אחרי מלחמת העי וכבישת יריחו, אם היה שקדם אליו? השאלה השנית כי הנה משה צוה בשלשה דברים, בהקמת המזבח ושד אותם והכתיבה על האבנים את דברי התורה, ובפועל זכר המזבח והכתיבה ולא זכר ששד אותם בשיד, ואם כן לא הסכים הצווי עם המעשה? השאלה השלישית הנה משה רבינו עליו השלום צוה שההקמה והמזבח יהיה במקום אחד, ולדעת חז"ל (שם) לא היה כן, כי יהושע בנה המזבח בראשונה בהר עיבל והקמת האבנים צוה אחר כך בגלגל:
פסוק ל:השאלה הרביעית אם התורה צותה שהלוים יאמרו דברי הברית שהם ארור האיש וגו' כמו שאמר (דברים כ"ז י"ד) וענו הלוים ואמרו ארור האיש וגו', איך אמר כאן שישראל והזקנים היו עומדים לברך את העם? והנה ישראל לא היו המדברים כי אם הלוים, וגם שם לא הוזכר שיהיו עומדים לברך את העם כי אם לקלל:
פסוק ל:השאלה החמשית באמרו ואחרי כן קרא את כל דברי התורה, וכן אמר אשר לא קרא יהושע וגו', והנה יהושע לא היה ראוי לו שיקרא כי אם ללוים, ומה לו לקרוא כל זה? ואין לנו שנאמר שעשאו כמו המלך שקורא בתורה (כמו שחשב רד"ק ז"ל), כי זה בחג הסוכות יהיה לא עתה שהיה בניסן, ובבית המקדש לא בהר עיבל:
פסוק ל:השאלה הששית איך אמר שעם ישראל היה חציו אל מול הר גריזים וחציו אל מול הר עיבל? והנה הלוים היו באמצע עם הארון, ולא נשארו אם כן לעמוד בהרים כי אם אחד עשר השבטים, ואיך היו אם כן חצי בכאן וחציו כאן? והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות כלם:
פסוק ל:אז יבנה יהושע מזבח וגומר. הנה חז"ל במסכת סוטה (ל"ב ע"א) אמרו שהיה זה ביום שעברו את הירדן, ושבאותו יום שעברו להר עיבל והוליכו שם האבנים אשר לקחו מהירדן, ומהם עשו המזבח והעלו עולות ויזבחו שלמים, ושדום בשיד וכתבו עליהם את כל דברי התורה והרסו המזבח וקפלו את האבנים והוליכו אותם למלון הגלגלה, ושם הקימם יהושע לאות כאשר זכר, ואם זה ביד רז"ל קבלה נקבל מהם, אבל אם הביאם לזה לקיים הפסוק (דברים כ"ז ד') והיה ביום אשר תעברו את הירדן (כמו שיראה מדבריהם) הנה באו במהמורות בל יקומו וישיגום בדעת הזה ארבע ספקות:
פסוק ל:הספק הראשון גודל הדרך וארכו אשר הלכו ביום ההוא יותר מששים מיל, וזה בלתי אפשר כפי המנהג הטבעי לעם גדול טף ונשים כזה, וכל שכן אם יתמהמהו לעשות מזבח עולות ושלמים והשידה והכתיבה היה כל זה נמנע כפי הטבע, אם לא בנס גדול והכתוב לא זכרו בנס, והוא ממה שיורה שאין הענין כן:
פסוק ל:הספק השני אם היה שהמזבח בנו מהאבנים אשר הביאו מהירדן, איך לא זכרו הכתוב שבנו המזבח מאותם האבנים? ואמר לבד מזבח אבנים שלמות וגומר והיה ראוי שיפרשהו הכתוב ויאמר אז יבנה יהושע מזבח וגו', מהאבנים אשר העלו מן הירדן:
פסוק ל:הספק השלישי איך לא נכתב שסתרו המזבח וקפלו האבנים אם היה שקרה כן? כל שכן שהיה זה הכרחי כדי להבין מה שאמר שהוליכום אל הגלגל, והדבר אי אפשר שיהיה בשני מקומות ברגע אחד יחד:
פסוק ל:הספק הרביעי אם היה הקמת האבנים קודם לבנין המזבח, כמצות מרע"ה וצוה שיעשה כלו במקום אחד, למה בא ספור הפועל מבולבל ובלתי סדר? ונזכר ראשונה מה שאמרו שקרה באחרונה ונתאחר הקודם ונכנסו ביניהם גם כן דברים אינם מהענין, כמלחמת יריחו וענין עכן ומלחמת העי. הנה מכל זה יראה שדעת המדרש בלתי מתישב. ולפי שרבותינו נמשכו לזה מכח דברי מרע"ה בפרשת והיה כי תבא (שם) במצות הקמת האבנים, לכן קודם ביאור הפרשה ראוי שאפרש דברי מרע"ה, והיא המצוה שאמר והיה ביום אשר תעברו את הירדן והקמות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך וגו', והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים וגו' בהר עיבל ושדת אותם בשיד ובנית שם מזבח וגו' וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב. ולפי שהמפרשים דבק לשונם אל חכם בפירוש הפרשה הזאת ולא דברו בה כראוי, ואני בפרשי ספר אלה הדברים באותה פרשה הפלגתי בה העיון, עם היות שאין עמי היום בעונותי ספר ולא פירוש הספר ההוא אשר עשיתי ראוי (כדי להטיב העיון בהשגת האמת) שאעיר באותה פרשה דברים:
פסוק ל:ראשונה למה באותה פרשה צוה משה על ענין האבנים שתי פעמים? כי הוא אמר והיה ביום אשר תעברו את הירדן והקמות לך אבנים גדולות וגו', ואחר זה אמר והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים, וכן צוה שם שני פעמים על השיד ושדת אותם בשיד, ושני פעמים על הכתיבה בהם, והוא זר מאד בהכפל הדברים האלה:
פסוק ל:שנית תתעורר למה בפעם הראשונה אמר והיה ביום אשר תעברו את הירדן, והשניה אמר והיה בעברכם ולא אמר שיהיה ביום ההוא? שלישית למה בפעם הראשונה אמר והקמות לך, ובשנית אמר תקימו את האבנים? רביעית למה בראשונה לא אמר שיקים אותם בהר עיבל ובפעם שנית אמרו? וכן למה בפעם הראשונה לא צוה על בנין המזבח והשלמים, ובפעם השניה צוה על המזבח והשלמים? החמישית למה בראשונה אמר בכתיבה וכתבת עליהן את דברי התורה הזאת בעברך, ובפעם השנית אמר וכתבת על האבנים ולא אמר בעברך? הנה אם כן צוה על האבנים שתי פעמים, ויתחלף הצווי בפעם הראשונה למה שצוה עליהם בשנית בארבעה חלופים האלה:
פסוק ל:ואומר בזה שהיה מנהג קדום בין האומות כלם, שכל עם או מלך שילך לכבוש ארץ אחרת, מיד כשיעבור אליה יקים אבנים גדולות זו למעלה מזו לציון וסימן שעברו שמה ולקחו אותה, ויכתבו עוד על אותם האבנים שבשנת כך וכך בא שמה המלך הגדול פלוני אם העם פלוני לכבוש את הארץ הזאת. והנה בכל ארצות איטליא וגם בספרד כל מקום אשר דרכו בו רגלי הרומיים בזמן גדולתם ומעלתם תמצא עוד היום ציונים רבים עשו הקדמונים בזה הדרך. ובכל מקום אשר שם אירקולי"ש הענק הגדול בונה הערים והמדינות עשה כדבר הזה. ולפי שישראל עתידין לבוא בארץ הנבחרת לכבשה, אמר אליהם משה אדוננו הנה נא ידעתי שאתם ביום אשר תעברו את הירדן תרצו להקים אבנים ולשיד אותם בשיד, והוא הנקרא בלע"ז ייעש"ו (גיפס בל"א) שישימו על האבנים להכין אותם לקבל הפיתוח והכתיבה, ואמר אני ידעתי שתרצו להקים אבנים ותרצו לכתוב עליהם את כל דברי התורה הזאת בעברך, ואין הכוונה שיכתבו את כל דברי התורה האלהית, כי אם שתרצו לכתוב עליהם את כל דברי התורה שנזכרו בעניני העברתכם, ר"ל שהאל הוציא אתכם ממצרים והביא אתכם ארבעים שנה במדבר ושעברתם את הירדן ביבשה ונכנסתם בארץ, כי כל זה מדברי התורה נכלל באמרו בעברך, וכיון שאתם מעצמכם תעשו זה אינו מהעמל שזה עצמו תעשוהו לשם גבוה ולכבוד האל ית', ולזה הזהירם מאותם האבנים שהיו עתידים להקים ביום העברתם שלא יקימום שם כי אם לכבוד האל ית' ויקימו אותם בהר עיבל ויבנו שם מזבח ויכתבו עליו לא לבד עניני ההעברה, כי אם גם כל דברי התורה והמצות, וז"ש והיה ביום אשר תעברו וגו', והקמות לך אבנים וגו' אין זה מצוה אבל הוא ספור העתיד והעולה על רוחם שירצו לעשותו אז, ולכן לא אמר תקימו בלשון צווי, כי אם והקמות לך שהוא הגדת מה שיהיה, וכן וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך אינו מצות הכתיבה, אבל יגיד שאחרי שיקימו האבנים ירצו גם לכתוב עליהם כל דברי ועניני התורה לא מהמצות כי אם מעניני ההעברה, וזהו בעברך, ר"ל בעניני העברתך, ואמר מרע"ה (שהיה מספר הדבר זה) שיעשו לפי שידע באמת כי הם יבואו אל הארץ אשר ה' נותן להם כאשר דבר ואז ירצו לעשות זה. ואחרי שהקדים כל זה בא ענין המצוה שיצוה אותם, והוא אומרו והיה בעברכם את הירדן, ר"ל אם כן איפה שאתה תעשה זה מעצמך, ראוי הוא שתעשהו לכבוד האל ית' ואליו יוחס כל זה לא לגסות הרוח ולכבוד מדומה, ולזה צום שלא ביום ההעברה בצמצום, אבל כאשר יעברו את הירדן, ר"ל באותו זמן יקימו את האבנים האלה בהר עיבל, כלומר אותם האבנים שהיה דעתך להקימם מעצמך תקים אותם לשם גבוה ולשם מצוה ובמקום אשר יבחר ה' לא במקום אחר ולתכלית אחר, וזהו אמרו תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל, ר"ל מפאת היותו מצוה ובאותו המקום ביחוד ושדת אותם בשיד. ולהיות זה לתכלית עבודת האל צוה שיעשו מהאבנים ההם מזבח לה' אלהים ולשמו, וצוה שלא יניף עליו ברזל להיותו כפי הדין והמצוה אשר צוה בבנין המזבחות שיהיה לשם שמים, כמו שאמר בפרשת יתרו (שמות כ' י"ד) ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית, וציוהו שיעשה שם זבחי שלמים וישמח לפני השם, כדי להודיע שאין זה להם עמל ויגיעה כי אם שמחה וששון מתערב ודבק עם העבודה האלהית, ואחר זה צוה לכתוב על האבנים ההם לא לבד עניני ההעברה (כמו שהיה בדעתם), אבל כל דברי התורה והמצות, ותהיה הכתיבה ההיא והפתוח ברור מאד למען ירוץ קורא בה, וזהו אמרו באר היטב, הנה התבאר כפי פשט הכתובים שאין כפל בדבר המצוה הזאת, ועם מה שפירשתי יודע למה לא אמר בפעם השנית ביום אשר תעברו, לפי שהיה המצוה בבואם אל הר עיבל לא ביום העברת הירדן בהכרח, ועל כן אמר והקמות בראשונה שהוא הגדת העתיד, ותקימו בשנית שהיא מצוה, ושלכן לא אמר בפעם הראשונה שיקימום בהר עיבל ולא שיעשו מזבח, כי לא היה שם עצם המצוה, כי אם במה שכתב אחרי כן, ושעל כן אמר בראשונה בעברך ולא אמרו בשנית כי אם כל דברי התורה הזאת באר היטב. ומזה התבאר שלא צוה מרע"ה שיעלו האבנים מתוך הירדן, ולא שיהיו שנים עשר אבנים, ולא שיעלום איש אחד לשבט ולא שיעשה כל זה ביום ההעברה כי לא דבר עליו כלל, והיו דבריו כדרוש אחר באבנים שיקים במזבח לאל ית' בבואם אל הר עיבל: ואחרי פרשי המצוה בדברי מרע"ה אבא להסכימה עם מה שעשה יהושע, ואומר שהאבנים שהעלה יהושע מהירדן ושהוליך הגלגל (ולא האבנים שהקים יהושע בתוך הירדן) לא עשה זה לקיים מה שצוה משה בפרשת האבנים, כי אם היה כן לא היה הקב"ה מצוהו עליו, כי היה די במה שצוה משה, והיה יהושע כשנתן הטעם בפועל ההוא גם כן מזכיר מה שצוהו ואומר כאשר צוה משה עבד ה', ומה שאמר שם כאשר צוה משה את יהושע לא אמרו על זה, כי לא צוהו ליהושע כי אם לכל ישראל, אבל הוא כמו שפירשתי שם על הדברים אשר דבר יהושע את העם ביציאתם מהירדן, שהם אשר אמר משה ליהושע ולישראל, אבל האמת הוא שבעבור הנס שעשה האל ית' לישראל בהעברת הירדן צוה שיעברו אותם השנים עשר אבנים איש אחד לשבט ושיניחום במלון הגלגל שלנו מיד אחר העברת הירדן, והיה זה לזכרון שביבשה עבר ישראל כמו שנזכר שמה, ולא נעשה מזבח מאותם, ולא הוליכום להר עיבל, ולא נכתבה עליהם דברי התורה. אמנם אחרי שלכדו את יריחו ושהשמידו את העי כפי סדר הפרשיות (יען היו קרובים להר עיבל, כמו שאמר (דברים י"א ל') הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש וגו' מול הגלגל אצל אלוני מורה) ראה יהושע לקיים מצות משה, וזהו אמרו אז יבנה יהושע, כי אז היה אחרי כל מה שקדם ספורו. ואחשוב שלפי שראה מה שקרה להם על מה שעבר עכן דברי השם ובריתו, כמו שאמר ית' וגם עברו בריתי אשר צויתי אותם, לכן אחרי השלמת העי שנמשך על אותו החטא, ראה יהושע להקים המזבח בהר עיבל להקים הברית ולתת הקללה והארורים על האיש אשר לא יקים את דברי התורה לעשות אותם, וזה טעם אז יבנה יהושע: ויש מחלוקת בדברי רז"ל (סוטה פ"ז ל"ג ע"ב) בהר עיבל, שר' יהודה סבר מן הפסוק שאמר הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש, מקום שהחמה זורחת, נאמר כאן אצל אלוני מורה ונאמר להלן עד מקום שכם עד אלון מורה, מה אלון האמור שם שכם, אף אלון האמור כאן שכם, ואלה הם הר גריזים והר עיבל אשר לכותיים. ור' אליעזר אומר לא זו וזו הר גריזים והר עיבל שבין הכותיים, ומה שאמר הלא המה בעבר הירדן סמוך לירדן, דרך מבוא השמש מקום שהחמה שוקעת בארץ הכנעני, והלא אינה אלא בארץ החוי היושב בערבה, והלא בין הרים וגבעות הם יושבין. ובירושלמי (שם דף כ"א ע"ג) לדעת ר' אליעזר מהו הר גריזים והר עיבל? מלמד שישראל עשו שני גבשושיות, לאחד קראו הר גריזים והאחר קראו הר עיבל, הנה כפי זה לא הופשט אצלם מקום הר עיבל, והותרו השאלות הראשונה שנית ושלישית:
פסוק לא:כאשר צוה משה עבד ה' ככתוב בתורת משה וגו', ויעלו עליו וגו', ויכתוב שם על האבנים וגו'. הזכיר שבנה יהושע את המזבח בהר עיבל מאבנים שלמות אשר לא הניף עליהן ברזל כפי הדין, ולפי שמשה צוה שישודו אותם בשיד, אמר לכלול כל זה כאשר צוה משה עבד ה' ככתוב בתורת משה, ר"ל שהיה הבנין והכנת האבנים ושידתם ככתוב בתורת משה, ועם זה הותרה השאלה השנית מענין השיד. וזכר עוד שהעלו עליו עולות לה' וזבחו שם שלמים, והנה אמרו לה' עולות מסכים למה שאמרתי שצוה משה שיהיה ענין האבנים מכוון לכבוד האל ולעבודתו, ולזה אמר לה' עולות. וזכר עוד (לב) שכתב שם (ר"ל על האבנים) את משנה תורת משה. ומהמפרשים חשבו שספר אלה הדברים כתב על האבנים שהוא נקרא משנה תורת משה. ואחרים אמרו שכתב שמה כללי המצות כדרך בעל הלכות גדולות, או על אופן האזהרות. והרלב"ג כתב שהיה המכתב הברכה והקללה שזכר כאן שקראו שמה. ויותר נכון הוא שהיתה הכתיבה עשרת הדברות שכתב משה בפרשת ואתחנן, בחר לך אחד מהם, כי כתיבת התורה כלה (וכל שכן אם היה בשבעים לשון) הוא רחוק מאד:
פסוק לג:(לג-לה) וכל ישראל וזקניו וגו', ואח"כ קרא וגו', לא היה דבר וגו'. אחר שזכר שקיים יהושע מצות המזבח, ראה לקיים נתינת הברית בהר גריזים ובהר עיבל, כמו שצוה מרע"ה אלה יעמדו על הברכה וגו' ואלה יעמדו על הקללה וגו', וענו הלוים וגו', ולזה אמר וכל ישראל וזקניו ושוטריו ושופטיו וגו' היו עומדים מזה ומזה לארון, כלומר שהיה הארון באמצע ההרים והשבטים מזה ומזה, שש שבטים בהר גריזים ושש בהר עיבל, ואמרו אל מול, יורה שהיו בשפוע ההר לא עלו בראשו. ועם היות שזכר שהיו הלוים עם הארון, הכוונה בזה שהלוים המשרתים היו שם עם הארון ושאר שבט הלוי אנשים זקנים נשים וטף היו בהר עם שאר השבטים. ואמר לברך את העם, ר"ל הלוים שזכר יברכו את העם שהם הראויים לברך ושלהם המצוה הזאת, ואמר לבד לברך לפי שעם היות שבתורה לא צוה משה כי אם וענו הלוים ואמרו ארור האיש וכו', הנה ראשונה היו פותחים הברכה ואומרים ראשונה בכל דבר ודבר ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה או שאר הדברים, ואחר כך אמרו באותו ענין עצמו כנגדו ארור האיש, ולזה אמר כאן לברך את העם ישראל בראשונה, ובזה נכלל ההפך שהיו מאררים אחרי כן, והודיע כאן הברכה שלא פירש בתורה והקללה כבר בפירוש צוה עליהם שם ולכן לא דבר עליה כאן, ואמר בראשונה, להעיר שהיה מקלל באחרונה, כי ראשונה הוא מהמצטרף שיצטרף לקללה שיקלל אחריה: והנה אמרו ואחרי כן קרא את כל דברי התורה וגו' לא היה דבר וגו', אין ספק שעל יהושע אמרו. וחשב רד"ק ז"ל שאמרו הנה הברכה והקללה הם הארורים ארור האיש וברוך האיש, ואין כן דעתי, כי כבר קדם כאשר צוה ה' לברך את העם ואחר כן קרא אז את כל דברי התורה, יורה שהוא דבר אחר. והנכון הוא שאמר זה להגיד שמלבד אותם הארורים וכנגדם הברכות שצוה משה לומר באותם ההרים על ידי הלוים, הנה יהושע בעצמו קרא עוד נגד כל העם הברכות והקללות, והם פרשיות והיה אם שמוע תשמע וגו', והיה אם לא תשמע וגו' האמורות בסדר והיה כי תבא (דברים כ״ח:א׳), כי לא אמרם משה שם, אבל צוה שיאמרו אותם הלוים באותם ההרים, ולכן יהושע מעצמו (כדי לקיים עוד הברית) אמרם באותו פומבי. ואפשר שגם פרשת אתם נצבים אמר שמה, ואל זה כיוון באמרו לא היה דבר מכל אשר צוה משה אשר לא קרא יהושע נגד כל קהל ישראל, ר"ל לא היה דבר מהברכה והקללה שזכר שלא קרא יהושע, והתבאר מזה שאמרו לברך את העם אינו חוזר לישראל כי אם ללוים שזכר, ושיהושע לא עבר על המצוה במה שקרא כי לא קרא מה שייוחס ללוים. והתבאר גם כן שהשבטים היו בשני ההרים בשוה כמו שזכרתי, והותרו בזה השאלות רביעית חמשית וששית:
