פסוק א:ולא היה וכו׳. אמר בדרך הפלגה וגוזמא, כאלו הלך מעמם רוח החיוני לגודל הפחד:
פסוק ב:ושוב מול וכו׳ שנית. אמר ׳שנית׳, כי גם בליל צאתם ממצרים נמולו כל ישראל יחד, כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (במדבר רבה יא ו) (ג) אל גבעת בגבעת הערלות, ונקרא שם המקום על שם המאורע:
פסוק ד:וזה הדבר. רצה לומר, זה היה הסיבה אשר יהושע לבד מל את כל העם, ולא מלו אז זה את זה, כי איך יתכן שלא ימצא בהם מי יודע למול:
פסוק ד:כל העם. רצה לומר, כי כל העם היוצא ממצרים, שהיו נמולים וראוים למול, הלא הם מתו במדבר, ואינם למול לזולתם:
פסוק ה:כי מולים היו. רצה לומר, כי לבד העם היוצאים היו נמולים, אבל לא הילודים במדבר ולא היו הם אם כן ראוים למול:
פסוק ו:עד תום וכו׳. ואם כן, לא היה מי מהנמולים להיות ראוי והגון למול זולתו:
פסוק ו:אשר נשבע. אשר בעבור זה נשבע ה׳ להם לבלתי וכו׳:
פסוק ז:הקים תחתם. אשר הקים תחתם:
פסוק ז:אותם מל יהושע. ולא נמולו עד אז כי ערלים היו עד הזמן ההוא, כי היוצאים ממצרים לא מלו בניהם בהיותם בדרך, ולא היו אם כן נמולים להיות הגון וראוי להמול זולת יהושע:
פסוק ט:היום גלותי. עתה העברתי מעליכם מה שהיו המצרים מחרפים לאמר, הלא הם ערלים כמונו, וחרפה יחשב לישראל, כמו שכתוב (בראשית לד יב) כי חרפה היא לנו:
פסוק י:בערב. אחר חצות היום קרוי ערב, כי אז נוטה החמה לבית מערב:
פסוק יא:ממחרת הפסח. ממחרת יום א׳ של פסח, שהוא זמן הקרבת העומר, וקרבו העומר, והדר אכלו:
פסוק יב:וישבות המן. אף כי מיום מיתת משה בשבעה באדר פסק המן מלירד, מכל מקום היו נזונים בנס ממן שבכליהם, ובאכלם מעבור הארץ לא מצאו עוד:
פסוק יב:ויאכלו. התחילו לאכול:
פסוק יג:ביריחו. רצה לומר, בגבול יריחו:
פסוק יג:הלנו. בה״א השאלה, לומר אם באת לעזור לנו מול האויב, או לעזור להאויב:
פסוק יד:ויאמר לא. רצה לומר, לא באתי לעזור לאויבי ישראל, כי אני שר של ישראל הקרואים צבא ה׳, ומה שלא ראיתני עד הנה, הוא בעבור כי עתה באתי, ולא מאז:
פסוק יד:מה אדוני מדבר. רצה לומר דבר דבריך והנני לקיימם כהעבד המקיים דברי האדון:
פסוק טו:קדש הוא. ומהראוי לעמוד עליה יחף:
