א וַיְהִ֣י כִשְׁמֹ֣עַ כָּל־מַלְכֵ֣י הָאֱמֹרִ֡י אֲשֶׁר֩ בְּעֵ֨בֶר הַיַּרְדֵּ֜ן יָ֗מָּה וְכָל־מַלְכֵ֤י הַֽכְּנַעֲנִי֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַיָּ֔ם אֵ֠ת אֲשֶׁר־הוֹבִ֨ישׁ יְהוָ֜ה אֶת־מֵ֧י הַיַּרְדֵּ֛ן מִפְּנֵ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל עַד־עברנו (עָבְרָ֑ם) וַיִּמַּ֣ס לְבָבָ֗ם וְלֹא־הָ֨יָה בָ֥ם עוֹד֙ ר֔וּחַ מִפְּנֵ֖י בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵֽל׃ ב בָּעֵ֣ת הַהִ֗יא אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ עֲשֵׂ֥ה לְךָ֖ חַֽרְב֣וֹת צֻרִ֑ים וְשׁ֛וּב מֹ֥ל אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל שֵׁנִֽית׃ ג וַיַּעַשׂ־ל֥וֹ יְהוֹשֻׁ֖עַ חַֽרְב֣וֹת צֻרִ֑ים וַיָּ֙מָל֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־גִּבְעַ֖ת הָעֲרָלֽוֹת׃ ד וְזֶ֥ה הַדָּבָ֖ר אֲשֶׁר־מָ֣ל יְהוֹשֻׁ֑עַ כָּל־הָעָ֣ם הַיֹּצֵא֩ מִמִּצְרַ֨יִם הַזְּכָרִ֜ים כֹּ֣ל ׀ אַנְשֵׁ֣י הַמִּלְחָמָ֗ה מֵ֤תוּ בַמִּדְבָּר֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם׃ ה כִּֽי־מֻלִ֣ים הָי֔וּ כָּל־הָעָ֖ם הַיֹּֽצְאִ֑ים וְכָל־הָ֠עָם הַיִּלֹּדִ֨ים בַּמִּדְבָּ֥ר בַּדֶּ֛רֶךְ בְּצֵאתָ֥ם מִמִּצְרַ֖יִם לֹא־מָֽלוּ׃ ו כִּ֣י ׀ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֗ה הָלְכ֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ בַּמִּדְבָּר֒ עַד־תֹּ֨ם כָּל־הַגּ֜וֹי אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ הַיֹּצְאִ֣ים מִמִּצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־שָׁמְע֖וּ בְּק֣וֹל יְהוָ֑ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע יְהוָה֙ לָהֶ֔ם לְבִלְתִּ֞י הַרְאוֹתָ֣ם אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע יְהוָ֤ה לַֽאֲבוֹתָם֙ לָ֣תֶת לָ֔נוּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ ז וְאֶת־בְּנֵיהֶם֙ הֵקִ֣ים תַּחְתָּ֔ם אֹתָ֖ם מָ֣ל יְהוֹשֻׁ֑עַ כִּי־עֲרֵלִ֣ים הָי֔וּ כִּ֛י לֹא־מָ֥לוּ אוֹתָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ׃ ח וַיְהִ֛י כַּאֲשֶׁר־תַּ֥מּוּ כָל־הַגּ֖וֹי לְהִמּ֑וֹל וַיֵּשְׁב֥וּ תַחְתָּ֛ם בַּֽמַּחֲנֶ֖ה עַ֥ד חֲיוֹתָֽם׃ ט וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ הַיּ֗וֹם גַּלּ֛וֹתִי אֶת־חֶרְפַּ֥ת מִצְרַ֖יִם מֵעֲלֵיכֶ֑ם וַיִּקְרָ֞א שֵׁ֣ם הַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ גִּלְגָּ֔ל עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ י וַיַּחֲנ֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּגִּלְגָּ֑ל וַיַּעֲשׂ֣וּ אֶת־הַפֶּ֡סַח בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֥וֹם לַחֹ֛דֶשׁ בָּעֶ֖רֶב בְּעַֽרְב֥וֹת יְרִיחֽוֹ׃ יא וַיֹּ֨אכְל֜וּ מֵעֲב֥וּר הָאָ֛רֶץ מִמָּֽחֳרַ֥ת הַפֶּ֖סַח מַצּ֣וֹת וְקָל֑וּי בְּעֶ֖צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ יב וַיִּשְׁבֹּ֨ת הַמָּ֜ן מִֽמָּחֳרָ֗ת בְּאָכְלָם֙ מֵעֲב֣וּר הָאָ֔רֶץ וְלֹא־הָ֥יָה ע֛וֹד לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מָ֑ן וַיֹּאכְל֗וּ מִתְּבוּאַת֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בַּשָּׁנָ֖ה הַהִֽיא׃ יג וַיְהִ֗י בִּֽהְי֣וֹת יְהוֹשֻׁעַ֮ בִּירִיחוֹ֒ וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה־אִישׁ֙ עֹמֵ֣ד לְנֶגְדּ֔וֹ וְחַרְבּ֥וֹ שְׁלוּפָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיֵּ֨לֶךְ יְהוֹשֻׁ֤עַ אֵלָיו֙ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ הֲלָ֥נוּ אַתָּ֖ה אִם־לְצָרֵֽינוּ׃ יד וַיֹּ֣אמֶר ׀ לֹ֗א כִּ֛י אֲנִ֥י שַׂר־צְבָֽא־יְהוָ֖ה עַתָּ֣ה בָ֑אתִי וַיִּפֹּל֩ יְהוֹשֻׁ֨עַ אֶל־פָּנָ֥יו אַ֙רְצָה֙ וַיִּשְׁתָּ֔חוּ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֥ה אֲדֹנִ֖י מְדַבֵּ֥ר אֶל־עַבְדּֽוֹ׃ טו וַיֹּאמֶר֩ שַׂר־צְבָ֨א יְהוָ֜ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֗עַ שַׁל־נַֽעַלְךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔ךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֛ה עֹמֵ֥ד עָלָ֖יו קֹ֣דֶשׁ ה֑וּא וַיַּ֥עַשׂ יְהוֹשֻׁ֖עַ כֵּֽן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק ב:
הפרשה החמישית במה שצוה השם ליהושע למול את בני ישראל בגלגל, ובפסח שעשו ישראל שם, ובמראה שראה יהושע ביריחו. תחלתה בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עד ויאמר ה' אל יהושע ראה נתתי וגו'. והנה בפרשה הזאת שאלתי ששה שאלות:
פסוק ב:
השאלה הראשונה למה בא צווי המילה אל יהושע ולא בא צווי כללי לכל ישראל שימול עצמו ובניו וילידי ביתו כמו שהיה ראוי? אחרי שהיא מצוה כוללת לכל ישראל:
פסוק ב:
השאלה השנית בייתור הפסוקים, אם במה שזכר הזכרים היוצאים ממצרים מתו במדבר וזהו בפסוק הראשון, עוד הוסיף לומר זה שנית כי ארבעים שנה הלכו בני ישראל וגו', עד תום כל הדור וגו', ואם באמרו כי מולים היו וגו', ויראה שאין ענין לזה המאמר כפי צורך הדברים במקום הזה? ובמה שאמר וכל העם הילודים במדבר בדרך וגו' לא מלו, וחזר לומר כי לא מלו אותם בדרך וגו', ובכלל שהם פסוקים קושי הישוב:
פסוק ב:
השאלה השלישית באמרו בצאתם ממצרים, והנה הם לא מתו בצאתם ממצרים, כי אם בכל הארבעים שנה? ואם נאמר שר"ל שהם יצאו ממצרים לא שמתו אז, הנה כבר אמר כל העם היוצא ממצרים וגו', וגם נאמר פעם שנית וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים וגו', ואמרו בצאתם ממצרים אין לו ענין בזה? השאלה הרביעית במראת יהושע, מה התכלית במראה ההיא? אם היה בדרך הנבואה כדברי הרלב"ג, יראה שאין צורך בה, והיה די בשאמר השם אליו אלה הדברים שאמר אליו המלאך של נעלך וגו', ואם ראהו בהקיץ בצורת אדם, יקשה מאד איך ראהו עומד לנגדו והלך אליו לאמר הלנו אתה אם לצרינו? והנה יהושע שהיה בתוך המחנה כדרך המלכים ושרי הצבא, ואיך א"כ לא הלך איש מאנשי המחנה אליו קודם שהלך יהושע? וגם מה לו לשאל הלנו אתה אם לצרינו? והנה איש אחד מה העזר או ההיזק אשר יעשה במחנה כזה לשישאלוהו ככה? ואפילו שיהיה ביאתו לעזור צריהם מבואר הוא שלא יגלה אותו כי יפחד פן יהרגוהו, ומוטב שישתוק עד ראותו זמן מוכן לעשות מה שירצה? השאלה החמישית איך יהושע האמין בדברי האיש שאמר לו אני שר צבא ה' עתה באתי, ומיד נפל על פניו ארצה וישתחו ויאמר מה אדוני מדבר אל עבדו? והנה לא נתן לו אות או מופת, ואיך האמין בדבריו ואנחנו לא נתחייבנו לשמוע אל הנביא מבלתי שיבחן באותות ומופתים? וגם שנא' שהיה זה במראה הנבואה, עדיין יקשה איך נראה לו שהיה מאמין לדברי אותו האיש המדבר אליו מבלי אות כלל? השאלה הששית באומרו של נעלך וגו', שיראה שלא היו אז מחשבות ליהושע לשעליהם יאמר של נעלך, כמו שמאותו צד אמרו במשה רבינו ע"ה, וגם לא היה יריחו מקום קדוש ונבדל לשיזהירהו לסור נעלו להיות המקום קדוש כפשוטו, וזכר שעשה יהושע כן? והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות כלם:
פסוק ב:
(ב-ג) בעת אמר ה' אל יהושע וגו', ויעש לו יהושע וגו'. כוונתי בקשור הפרשיות האלה, כי בעת שהגיעו ישראל לגלגל והקימו האבנים שם, אמר האל ית' ליהושע שישתדל בקיום המצות, כי הוא העוזר האמתי לירושת הארץ, ולהיותו שר העם ועליו תלוי התשועה והנצחון ראה לצוותו על זה, וכן אחז"ל (בפסיקתא ובב"ר פר' מ"ו דף י"א) וזה הדבר אשר מל יהושע, על ידי דברים מל, אמר שמא סבורים אתם לירש את הארץ ערלים? לא כך נאמר לאברהם ואתה את בריתי תשמור ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך וגו'? ואין ספק שיהושע בעצמו לא ימול כל העם הרב ההוא, אבל צוהו שיעשה זה בצואתו אל העם שימולו כלם, ולהיותו נעשה במצותו תלאו עליו הכתוב באומרו אותם מל יהושע, ר"ל צוה למול. וכן וימל את בני ישראל בצווי, כמו (מלכים א' ו' י"ד) ויבן שלמה את הבית, וכן הקים יהושע בגלגל, שנעשה הכל במצותו. והמפרשים אמרו שהוא היה מוהל ואחרים עמו, ולכן נצטרך לחרבות צורים הרבה, והיה זה לפי שידע האל ית' שיריחו יכבש בנס ופלא ולא בכח אנושי, ולזה צוה אותם שישתדלו במצות שהוא החרב והחנית אשר בו יכבשו האויבים, וצוהו עוד על זה לפי שבא זמן הפסח, והיה כפי הדין שכל ערל לא יאכל בו, לכן הזהירם על הברית בעשרה לחדש, ובאותם הארבעה ימים קודם הפסח ימולו ויטבלו ויכינו את הפסח. וחרבות צורים הם הסכינים החדים מאד, והזהירו על זה (ר"ל לתקנם ולחדדם) לפי שלהיות הנימולים אנשים גדולים יצטרכו לכלים שלא יצערום בקבול הברית. ואמנם אמרו שוב מול את בני ישראל שנית, זכרו חז"ל (במ"ר פר' י"א דף רמ"ד) שבצאתם ממצרים נמולו ישראל כלם, ושיהושע היה מוהל, ואהרן פורע, ומשה משקה, וזהו מול את בני ישראל שנית. ואחרים אמרו שצוהו על הפריעה, ושזהו מול את בני ישראל שנית. והרד"ק ז"ל פי' שנית, שימול וישוב למול אחרים וכן פעמים הרבה, כי אין מלת שנית נאמר בדיוק כי אם על הרבוי. וכוונתי שהאל ית' לא צוה על עשיית המילה כי אם לאברהם פעם ראשונה וליהושע פעם שנית, כי שאר הפעמים לא צוה ית' שימולו העם שהיו בלתי נמולים, עם היות שיזכיר אותה מצוה בכלל, ולזה יאמר כאן שבעת ההיא אמר ה' שנית אל יהושע וגו' ושוב מול את בני ישראל, יהיה שנית חוזר אל בעת ההיא אמר ה', שאז אמרו שנית, ואמר ושוב מול את בני ישראל, ר"ל שוב מהדרך אשר אתה בו ולא תתעסק עתה בכיבוש הארץ, אבל תשוב למול את העם, וזכר שכן עשה שמל את העם בגבעה שנקראה בעבור זה גבעת הערלות, ששם נמולו כלם ושם השליכו הערלות:
פסוק ד:
וזה הדבר אשר מל יהושע, רבותינו אמרו במסכת יבמות (ע"ב ע"א) שישראל בהיותם במדבר לא מלו, לפי שלא נשבה שם רוח צפונית מפני ענני הכבוד אשר סביבותם, כי היה הרוח הצפוני מפזר העננים, כמו שאמר (איוב ל"ז כ"א) ורוח עברה ותטהרם, ואמר (משלי כ"ה כ"ג) רוח צפון תחולל גשם וגו', ונתאמת אצלם שהיה רוח צפוני רפואה למכת דם, ומאשר לא מצאנו זה בכל יום שהנערים נמולים עם רוח צפוני או בלתו, אמרתי שהאמת הוא מה שאמרו שנמנעו ישראל במדבר מהמילה, לפי שלא היו יודעים יום נסיעתם יען על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, ואם היו הנערים הנמולים נוסעים ביום המילה הנה היה זה להם סכנה עצומה, עד שמפני זה משה רבינו איחר מילת בנו מפני הדרך (עם היות שהאל ית' רצה להענישו על זה), לפי שלא נתעכב במדין עד מולו, ומפני זה עשו ישראל את הפסח בשנה השנית לצאתם ממצרים, שהיו עדין כלם נימולים והילדים מלו ג"כ, לפי שלא נסעו השנה הראשונה כי עשו שם המשכן, אבל אחרי כן שלא היו יודעים מתי יסעו לא נימולו, ולכן לא עשו עוד הפסח. ובדרש (שמ"ר פר' י"ט דף קל"ו) אמרו ששבט לוי היה נימול שנ' ובריתך ינצורו, ואם הוא כך למה לא זכרו התורה? ואף שיהיה כן חששה החכמה האלהית לשאר השבטים ורצה להשלימם, כדי שיעשו הפסח ויזכו לכבוש הארץ, ופירוש הפסוקים כן הוא, לפי שהקב"ה צוה ליהושע למול את העם, ראה בעל הספר להשיב לשתי ספקות יקרו בזה. האחד הוא למה לא צוה זה לישראל שכל איש ימול בנו, כי חובת המצוה הזאת על האבות שימולו הבנים ויכניסום בבריתו של אברהם אבינו, והיא השאלה הראשונה ששאלתי בפרשה. והשני למה לא נימולו עד עתה? כי הנה המצוה היה שימול בן שמונה ימים האם נשתכחה התורה מישראל או התרשלו במצות המילה? והשיב לספק הראשון למה לא חל המצוה הזאת על האבות? ואמר וזה הדבר אשר מל יהושע, ר"ל זאת היתה הסבה לשהיה יהושע המוהל והמצווה על זה ולא היו האבות מצווים על בניהם, לפי שהאבות היוצאים ממצרים שהיו בקיאים וזריזים במצות המילה כבר מתו, ולהיותם מתים נצטרך יהושע להיות מצווה בדבר לזרזם, וזהו כל העם היוצא ממצרים הזכרים כל אנשי המלחמה, ר"ל שהיו מבן עשרים שנה ומעלה שהם היוצאים לצבוא צבא כל אלה מתו במדבר בדרך בצאתם ממצרים, ר"ל מתו במדבר באותו דרך אשר יצאו ממצרים, והנה עשה זאת הרמיזה בצאתם ממצרים להעיד שהיתה סבת מיתתם היותם יוצאים ממצרים באותם האמונות המשובשות והוא מה שהביאם לחטוא בענין המרגלים ולמות באותו עון ממיעוט האמונה, הנה בזה נתן הסבה למה לא צוה זה לאבות, ר"ל שהיה זה להיותם מתים לא להיותם מתרשלים באותה מצוה, וזהו (ה) כי מולים היו כל העם היוצאים וגו', כי גם לדעת האומר שבמצרים התרשלו במצות המילה, אין ספק שבעת יציאתם נמולו כלם כמו שהוכיחוהו ממאמר (זכרי' ט' י"א) גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור וגו', הנה בזה השיב לספק הראשון. ואמנם לספק השני והוא למה לא נימולו בשעת לידתם, השיב באומרו, וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו, (ו) כי ארבעים שנה וגו', ר"ל והסבה לשהעם הילודים במדבר בדרך לא מלו, היא לפי שארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר וגו', וכלם נולדו באותו זמן, ולכן (ז) אותם מל יהושע לפי שלא מלו אותם בדרך, ר"ל שלא מלו אותם בסבת הדרך אשר היו בו ולא היו יודעים מתי יסעו, כי היו תמיד מעותדים בהליכה, ומפני זה לא נמולו כמו שאמרתי. ואם תאמר ועתה בגלגל עדין היו הולכים ואם כן איך נמולו? לזה אמר (ח) ויהי כאשר תמו כל הגוי להמול וישבו תחתם במחנה עד חיותם, ר"ל אבל כאן כאשר בא הצווי האלהי שימולו ישבו במחנה עד חיותם, עד היותם נרפאים, ובזה נשמרו מאותה סכנה. הנה התבאר ממה שאמרתי למה צווה יהושע על זה ולא צוו האבות, והתבארו הפסוקים שאין בהם ייתור כלל, ועם זה הותרו השאלות ראשונה שנית ושלישית:
פסוק ט:
ויאמר ה' אל יהושע היום גלותי וגו'. רבותינו אמרו (בפסיקתא ובילקוט ח"ב דף ד' ע"ב) שהיו המצרים אומרים, ראו כי רעה נגד פניכם, לפי שהיו בחכמתם רואים דם בישראל, ואמר שבדם המילה הוסר החרפה ההיא מעליהם. והמפרשים אמרו שהחרפה היא הערלה שהיה בהם, כמו שהיה במצריים אשר בשר חמורים בשרם והיו המצריים פרוצים בעריות, כמו שאמר (ויקרא י"ח ג') כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וגו', ובהיותם נימולים היה סר מעליהם אותה החרפה, ולדעתם היה ראוי שיהיה הפסוק הזה דבק עם הפרשה הקודמת שזכר בה איך נמול העם, ולא שיבא דבק עם פרשת הפסח, וממה שבא הפסוק הזה קודם זכרון הפסח ובהתחלתו, כתב הרלב"ג שהיו בדור המדבר אמונות רעות הביאום ממצרים שבחג הפסח הסירם מהם, ולפי שבניהם הקמים אחריהם היו כבר משוללים מהם, והיה בשלימות האמונה האלהית, אמר האל ית' היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם, כי היו כבר נעדרים מהדעות הנפסדות ההם, ולכן כאשר שמעו ישראל זה, השתדלו לעשות את הפסח להורות שהמה נקיים מאותם האמונות ודבקים בה' אלהיהם. ואחשוב אני בזה, שלפי שהלכו ישראל במדבר ארבעים שנה היו המצריים אומרים מבלתי יכולת ה' להביאם אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר, ועתה כאשר העבירם האל ית' אל הארץ והיו ישראל בגלגל, אמר היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם, כי יאמרו שכבר באתם אל הארץ:
פסוק יא:
ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וגו'. זכר שהפסח לא עשו אותו עם המן (כי לא יעשה ממנו מצות) אבל מעבור הארץ, והיא החטה הישנה שמכרו להם התגרים מאותו אכלו, (יב) והמן נשבת מיד כי היו כבר בארצם לאכול מתבואתה, גם כי המן היה מנסי משה, וראוי היה שישבות במותו, כמו שנפסקו גם כן ענני כבוד במותו. ורבי שמעון בן יוחאי דרש (זוהר פר' בהעלותך במדבר י"א ז') והמן כזרע גד, הוא שהיה המן לישראל כבני גד שנשארה נחלתם בעבר הירדן ולא עברו את הארץ וכן המן התמיד לישראל עד הירדן ולא עוד:
פסוק יג:
ויהי בהיות יהושע ביריחו וגו'. אמרו המפרשים שנראה המלאך ליהושע לחזקו ולבשרו, ואין בפסוק דבור המלאך לחזק ולבשר, ומה שאמר אחר זה ויאמר ה' אל יהושע היא מראה אחרת, אבל נראה לי שזה קרה ליהושע בהקיץ, כי עם היות שהמלאך לא יושג כי אם בנבואה, הנה בהיותו בלבוש גשמיי ונראה בצורת אדם אין ספק שיוכל האדם לראותו. וכבר נתוכחתי עם הרב המורה בספר מחזה שדי אשר אני עושה, אם אפשר שיראה אדם מלאך על צורת אדם, ואמרתי שהוא מכלל הנסים ושהיה מורגל בנביאים כמו שבא בקבלת חז"ל: ולפי שיהושע היה מחשב באיזה אופן ילכוד את יריחו ושלח שם מרגלים, נראה לו (בהיותו בזאת המחשבה) המראה הזאת להודיעו שלא ילכד העיר כי אם בנס, ושלא יגע בה יד אדם ולא תכבש בחרב וחנית, וזהו אמרו ויהי בהיות יהושע ביריחו, ר"ל בהיותו מחשב בעיונו באיזה אופן ילכד יריחו ראה איש עומד לנגדו, ואמר לנגדו, להגיד שלא היה אדם אחר רואה אותו כי אם יהושע לבדו, וכאשר ראה שזה הנראה אליו האנשים אשר היו אתו לא ראו אותו, ידע שהיה דבר אלהי והלך אליו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו, ר"ל האם באת לעזור אותנו כנגד האויבים ולכן חרבך שלופה, או באת להענישנו בעזר האויבים? והיתה השאלה הזאת לפי שהוסכם אליו שהיה דבר אלהי ולא היה איש חומרי, כיון שלא היה נראה ומושג כי אם אליו לבדו. והנה השיבו, לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי, ר"ל אל תחשוב יהושע שאתה שר צבא ישראל ותשאל הלנו אתה אם לצרינו, אינו כן, כי אני שר ישראל שהוא צבא ה' ועתה באתי, ולכן לא ראית דבר עד הנה. וחז"ל אמרו (תנחומא פר' משפטים דף ל"ט ע"ג) שזה היה מיכאל, שנ' מיכאל שרכם, ואחז"ל גם כן שזה היה המלאך שנאמר למשה הנה מלאכי ילך לפניך, ושזהו אמרו אני שר צבא ה' עתה באתי, אני שבאתי למשה רבך ולא קבלני. והנה זכר שיהושע אז נפל על פניו והודה במעלתו ואמר מה אדוני מדבר אל עבדו, רוצה לומר אם אתה הוא שר הצבא צוה מה שתרצה, והנני לקיים דבריך כעבד לפני רבו, ולא נצטרך להביא על זה מופת, כי היה המופת המספיק עצמות ראייתו והיותו דבר נבהל ונורא, והמלאך אמר לו תכלית ביאתו, ושהוא להודיעו שלא יחשוב שילכד יריחו בכח אנושי, וזה שאמר (טו) של נעלך מעל רגלך, ר"ל הסר ממך המחשבות אשר אתה בהם לקחת את העיר בחזקה, לפי שהמקום אשר אתה עומד עליו (רמז ליריחו) קדש הוא, ובנס אלוהי תלכד לא באופן אחר, וכאן רמז לו שיהיה העיר וכל אשר בה חרם להיותה קדש לה', ואמר ויעש יהושע כן, ר"ל שקיים מה שאמר לו בהסיר ממחשבתו אותם הדרכים האנושיים שהיה מחשב בהם, ושעזב הדבר לרצון האל ולנפלאותיו: