מדוע ציוה ד' את יהושע למול את בני ישראל דווקא אז?
הפסוקים
נאמר בפרקנו:
א. ויהי כִשְמֹע כל מלכי האמֹרי אשר בעבר הירדן ימה, וכל מלכי הכנעני אשר על הים, את אשר הוביש ד' את מי הירדן מפני בני ישראל עד עברם, וימס לבבם, ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל.
ב. בעת ההיא אמר ד' אל יהושע: עשה לך חרבות צֻרים, ושוב מֹל את בני ישראל שנית.
ג. ויעש לו יהושע חרבות צֻרים, וימל את בני ישראל אל גבעת הערלות.
ד. וזה הדבר אשר מל יהושע, כל העם היֹצֵא ממצרים הזכרים, כל אנשי המלחמה, מתו במדבר בדרך, בצאתם ממצרים.
ה. כי מֻלים היו כל העם היֹצְאים, וכל העם היִלֹדים במדבר, בדרך בצאתם ממצרים לא מלו.
ו. כי ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר, עד תֹם כל הגוי אנשי המלחמה היֹצְאים ממצרים אשר לא שמעו בקול ד', אשר נשבע ד' להם לבלתי הראותם את הארץ אשר נשבע ד' לאבותם לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש.
ז. ואת בניהם הקים תחתם, אֹתם מל יהושע, כי ערלים היו, כי לא מלו אותם בדרך.
ח. ויהי כאשר תמו כל הגוי להִמול, וַיֵשבו תחתם במחנה עד חיותם.
ט. ויאמר ד' אל יהושע: היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם. ויקרא שם המקום ההוא גלגל, עד היום הזה.
י. ויחנו בני ישראל בגלגל, ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב, בערבות יריחו.
השאלות
יש לשאול שאלות רבות על פסוקים אלו, אך מאמר זה יעסוק רק בשש שאלות, חמש מהן על הפסוקים הראשונים, ושאלה אחת על הפסוק האחרון. בשאר השאלות על הפסוקים האחרונים יעסוק בעזרת ד' המאמר הבא:
- מדוע מודגש בתחילת פסוק ב': "בעת ההיא אמר ד' אל יהושע: עשה לך חרבות צֻרים, ושוב מֹל את בני ישראל שנית"?
- מדוע ציוה ד' את יהושע למול את בני ישראל רק אחרי מעבר הירדן, ולא לפניו?
- מדוע בכלל ציוה ד' את יהושע למול את בני ישראל? והרי גם יהושע וגם ישראל מצווים ועומדים על המילה, גם בלי שיהיה ציווי אלקי מיוחד על כך!
- מדוע נאמר בתחילת פסוק ד': "וזה הדבר אשר מל יהושע"? היה מתאים יותר לכאורה שיהיה כתוב: "ואלו האנשים אשר מל יהושע"!
- מדוע נכתב פסוק ח'? מה הוא מחדש? פשוט שאחרי שמלים מישהו הוא צריך לשבת ולחכות עד שהוא יחלים!
- האם פסוק א' אכן צריך להיות הפסוק הראשון של היחידה שלנו, או שהוא צריך להיות הפסוק המסיים של היחידה הקודמת?
נפרט יותר את השאלה:
על פי הפשט נראה שפסוק א' צריך להיות הפסוק המסיים של היחידה הקודמת, כיון שהוא עוסק בתוצאות מעבר הירדן, וכל היחידה הקודמת (פרקים ג-ד) עסקה במעבר הירדן.
אבל מצד שני פסוק ב' פותח במלים: "בעת ההיא", ומשמע שפסוק ב' מתיחס לפסוק א'.
יש להוסיף שעל פי המסורה פסוק א' נפרד גם מהפסוקים שלפניו, וגם מהפסוקים שאחריו. כך שלא ניתן על פי המסורה לענות תשובה ברורה על השאלה האם הוא צריך להיות הפסוק הראשון של היחידה שלנו, או הפסוק המסיים של היחידה הקודמת.
א. המילה כהכנה לכיבוש הארץ
1. הסבר רש"י לשאלה הרביעית ולשאלה הראשונה
על השאלה הרביעית, מדוע נאמר בתחילת פסוק ד': "וזה הדבר אשר מל יהושע"? היה מתאים יותר לכאורה שיהיה כתוב: "ואלו האנשים אשר מל יהושע", כתב רש"י:
וזה הדבר - על ידי דבור מל אותם. אמר להם: סבורים אתם לירש את הארץ ערלים?! לא כך נאמר לאברהם: 'ואתה את בריתי תשמור' וגו' (בראשית יז, ט), 'ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך' (שם, ח)?.
רש"י הסביר שהמלים "וזה הדבר" רומזות לדיבור, שיהושע שכנע את בני ישראל למול, שרק אם הם ימולו את עצמם הם יזכו לרשת את הארץ.
על פי זה נראה לענות גם על השאלה הראשונה, מדוע מודגש בתחילת פסוק ב' "בעת ההיא": בעת ההיא - לפני כיבוש הארץ, אמר ד' ליהושע למול את בני ישראל!
2. הסבר האברבנאל
כעין זה כתב האברבנאל:
בעת ההיא אמר ד' אל יהושע וגו', ויעש לו יהושע וגו' - כוונתי בקישור הפרשיות האלה, כי בעת שהגיעו ישראל לגלגל והקימו האבנים שם, אמר הא-ל יתברך ליהושע שישתדל בקיום המצוות, כי הוא העוזר האמתי לירושת הארץ... וכן אמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ו): 'וזה הדבר אשר מל יהושע - על ידי דברים מל, אמר: שמא סבורים אתם לירש את הארץ ערלים? לא כך נאמר לאברהם: 'ואתה את בריתי תשמור ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך' וגו' (יז, ח-ט)?.
כלומר: המלים "בעת ההיא" באו להדגיש שלפני כיבוש הארץ אמר ד' ליהושע שימול את בני ישראל, כדי שהם יהיו ראויים לרשת את הארץ.
יש לציין שהאברבנאל כתב בתחילת דבריו: "אמר הא-ל יתברך ליהושע שישתדל בקיום המצוות, כי הוא העוזר האמתי לירושת הארץ", ומשמע שהכוונה לכל המצוות. אבל אחר כך הביא האברבנאל את מדרש חז"ל שהביא רש"י, שיש קשר מיוחד בין מצות המילה לבין כיבוש הארץ.
לפי דבריו המלים "בעת ההיא" הכתובות בפסוק ב' אינן מתיחסות לנאמר בפסוק א', אלא לנאמר בפרק ד' שבני ישראל נכנסו לארץ והקימו את האבנים בגלגל.
3. הסבר הרלב"ג
כעין דברי רש"י, אבל בלי התיחסות למלים "וזה הדבר", כתב הרלב"ג (בפסוק ב):
ואולם שזאת המצוה [- המילה] מבוא בירושת הארץ הוא מבואר ממה שנאמר בתורה בפרשת לך לך (יז, ח-ט) כשנצטווה אברהם בזאת המצוה. עם שכבר היה ראוי שיקיימו ישראל דרכי התורה בכללם לפי מה שאפשר, ואז יתכן יותר שיעשה להם ד' יתברך זאת ההטבה והחנינה. רצוני לומר שירשו ארץ שבעה גויים הנזכרים בתורה.
וכך כתב הרלב"ג בתועליות שבסוף פרק ח' (התועלת הרביעית):
ללמדנו שיש למצות המילה רושם בהתמדת ההשגחה בישראל עד שהיו נכנסים לירושת הארץ, ולזה זכר שהקדים מצות המילה קודם שישתדלו בענין המלחמה.
אבל לפי זה יש לשאול ביתר תוקף את השאלה השניה: מדוע ציוה ד' את יהושע למול את בני ישראל רק אחרי מעבר הירדן, ולא לפניו?
4. הסבר הרלב"ג לארבע מהשאלות
נאמר בפסוק ח':
ויהי כאשר תמו כל הגוי להִמול, וַיֵשבו תחתם במחנה עד חיותם.
כתב שם הרלב"ג:
והנה ספר שאחר שמלו ישבו במקומם עד שחיתה המכה, וזה כולו ממה שיורה שאין ראוי לנימול שיעתק ממקומו עד חיות המכה.
ביתר הרחבה כתב הרלב"ג בתועליות שבסוף פרק ח' (בתועלת הראשונה):
מזה המקום למדנו שמי שאיחר עשיית מצוה מהראוי שיקיימנה תכף שימצא מקום שיוכל לקיימה, ולזה תמצא שתכף שמצאו ישראל מקום אפשר שיחנו בו עד שתחיה מכתם - צוו בעשיית המילה. ואולם אחר עבור אֵבֶל משה נתברר להם כי תוך שלשה ימים יסעו לעבר הירדן, כמו שנזכר במה שקדם, ומזה המקום יתברר שמי שלא מל בשמיני, לאיזה סבה שתהיה, הנה אין ראוי לו שימתין עליה אחרי מצאו מקום לעשייתה.
כלומר: בני ישראל לא מלו לפני מעבר הירדן, כיון שהם ידעו שהם צריכים ללכת ולעבור את הירדן.
בכך ענה הרלב"ג על השאלה החמישית: מדוע נכתב פסוק ח'? מה הוא מחדש? פשוט שאחרי שמלים מישהו הוא צריך לשבת ולחכות עד שהוא יחלים! אלא שהפסוק בא ללמדנו מדוע לא ציוה ד' את יהושע למול את בני ישראל לפני מעבר הירדן.
בכך ענה הרלב"ג גם על השאלה השניה: מדוע ציוה ד' את יהושע למול את בני ישראל רק אחרי מעבר הירדן, ולא לפניו?
על פי זה נראה לענות גם על השאלה הראשונה, מדוע מודגש בתחילת פסוק ב' "בעת ההיא": בעת ההיא - אחרי שנכנסו לארץ והיה להם מקום שבו יכלו לנוח, אמר ד' ליהושע למול את בני ישראל!
על פי זה נראה לענות גם על השאלה השלישית, מדוע בכלל ציוה ד' את יהושע למול את בני ישראל? והרי גם יהושע וגם ישראל מצווים ועומדים על המילה, גם בלי שיהיה ציווי אלקי מיוחד על כך - רק אחרי שנכנסו לארץ והיה להם מקום שבו יכלו לנוח, אמר ד' ליהושע למול את בני ישראל!
5. הסבר הרלב"ג לשאלה השישית
על השאלה השישית, האם פסוק א' צריך להיות הפסוק הראשון של היחידה שלנו, או שהוא צריך להיות הפסוק המסיים של היחידה הקודמת, כתב הרלב"ג שהפרשה הראשונה היא מ"ויהי אחרי מות משה" (יהושע א, א) עד "בעת ההיא אמר ד' אל יהושע" (שם ה, ב), והפרשה השניה היא מ"בעת ההיא אמר ד' אל יהושע" עד "אז יבנה יהושע" (ח, ל). כלומר: הפסוק הראשון שייך ליחידה הקודמת.
יש להביא ראיה לדבריו ממה שנוהגים להפטיר ביום טוב ראשון של פסח בפרק שלנו, ומתחילים את הקריאה בפסוק ב': "בעת ההיא", ולא בפסוק א' (טור ושלחן ערוך אורח חיים תפח, ג).
ועיין עוד בסמוך.
ב. המילה כהכנה להקרבת קרבן פסח
1. הסבר הרד"ק, האברבנאל והאלשיך הקדוש לשאלה הראשונה
הסבר אחר לשאלה הראשונה, מדוע מודגש בתחילת פסוק ב' "בעת ההיא", כתב הרד"ק:
בעת ההיא - בעוד שהיו בגלגל ציוה לו הא-ל למול, כדי שיעשו פסח, כי בעשור לחדש עברו, ובשלושה ימים היה להם להיות נכונים לעשות הפסח... ושיהיו נימולים כולם, כדי שיקריבו הפסח בי"ד.
כעין זה כתב גם האברבנאל:
וציוהו עוד על זה, לפי שבא זמן הפסח, והיה כפי הדין ש'כל ערל לא יאכל בו' (שמות יב, מח), לכן הזהירם על הברית בעשרה לחדש, ובאותם הארבעה ימים קודם הפסח ימולו ויטבלו ויכינו את הפסח.
כעין זה כתב גם האלשיך הקדוש:
בעת ההיא אמר ד' אל יהושע כו' - עוד גזרה חכמתו יתברך ימולו מיד במחרת עלותם מהירדן, ביום אחד, למען יעברו שלושת ימים שהנימול חולה בהם מחמת מילה, למען יעשו את הפסח בארבעה עשר, אחר היותם בריאים. כי קרבן פסח צריך זריזות, ומה גם לעורכי מלחמה, ויכנסו לחוג בבריאות. והוא מאמר הכתוב (פסוק ח): 'ויהי כאשר תמו כל הגוי להמול, וישבו תחתם עד חיותם', 'ויחנו בני ישראל בגלגל, ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב, בערבֹת יריחו' (פסוק י). וידוע כי חיותם הוא אחר יום שלישי למילתם, ועל כן הוצרכו כלם לימול ביום אחד, שהוא בי"א לניסן. וגם ידוע כי אין להקדים פסח למילה, כי 'כל ערל לא יאכל בו' (שמות יב, מח).
לפי דבריהם המלים "בעת ההיא" הכתובות בפסוק ב' אינן מתיחסות לנאמר בפסוק א', אלא לנאמר בפסוק י"ט בפרק ד': "והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון, ויחנו בגלגל בקצה מזרח יריחו", וכן לנאמר בפסוק י' בפרקנו על הקרבת הפסח.
בכך ענה האלשיך הקדוש גם על השאלה החמישית: מדוע נכתב פסוק ח'? מה הוא מחדש? פשוט שאחרי שמלים מישהו הוא צריך לשבת ולחכות עד שהוא יחלים! אלא שהפסוק בא ללמדנו מדוע ציוה ד' את יהושע למול את בני ישראל מיד אחרי מעבר הירדן: כדי שהם יחלימו לפני עשיית קרבן הפסח.
2. הסבר הרד"ק לשאלה הרביעית
על השאלה הרביעית, מדוע נאמר בתחילת פסוק ד': "וזה הדבר אשר מל יהושע"? היה מתאים יותר לכאורה שיהיה כתוב: "ואלו האנשים אשר מל יהושע", כתב הרד"ק:
וזה הדבר - וזה הדבר שבעבורו מל יהושע, כי כל העם הילודים במדבר לא מלו אותם, לפיכך נצטווה יהושע למולם.
כלומר: "זה הדבר" פירושו: זו סיבת הדבר.
ג. האפשרות למול את ישראל - רק אחרי מעבר הירדן!
1. תשובת המלבי"ם לשלש השאלות הראשונות
כתב המלבי"ם בפסוק א':
ויהי כשמוע וכו' וימס לבבם - יודיענו... שלכן לא התירא מלמול אותם בעת ההיא, ולא ירא פן יכו אותם יושבי הארץ בהיותם כואבים.
בדברי המלבי"ם הללו נמצאות תשובות על שלש השאלות הראשונות!
על השאלה הראשונה: מדוע מודגש בתחילת פסוק ב': "בעת ההיא אמר ד' אל יהושע",
על השאלה השניה: מדוע ציוה ד' את יהושע למול את בני ישראל רק אחרי מעבר הירדן, ולא לפניו,
על השאלה השלישית: מדוע בכלל ציוה ד' את יהושע למול את בני ישראל? והרי גם יהושע וגם ישראל מצווים ועומדים על המילה, גם בלי שיהיה ציווי אלקי מיוחד על כך:
רק אחרי שבני ישראל עברו את הירדן בנסים גלויים, וכל העמים פחדו מפניהם, כמו שכתוב בפסוק א', היה שייך לצוות את בני ישראל למול. שאם לא היו העמים פוחדים מפני בני ישראל, היה במעשה המילה הציבורי של הלוחמים סכנה. שכן כל הגויים היו עלולים לבוא ולהרוג את כל בני ישראל, כאשר הלוחמים חולים בגלל המילה. אבל: "ויהי כִשְמֹע כל מלכי האמֹרי אשר בעבר הירדן ימה, וכל מלכי הכנעני אשר על הים, את אשר הוביש ד' את מי הירדן מפני בני ישראל עד עברם, וימס לבבם, ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל. בעת ההיא אמר ד' אל יהושע: עשה לך חרבות צֻרים, ושוב מֹל את בני ישראל שנית". כלומר: כעת ציוה ד' ליהושע ציווי מיוחד שימול את בני ישראל, שלא היה שייך לצוות קודם, כיון שקודם היתה בכך סכנה, אבל כעת בגלל הפחד של הגויים לא היה חשש שהגויים יתקיפו אותנו כשהלוחמים חולים, ושייך היה לצוות למול את כולם.
לפי דבריו המלים "בעת ההיא" הכתובות בפסוק ב' מתייחסות לנאמר בפסוק א'!
2. תשובת המלבי"ם לשאלה השישית
עוד כתב המלבי"ם:
ויהי כשמוע וכו' וימס לבבם. יודיענו: א] שנתקיים מה שאמר: 'למען דעת כל עמי הארץ את יד ד' כי חזקה היא' (ד, כד). ב] שלכן לא התירא מלמול אותם בעת ההיא, ולא ירא פן יכו אותם יושבי הארץ בהיותם כואבים.
בדבריו אלו ענה המלבי"ם על השאלה השישית: האם פסוק א' צריך להיות הפסוק הראשון של היחידה שלנו, או שהוא צריך להיות הפסוק המסיים של היחידה הקודמת? התשובה היא: פסוק א' גם מסיים את היחידה הקודמת, וגם פותח את היחידה שלנו: הוא מסכם את תוצאות מעבר הירדן שביחידה הקודמת, והוא מהוה הקדמה לציווי האלקי ליהושע שימול את בני ישראל דווקא כעת!
אולי ניתן להוסיף שלכן על פי המסורה פסוק א' נפרד גם מהפסוקים שלפניו וגם מהפסוקים שאחריו, כדי לרמוז לכך שהוא גם הפסוק הראשון של היחידה שלנו, וגם הפסוק המסיים של היחידה הקודמת!
נראה שאפשר שגם הרלב"ג, ששִיֵיך את הפסוק הראשון ליחידה הקודמת, יסכים לדברי המלבי"ם שפסוק זה שייך גם ליחידה שלנו.
3. תשובת המלבי"ם לשאלה הרביעית
על השאלה הרביעית, מדוע נאמר בתחילת פסוק ד': "וזה הדבר אשר מל יהושע"? היה מתאים יותר לכאורה שיהיה כתוב: "ואלו האנשים אשר מל יהושע", כתב המלבי"ם כמו הרד"ק: "וזה הדבר - רוצה לומר: זה היה הסבה שמל יהושע".
4. תשובת המלבי"ם לשאלה החמישית
על השאלה החמישית, מדוע נכתב פסוק ח', פשוט שאחרי שמלים מישהו הוא צריך לשבת ולחכות עד שהוא יחלים, כתב המלבי"ם: "וישבו תחתם - באשר הם חשו עד עתה לסכנת הדרך לא זזו עד שנתרפאו". אפשר שכוונתו היא כמו הרלב"ג שהובא לעיל בפ"א בסעיף 4, ואפשר שכוונתו היא אחרת, ויתבארו הדברים ביתר הרחבה במאמר הבא.
סיכום
נאמרו ארבעה הסברים לשאלות מדוע נאמר בפסוק ב' "בעת ההיא", מדוע ציוה ד' את יהושע למול את בני ישראל בכלל, ומדוע דווקא עכשיו:
- לפני כיבוש הארץ (רש"י, רלב"ג ואברבנאל).
- כאשר היה לבני ישראל מקום לחנות (רלב"ג).
- לפני הקרבת קרבן הפסח (רד"ק, אברבנאל ואלשיך הקדוש).
- כאשר הגויים פחדו מפני בני ישראל (מלבי"ם).
יש לציין שכל הפירושים יכולים להסכים זה לזה!
כלומר: ד' ציוה את יהושע למול את בני ישראל דווקא אחרי מעבר הירדן גם כהקדמה לכיבוש הארץ, וגם כהקדמה לעשיית הפסח, וגם כאשר היה לבני ישראל מקום לנוח אחרי המילה, וגם כאשר כל הגויים פחדו מפני בני ישראל.
אשרינו שכל עם ישראל מקיים את מצות ברית המילה, ובזכותה אנו יורשים את הארץ (רמב"ן בסוף פירושו לשיר השירים), ויהי רצון שכל עם ישראל יקיים את כל המצוות, ויפול פחד ישראל על העמים, ונזכה לבנין בית המקדש, ושם נקריב את קרבן הפסח ואת כל שאר הקרבנות.