פסוק א:וילך וי שהלך משה וי דבר, וי על דבורו ועל דברו של הדור, הדברים ג' דברים (הדל"ת בפת"ח) היו להם לישראל, משה אהרן ומרים, הבאר היה בזכות מרים, מתה פסק מהם הבאר שנאמר ותמת מרים ואין מים, וחזר בזכות משה, מת אהרן נטלו ענני כבוד, שנאמר ויראו כל העדה אל תקרי ויראו אלא ויראו (בציר"י) וחזרו בזכות משה, מת משה פסקו כולם וכאילו מתו כולם כאחד, כמ"ש על פסוק ואכחיד ג' הרועים בירח אחד, וכי בירח אחד מתו והלא בעשרה בניסן מתה מרים ואהרן בראש חודש אב ומשה בז' באדר, אלא לומר לך כיון שמת משה כאילו מתו כולם, זהו שאמר את הדברים, כאילו אמר הדברים (בפת"ח הדל"ת):
פסוק א:ועל דרך הפשט וילך משה, שהלך הוא בעצמו ולא קבצם על ידי שליח, להראות ענותנותו של משה, שאע"פ שנטלה ממנו השררה ונכנס יהושע במקומו עם כל זה הוא מצוה להם שיקבלוהו ותהיה מוראו עליהם כאילו הוא חי, ולומר להם שלא בשבילם הוא מת ואינם כדאים להנהיגם עוד, אלא כדאים וראויים הם אלא שלא נשאר לו עוד חיים, כמו שארז"ל על פסוק בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וגו', היום מלאו ימי ושנותי, בז' באדר נולדתי בז' באדר אני מת, א"כ מכם החסרון והרי יהושע במקומי שאינכם בלא דבר ומנהיג, והמנהיג העיקרי שהוא הקב"ה הוא עמכם, זהו אומרו ה' אלהיך הוא עובר לפניך, וכמו שהיה עמי יהיה עם יהושע. ועוד ללמדנו שאע"פ שהוא לוקה על ידיהם אין בלבו עליהן אלא אפי' קטן שבהם הוא חשוב בעיניו כגדול וכבן היחס והשררה, זהו אל כל ישראל. כל זה הוא ללמד לישראל טורח המצות, שכל מה שעושה אותה בטורח והיה יכול לעשותה בריוח יש לו יותר שכר, וארז"ל לפום צערא אגרא, ולהודיעם שכר פסיעות, אע"פ שהיו מזורזים שנאמר וילכו ויעשו:
פסוק ב:בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, עיין בחיי עוד בן ק"ך שנה, לומר להם שזכותו עמדה להם שנגזר עליהם שמעשרים שנה ומעלה ימותו במדבר ולא מת אחד מהם פחות מששים, נתוסף להם על עשרים ארבעים הוא גם כן נתוסף לו למשה ארבעים שנה בזכותם של ישראל, שנאמר ומשה בן שמונים שנה בעמדו לפני פרעה, משה, מש"ה, כלומר בשביל ישראל שנקראו שה שנאמר שה פזורה ישראל, מ' נתוסף לו מ', היינו מש"ה והיא מ' של לםרבה המשרה, כי היא הוציאתם ממצרים, ולזה היתה תפלתו ארבעים יום, ומשם נחקקו האותיות כאשר ידוע ליודעי חן, ולזה ישב לקבל לוחות ארבעים יום:
פסוק ב:ובזוהר ז"ל לא אוכל לצאת ולבא וסמיך ליה וה' אמר אלי, דלא יהיב ליה רשותא, ורז"ל אמרו לא אוכל לצאת ולבא שנסתמו ממנו מעיינות החכמה, והיה זה כדי שלא ידאג בראותו יהושע ממלא מקומו ויפטר בדאבון, כי אין הקב"ה רוצה להדאיב ידידיו, ויפטרו מן העולם בשמחה, ודייק אמרם ז"ל נסתמו ממנו מעיינות החכמה, לא אמר נסתמה ממנו החכמה, כי אם נסתמה ממנו החכמה היה דואג ודואב. ובפירוש ארז"ל במדרש על פסוק לא ירעיב ה' נפש צדיק, זה ת"ח שכל זמן שמתעסק בתורה ונעלם ממנו פרק אחד או דבר אחד מתלמודו אינו נפטר מן העולם עד שבאין מלאכי השרת בשעת פטירתו וסודרים לפניו כל מה שלמד כדי שלא יהיה לו בושת פנים לפני הקב"ה לעתיד לבא ע"כ. ומה שאמר כדי שלא יהיה לו בושת פנים לפני הקב"ה, הוא מפני שעבר על ב' לאוין השמר לך פן תשכח, השמר פן ואל לא תעשה הוא, אם כן לא ח"ו שכח משה רבינו שום דבר מלמודו, אלא שכל יום ויום היה מוסיף והולך ואותו יום שישב יהושע בראש לא הוסיף, אז ידע כי נטלה ממנו הרשות, זהו אומרו לצאת ולבא, כי היה לו לומר לבא ולצאת כי אם לא יבא מהיכן יצא, אלא אמר לצאת לומר שנפסק המעיין ואינו יוצא, ועכ"ז הייתי הולך עמכם כאחד מכם, כי איני רודף אחר השררה, אלא שה' אמר אלי לא תעבור את הירדן, ואמר הזה לומר זה הירדן לא תעברנו אבל תעבור הירדן של מעלה, ואמר וה', לומר שהוא ובית דינו, לזה היתה התחנה לו ולבית דינו שנאמר ה' אדני אתה החלות וגו':
פסוק ג:ה' אלהיך הוא עבר כתיב, לומר שכבר הקדים ועבר. הוא ישמיד וגו', אמר ב"פ הוא לרמוז לו ולבית דינו, כמו שאמר ה' אלהיך ולא אמר ה' לבד, יהושע הוא עבר כתיב, לומר שמיום שאמר לי קח לך את יהושע וסמכת ידך עליו וגו' כי הוא יעבור, מאותו יום עבר, זהו כאשר דבר ה', מעת שיצא הדבור מפי ה' כבר נגזר הדבר, ואותו הדבור היה קודם הריגת עוג, א"כ מכאן תדעו שהריגת עוג גם כן היתה על ידו, א"כ מכאן שיעשה ה' לכם כמו שעשה לסיחון ולעוג וגו':
פסוק ה:ונתנם ה' בידכם ועשיתם להם ככל אשר צויתי אתכם. שצויתי לא תחיה כל נשמה. עוד כאשר צויתי אתכם שאמר לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה, לפי שגלוי לפניו שעתידין לחטוא, זה אמר להם אם תראו שלא כליתם אותם, דעו שהוא מסבתכם, לזה חזקו ואמצו, וממה שיראתם שלא כליתם אותם שמא יש להם שרים, אל תיראו ואל תערצו, אמר תיראו תערצו תיראו מהם ותערצו מהשר שלהם, זהו מפניהם ממי שפניהם פונים לו שהוא השר שלהם, ולזה אמר לא ירפך ולא יעזבך ביד השר, ואמר קודם חזקו ואמצו בלשון רבים ואח"כ אמר אל תירא ואל תחת בלשון יחיד, אמר להם על ב ענינים ראוים אתם להצלה, אחת שאתם רבים והן אל כביר ולא ימאס, וזכותא דרבים עדיף, ואחת לפי שאתם כולכם בלב אחד ומקבלים אלהותו כאחד, זהו כי ה' אלהיך עמך לא ירפך ולא יעזבך:
פסוק ז:ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תבוא, כתרגומו את תעול עם עמא הדין, אמר לו חזק ואמץ שלא יתגבר עליך היצר ותתגאה על הצבור, לזה חזק והתגבר עליו, אלא אתה והם בשוה, בביאה שוים כולכם, אבל בהנחלה אתה תנחילנה. ואמר כן לעיני כל ישראל והם חשבו שמה שאמר לו חזק ואמץ כפשוטו, שיתחזק שנתן מהודו ומגבורתו עליו. ואמר תנחילנה אותם היה לו לומר תנחילנה להם, אלא אמר לו בזה תנחיל את הארץ ותנחיל אותם וגו' גם כן, שיהיו כפויים למאמרך, ואתה תנחילנה אותם, לומר שלא יתגאה שהוא לבדו מנחיל אלא בסיוע השם ית':
פסוק ח:ה' אלהיך הוא ההולך, ההלך כתיב, לומר שכבר הלך לפניך, ועם כל זה יהיה עמך כי אתה צריך סעד לתמכך, אינו כמו בזמן משה שהיה ארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך ג' ימים, אבל אתה לא ירפך ולא ישחיתך אפילו רגע אחד, כי פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה והלבנה אין לה אור אלא מהחמה, ולזה אמר אל תירא שאין אומרים אל תירא אלא במקום שיש יראה:
פסוק ט:ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל. כבר כתבנו שחזר משה ושנה עשרת הדברות והכניסם בברית, כדי שאם ח"ו יעברו על התורה לא יהיה ענשם כל כך, לפי שהן דברי בשר ודם, וזו היתה הכונה גם כן בכתיבתו התורה הזאת שהיא מבראשית עד לעיני כל ישראל, ארז"ל אותו היום כתב י"ג ספרים, נתן י"ב ספרים לי"ב שבטים ואחד הניח בארון שאם יבקשו לזייף שום דבר שיהיו מוצאין אותו שבארון עיקר, לזה הקדימו כאן שאמר ויתנה אל הכהנים בני לוי ואח"כ ואל כל זקני ישראל, ואמר בני לוי לומר שהן בני אמונה באמונתו ית' והנלוים אל ה', ולא יבאו ח"ו לזייף, ואמר הנושאים את ארון ברית ה', והנושאים לא היו הכהנים כי אם בני קהת, אלא לפי שלא היו נושאין אותו עד שיבאו הכהנים וימסרוהו להם, שנאמר אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי וגו' וזאת עשו להם וחיו וגו' אהרן ובניו יבאו ושמו אותם איש על עבודתו וגו', א"כ הכהנים הם עיקר והלוים הם כמו שלוחיהם. ובמדרש א"ר יוסי בשלשה מקומות נשאו הכהנים את הארון ע"ש, כל זה לומר שהם נאמנים בפקדונם:
פסוק ט:ואמר את התורה הזאת ויתנה. בלשון נקבה, לפי שנתלבשה בזה המלבוש שנראה שהוא ספור דברים, לזה בלשון נקבה, שאין יופיה של אשה אלא על ידי מלבושיה, ומה שלובשת היום אינה לובשת למחר ומה שלובשת בימי טומאתה אינה לובשת בימי טהרתה, ואין לי רשות לפרש, והבן. וכתב משה הי"ב ספרים ולא ציום שיעתיקו זה מזה, כדי שיזכו כולם לקרות מכתיבת ידו של משה, כדי שתהא נוחה בלימודה ותהיה נקבעת בגופם ולא ישכחוה לפי שלמדוה מפי הגבורה, ופירש"י לשבט לוי שהן היו מורי הוראות שנאמר יורו משפטיך וגו':
פסוק י:ויצו משה אתם לאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה. להזכירם שסופו לשמוט ידו מהעולם, ולזה בחג הסכות שהכל יוצאים מהבית ויושבים בצלו של הקב"ה, ויוצאים מדירת קבע שהוא העוה"ז שקבע נפשו של אדם, ובקע אחר כך גופו, וידע שהוא עראי, שייקץ ויעיר משנתו, וידע שימיו מעטים כימי הסוכה שהם ז' ימים, וכן אמר דוד הנה טפחות נתתה ימי, כשיעור הסוכה שהן ז' טפחים. ובבוא כל ישראל לראות את פני ה' אז תקרא את התורה הזאת, שהיא ספר ואלה הדברים שהוא כולו תוכחות, וכשהם באים כל ישראל לראות את פני ה', אז ידעו שהן תוכחות של אהבה. הקהל את העם האנשים והנשים והטף. פ"ק דחגיגה ת"ר מעשה ברבי יוחנן בן ברוקא ע"ש. לפי שהוקשה לו לר' יהושע שהזכיר הטף שבאין לכלל עשיה אחר הנשים, שהיה לו לומר הקהל האנשים והטף והנשים, וכן אמר בפרשת נצבים טפכם נשיכם וגו', עוד שאמר למען ישמעו ולמען ילמדו, ב"פ למען, נתן טעם למען ישמעו הוא לנשים, הקדים הנשים תחלה, והיה לו להקדים האנשים, עוד שנתן טעם לאנשים, שאמר למען ילמדו, ולנשים למען ישמעו, ולטף לא נתן טעם, וייראו הוא טעם לגרים, אחר כך אמר ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו, זהו לבנים שהגיעו לחנוך, הוקשה לו כל זה. ועתה כששמע שאמר כדי לתת שכר למביאיהם, אמר מרגלית טובה, לפי שבזה נתרץ הכל, כי לזה הקדים טעם הנשים שאמר למען ישמעו, לפי שדרך הטף להביאם הנשים שהן שוחקין עמהם, ולפי שהנשים אין להם זכות שאינן מצוות בקיום התורה והמצות, לזה הקדימן שיש להם זכות בהבאת בניהם כדאמר בגמרא הני נשי במאי זכיין באמטויי בנייהו לבי מדרשא וכו':
פסוק י:שמעתי שהיה קשה לר' יהושע התינוקות שהם מתים קטנים מה תועלת בביאתם לעולם, אם אין להם חיים, כי אם יש להם חיים, אמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, כי היה אפשר לנקות עון אביהם בדבר אחר ולא במיתת הבנים, אלא ודאי אין להם חיים א"כ למה הם באים, זה היה קשה על ר' יהושע, כששמע כדי לתת שכר למביאיהם, אמר מרגלית טובה כו', אמר בזה נתרצה הקושיא כדי לתת שכר למביאיהם שהן האב והאם, ובפרט אם הוא בן זכר שמזכה אביו ואמו במילה, שמלין אותו ושמחין במצוה ועושין לה סעודה. ולזה הקדים האם שהיא מצטערת בהריון ובלידה. זהו כדי לתת שכר למביאיהם שהשתדלו בקיום מצות פריה ורביה, כן שמעתי:
פסוק יד:ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך וגו' קרא את יהושע. אמר לו הן, כמו שאותיות הללו שהן ה"א ונו"ן אין להם זוג אלא כיוצא בהם, כיצד כשירצה למנות עשרה, משאר אותיות צריך לעשות א"ט ב"ח ג"ז ד"ו אבל בה' ה' כמותה עד שתשלים לעשרה, וכן למאה י"צ כ"ף ל"ע מ"ס, אבל בנו"ן נו"ן כמותה עד שתשלים לק' נ"נ, לזה אמר לו הקב"ה כמו שאלו הב' אותיות אין להם זוג אלא כיוצא בהם, כן אתה אין לך אלא כיוצא בהן, לזה הן קרבו ימיך, שהימים לא ימצאו כיוצא בו והן אדוקים בך, קרא את יהושע ותראה אם הן אדוקים בו כמו שהן אדוקין בך. ימיך הימים העליונים:
פסוק יד:ובזוהר הן קרבו ימיך קרא את יהושע. יתכניש שמשא ותשלוט סיהרא, דשולטנו דסיהרא מטא ולא תשלוט בעוד דאנת קיים בעלמא, קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו, ומאי תאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה, ולא אשכחן דפקיד קב"ה ליהושע אלא למשה שאמר ועזבני והפר את בריתי וגו', אי הכי מאי ואצונו, אלא אמר ליה הקב"ה למשה הנך שוכב עם אבותיך, אע"ג דאת שוכב עם אבותיך, הא את קיימא לאנהרא תדיר לסיהרא כמא דשמשא אע"ג דאתכנישת לא אתכנישת אלא לאנהרא לסיהרא וכדין אנהר לסיהרא כד אתכניש ועל דא הנך שוכב לאנהרא ודא הוא ואצונו, וכדין אתקשר יהושע לאנהרא, ועל דא כתיב הנך שוכב וכו' ע"כ. א"כ יהיה פירוש ואצונו ואזרזנו לדא לאנהרא:
פסוק טז:הנך שוכב עם אבותיך וקם וגו', אמר כן לומר שכביכול אינו חפץ במיתתו, שכל זמן שהיה קיים היה מתפלל עליהם ומשיב חמתו מהשחית, וכן ארז"ל בשעת פטירתו של משה אמר הקב"ה אוי מי יקום לי עם מרעים, לזה ועתה כתבו לכם את השירה, קרא אותה שירה לומר שתהיה שגורה בפיהם, היא שירת האזינו, אולי בראותם מה שכתוב בה שחת לו לא בניו מומם וגו', הלה' תגמלו זאת, זכור ימות עולם, שיזכרו כמה עשה עמהם, ימצאהו בארץ מדבר כנשר יעיר קנו, ה' בדד ינחנו, ירכיבהו על במתי ארץ, מחוץ תשכל חרב וגו'. כל זה לומר שאינו חפץ במיתתו אלא שנזדכך חומרו ואין לו עוד קיום בעולם החומרי, זהו הנך שוכב עם אבותיך ולא אמר תשכב עם אבותיך:
פסוק טז:עוד נאמר שאמר וקם העם וזנה וגו', שהוא תנחומין ופיוסין למשה, לפי שראה במראה נבואתו שעתידין לעבוד ע"ז, כמו שאמר כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון, ויאמר משה ואני לריק יגעתי, סיבת ביאתי היתה להחזירם למוטב, כמו שאמר ויתעבר ה' בי למענכם, למענכם הביאני בסוד העבור, ועתה מה הועלתי, לזה אמר לו הקב"ה ועתה, על מה שצריך עתה הוא שכתבו לכם את השירה, לכם היא שירה שעל ידה יחזרו למוטב, אבל להם היא קינה, כמו שקונן איכה כן כאן אמר איכה ירדוף אחד אלף וגו', אם כן אע"פ שאתה מת עם כל זה אתה רועה אותם ומדריכם ומחזירם למוטב על ידי השירה, א"כ הנך אע"פ שאתה שוכב הנך עודך בחיים, כמו שאמר בזוהר, לזה כתבו את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, לא די בלמוד אלא שתהא שגורה בפיהם כשיר שהוא שגור בפי האדם והוא מזמר בו תמיד, וכן עשה ויכתוב משה את השירה וגו':
פסוק טז:וקם העם וזנה אחרי אלהי נכר, וא"ת הואיל וה' יודע זה, מוכרחים הם. שאלה זו כתבה הרמב"ם ז"ל פרק ה' מהלכות תשובה, ע"ש:
פסוק יח:ואנכי הסתר אסתיר פני מהם. כאן רמז ענין המן, וכן אמרו בגמרא אסתר היכן רמיזא דכתיב ואנכי הסתר אסתיר, זהו כי פנה, לא אמר כי עבד אלהים אחרים אלא כי פנה, כמו שאמרו בגמרא מפני מה נתחייבו אותו הדור כליה מפני שהשתחוו לצלם נבוכדנצר, ואמר שם אם כן משוא פנים יש בדבר, פירוש למה נצולו, ואמר הם לא עשו אלא לפנים (פירוש מחמת פחדם מנבוכדנצר), אף הקב"ה לא עשה אלא לפנים וכו', וזהו והיה לאכל, כי היה פניה לבד, וזהו שרמז ג"כ שאמר והיה לאכל היל"ל למאכל ואמר לאכול לאכול הוא לאחרים, לא שאחרים יאכלוהו, שנאמר ויתן לאסתר את בית המן:
פסוק יח:עוד אמר הסתר אסתיר, לפי שאמר וחרה אפי ועזבתים, כדי שלא יקשה על משה לומר אולי ח"ו באותו חרון אף יכלם, לז"א אינו אלא בהסתר פנים לבד, לא ח"ו שיעשה כליה, כי כבר הבטיחו שנאמר ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו', ולפיכך אמר למען תהיה לי השירה לעד, כלומר שתהיה כמו התראה:
פסוק כ:כי אביאנו אל הארץ. כלומר מוכרח אני להביאו אל הארץ שהיא ארץ זבת חלב ודבש, לפי שנשבעתי, ואכל ושבע ודשן ופנה, מחמת האכילה, לזה צריך להתרות בהם תחילה כדי שבשעת האכילה לא יסיחו דעתם ממני ויפנו אלי לשמור מצותי:
פסוק כא:והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד, שהיא התרתה בו, וכן כתיב בה ירכיבהו על במתי ארץ ויאכל תנובות וגו' חמאת בקר וחלב צאן וגו' וישמן ישורן ויבעט וגו':
פסוק כא:כי ידעתי את יצרו, וא"ת מאחר שקדם בידיעתו של מקום אם כן מוכרחים הם ובאנו לשאלת הרמב"ם ז"ל, לזה אמר אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו, כמו שכתב רקאנטי ז"ל, כי לפי רצון האדם קדמה בידיעתו של הקב"ה, ורצונו הוא מחייבן לא קדימת ידיעתו, כי הרצון הוא הקודם, כ"ש שכבר קדמו במעשה, זהו אומרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו, כלומר כבר קדמו ברצון ובמעשה א"כ אינם מוכרחים:
פסוק כב:ויכתוב משה את השירה הזאת, ואמר ויצו את יהושע ואח"כ אמר ויהי ככלותו לכתוב היה לו לומר ויכתוב משה ואח"כ ויהי ככלותו לכתוב ויצו את יהושע, רז"ל אמרו כי ויצו אינו חוזר למשה אלא להקב"ה, וכן כתב רש"י ז"ל. ולפי שמשה אמר לו כי אתה תבא את העם הזה, זקנים שבדור יהיו עמך, והקב"ה אמר אתה תביא אתה מביאם לזקנים, אתה עיקר טול מקל והך על קדקדם, ולזה תמצא בדברי משה שאמר כי אתה תבוא את העם הזה, ר"ל לשאר העם ולא לזקנים, זקנים שבדור עמך, שמע לעצתם, ובדברי הקב"ה אמר כי אתה תביא את בני ישראל, עיקר בני ישראל שהן הזקנים אתה מביאם, דבר אחד לדור (פירוש מנהיג אחד) ולא שנים, כי בפשע ארץ רבים שריה, ולפי שהקב"ה מזרזו ואומר לו חזק ואמץ כי אתה תביא, כדי שלא יקשה על משה לפי שהוא אמר לו זקנים שבדור עמך, לזה ביני ביני שהיה משה כותב בא הצווי ליהושע בלא ידיעת משה, ולזה אמר ויהי ככלותו לכתוב שהוא חוזר לויכתוב משה:
פסוק כד:ויהי ככלות משה לכתוב וגו', אז"ל י"ב ספרים כתב ומסרם לי"ב שבטים, וכן תמצא בפסוק י"ב מלות, וכן תמם במ"ק י"ב:
פסוק כה:ויצו משה את הלוים. שכתב ספר תורה אחד ומסרו ללוים לשומו בארון שאם ירצו לזייף דבר שיהיו מוציאין אותו שבארון, זהו לקוח את ספר התורה הזה ושמת אותו מצד ארון ברית ה', והיה שם בך לעד שלא תזייפו, וא"ת איך משה חושד בכשרים, לזה אמר כי ידעתי אחרי מותי וגו':
פסוק כח:הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואדברה באזניהם. באזניהם למה, ועוד מהו אומר את כל הדברים האלה, כאן רמז מה שאמר פ"ק דמגילה תניא מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים והושיבם בע"ב בתים ולא גלה להם על מה כנסם ונכנס אצל כל אחד ואמר לו כתוב לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה בלב כל אחד וא' והסכימה דעתם לדעת אחת וכתבו לו אלהים ברא בראשית, ושנו י"ח מלות בתורה שהיו צריכין לשנותם על כרחם כדי שלא יוציא לעז על התורה כדאיתא שם, וא"כ היה נראה זיוף שלא היה כתוב בתורה כמו שאמר לו, ל"ה משה הקהילם ומסר להם הדברים באזניהם, זהו הדברים האלה, והיו הדברים מסורים ממשה עד כשבאו בזמן תלמי ואמרום, והדברים האלה אינם דברי השירה כי אח"כ אמר וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת, ואמר באזני כל קהל ישראל, וכאן אמר הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ואדברה באזניהם, זקנים לבד, לרמוז למ"ש, כי הזקנים היו ע"ב עם אלדד ומידד, כי כשאמר הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש כתב ע"ב פתקין זקן, כמו שארז"ל פרשת בהעלותך, וכן ארז"ל על פסוק זה הדבר אשר דבר ה' אל מואב מאז, מזמן משה היתה הנבואה מסורה בפי ישעיה הנביא עד שבא זמנו לאמרה. באזניהם את הדברים האלו ר"ת י"ג. תלמי במ"ק י"ג, באזניהם את הדברים האלה ס"ת בגימ' תלמי עם האותיות:
פסוק כח:ואעידה בם את השמים ואת הארץ, כי אין פורענות בא לעולם אלא בעון זקני הדור שנאמר ואשמם בראשיכם:
פסוק כט:כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון, השחת לעצמכם תשחיתון לצאן מרעיתי שרעיתי חותם ארבעים שנה במדבר, וכל רעות האמורות בשירת האזינו בעון הראשים והדיינים, לזה ואעידה בם את השמים ואת הארץ שהם ביניהם שהם תחת השמים ועל הארץ, וא"א להסתר מהם יגלו שמים עונם וארץ מתקוממה להם ויד העדים תהיה בהם, ואע"פ שהעיד עליהם על ישראל השמים והארץ, שנאמר העידותי, בכם היום את השמים ואת הארץ, הזהיר על הזקנים שהם המנהיגים ובידיהם למחות ועליהם בא הפורענות, שנאמר ואצוה את שופטיכם וגו' וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם, וקראת אתכם הרעה, הרעה קוראת אתכם כמו שאירע בפורטוגאל שהכריז המלך שכל מי שאינו ממיר, דתו ישרף באש והיו מקצתן מבני ישראל שואלים היכן בית השריפה ומוליכין בניהם ונשותיהם שמחים בתופים ובמחולות ומשליכין עצמן בבית השריפה, וזהו הרעה קוראה אתכם. והיה זה לפי שחללו שם שמים בזמן השופטים שנאמר ויעבדו את האלילים ואת הבעלים ואת העשתרות, באו בגלגול וקדשו ש"ש בפרהסיא והיו משליכין עצמן באש. שגזר עליהם גלות והוליכם לפורטוגאל:
פסוק ל:וידבר משה באזני כל קהל ישראל, שלא אמרה בקול רם שנראה כמקיים הדברים ושמח בקיומן. ואמר את דברי השירה כי הל"ל את השירה, מה את דברי, שהיה אומרם קודם בדבור רוחני, זהו וידבר משה למטה, את דברי למעלה, כלומר כדי שישולמו למעלה:
פסוק ל:גימטריאות
את הירדן הזה. רמז בזה העולם אינו עובר אבל לעתיד עובר:
פסוק ל:חזקו ואמצו. ב' כנגד ב' עולמות, וכן אל תיראו ואל תערצו, לא ירפך ולא ישחיתך, ב' לא תירא ולא תחת ב', לא ולא לא ולא בגימ' קול, כנגד קול התפלות שמתפללין ישראל:
פסוק ל:במעד. בם עד, הקב"ה עד בם ששומרים שבתות ומועדים וחגים:
פסוק ל:שוכב עם אבותיך וקם, מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה:
פסוק ל:וקם בגימ' עולם, לעולם הבא:
פסוק ל:הסתר אסתיר. כאן רמוזה אסתר בתורה. עוד הסתר אסתיר ב' סתירות בשני חרבנות:
פסוק ל:למען בגימ' ק"ץ, תהיה בגימ' בימי משיח:
פסוק ל:כי אביאנו. אחר אביאנ"ו שנים בגלות בבל אביאנו אל הארץ: