פסוק א:וילך. הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת שלא יפחדו וחזק לבם בדברי יהושע על כן כתוב אחריו ואתה תנחילנה אותם ולפי דעתי כי אז ברך השבטים ואם ברכותיהם מאוחרות במכתב:
פסוק ב:לצאת ולבוא. במלחמה והטעם כי אילו לא הייתי מת עתה אין בי יכולת להלחם ואין לכם צורך למי שיעזור אתכם כי השם ישמיד הגוים גם יהושע והעד מה שראיתם בעיניכם במלחמת סיחון ועוג:
פסוק ה:ועשיתם להם. לשבור מצבותם:
פסוק ו:חזקו ואמצו. אחר שתדעו שה' הולך עמכם בכל מקום שתלכו להלחם:
פסוק ז:חזק ואמץ. גם כן אמר משה ליהושע שהוא הפקיד עליהם :
פסוק ז:כי אתה תבוא את העם הזה. ענין את כמו עם:
פסוק ט:ויתנה אל הכהנים בני לוי. שהם מורי התורה:
פסוק ט:ואל כל זקני ישראל. הסנהדרין או טעמו כמו ויצו משה וזקני ישראל:
פסוק י:מקץ שבע שנים. תחלת השנה:
פסוק יב:למען ילמדו. כל השנה ג״כ השבת:
פסוק יב:וגרך. אולי יתיהד:
פסוק יב:וכאשר ישמעו ישאלו וילמדו מי שאינו חכם והבנים שהם קטנים:
פסוק יד:קרבו ימיך למות. כי לכל א' יש לו עתים קצובות וכבר פירשתי זה:
פסוק יד:וילך משה. ממחנה ישראל כי שם היה ובא אל מחנה השכינה:
פסוק טו:וירא ה' באוהל. הידוע הטעם כי עמוד הענן היה על הפתח והשם היה נראה באהל וזהו הכבוד ודבור ואצונו זהו ויצו את יהושע בן נון במצו' השם יתברך על כן אמר אשר נשבעתי להם ואח״כ פרשת הנך שוכב עם אבותיך ואין מוקדם ומאוחר בתורה וכן פ' ויהי ככלות משה לכתוב דבקה עם ויכתוב משה את התורה הזאת:
פסוק טז:וקם העם הזה. לא יתכן היותו דבק עם אשר לפניו כי מה טעם העם הזה וזנה:
פסוק טז:וטעם וזנה. לצאת במחשבתו מתחת רשותו:
פסוק טז:אחרי אלהי נכר הארץ. ידענו כי השם אחד והשנוי יבוא מהמקבלים והשם לא ישנה מעשיו כי כולם בחכמה. ומעבודת השם לשמור כח הקבול כפי המקום על כן כתוב את משפט אלהי הארץ על כן אמר יעקב הסירו את אלהי הנכר והפך המקום הדבק בעריות שהם שאר. והמשכיל יבין:
פסוק טז:וטעם בקרבו. שב אל נכר כאילו אמר וזנה אחרי אלהי עם נכר שהם אלהי הארץ. והקרוב כי בקרבו שב אל הארץ כי נמצא לשון זכר כמו ולא נשא אותם הארץ. נעתם הארץ:
פסוק יז:והיה. כל אחד לאכול לאויב:
פסוק יח:וטעם הסתר אסתיר. שאם יקראו אלי לא אענם והמשל כאדם שלא ירא' ולא ידע מה יעש'. וכן מנהג לשון לדבר בכפל ובעלי הדקדוק יבינו זה:
פסוק יח:כי פנה. היא הרעה הגדול' כאשר פירשתי שאין למעלה ממנה:
פסוק יט:כתבו לכם. מצוה שיכתוב אותה משה גם כל מבין לכתוב:
פסוק יט:ולמדה. הטעמים הקשים שיבאר להם:
פסוק יט:שימה בפיהם. שידעו' בגרסא:
פסוק יט:ומלת ולמדה גם שימה זרה כי המשפט להיות ה״א ולמדה קמוץ ותחת הדל״ת פת״ח קטן:
פסוק יט:לעד בבני ישראל. דבק בטעם עם כי אביאנו. גם יתכן להיותו מובדל בעבור וענתה כטעם לא תענה ברעך כאילו השיר' עונה לאשר יאמרו למה מצאתנו כל זאת:
פסוק כא:לפניו. כמו נגדו והטעם שלא יזוז העד ממנו רק עמו יהיה תמיד:
פסוק כא:כי ידעתי את יצרו. כי אילו לא הייתי יודע את העתידות כבר ידעתי מה שעשו עד היום הזה:
פסוק כב:ביום ההוא. שלא איחר הדבר ויתכן שהיה יום מותו אחר מכתב דברי התורה כי השירה כתב משה עמה:
פסוק כד:עד תומם. דבק עם דברי:
פסוק כה:ויצו משה את הלוים. דרך קצרה כאילו אמר הלוים הנזכרים שהם הכהנים ולא כל הלוים כי אינם נוגעים בארון:
פסוק כה:וטעם נושאי ארון ברית ה'. בצווי וכן רבים:
פסוק כו:והיה שם בך לעד. עם כל ישראל ידבר והכהנים בכללם כאשר דבר לישראל. וטעמו הראובני והגדי לבדם כאשר פירשתי:
פסוק כז:ואף כי אחרי מותי. גם כי ידעתי אחרי מותי כי כן אמר לי השם וקם העם הזה אחר שתשכב עם אבותיך וזהו אחרי מותי:
פסוק כט:וטעם וקראת. כמו וחטאת עמך ושם מפורש: