פרשת וילך כתב הרמב״ן ויצו את יהושע בן נון מוסב למעלה כלפי שכינה כמו שמפורש אל הארץ אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך, לשון רש״י ויפה פירש ועל דעת ר״א ויצו את יהושע משה במצות השם ועל כן אמר אשר נשבעתי להם וכן מה שאמר משה ונתתי מטר ארצכם בעתו וכן ונתתי עשב בשדך לבהמתך וכן למען תדעון כי אני ה׳ אלהיכם וכן ישלח ה׳ בך את המארה וכו׳ מפני רוע מעלליך אשר עזבתני וכבר דברתי בהם עכ״ל:
פסוק כג:
זה לי עשרים שנה ששאלתי לגדולים ממני, האמור ברש״י ויצו את יהושע בן נון מוסב למעלה כלפי שכינה כמו שמפורש אל הארץ אשר נשבעתי לכם ע״כ. נראה דדחיק רש״י להוציא הפסוק ממשמעותיה דהא פשטא דקרא מיירי דמשה אמר זה כמבואר בקרא דלעיל בסמוך ויכתוב משה וגו׳ אלא משום דקשיא לישנא דאשר נשבעתי להם ואם משה אמר זה ת״ל לומר אשר נשבע להם. ולא הבינותי דבר זה דהא להדיא אמר משה והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה וגו׳ ולעבדו בכל לבבכם וגו׳ ונתתי מטר ארצכם וגו׳ ונתתי עשב בשדך וגו׳ והיו כמחרישים:
פסוק כג:
ועתה אודה על חלקי ששמתי מיושבי בית מדרשו של הרמב״ן אשר העתיק בלשון רש״י גם ממה דכתיב ״ואנכי ״אהיה ״עמך ״והוא ראיה שאין עליה תשובה ולפיכך הסכים הרמב״ן וכתב ״ויפה ״פירש אע״פ שעל ראיה הראשונה הביא אח״כ ״וכן מצינו שאמר משה ונתתי מטר וכו׳ אלא ברור דמפני דברות השניות דהיינו ״ואנכי ״אהיה ״עמך דעתו מסכמת שפי׳ רש״י יפה ואמת:
פסוק כג:
ודע דמה שכתב כרמב״ן ״ועל ״דעת ״ר״א וכו׳ דברי ר״א אב״ע הן לעיל פסוק ט״ו בזה״ל וירא ה׳ באוהל וכו׳ ודבור ואצונו זהו ויצו את יהושע בן נון במצות השם יתברך על כן אמר אשר נשבעתי להם ואח״כ פרשת הנך שוכב עם אבותיך ואין מוקדם ומאוחר בתורה וכן פרשת ויהי ככלות משה לכתוב דבקה עם ויכתוב משה את התורה הזאת עכ״ל ולכאורה כל לשונו של רבי אברהם אב״ע שכתב ״על כן אמר אשר נשבעתי וכו׳ וגם ס״ל לר״א אין מוקדם ומאוחר בתורה וכו׳״ רצונו לברר פסוק ״ויצו ״את ״יהושע ״בן ״נון שייך מיד על וירא את ה׳ באהל וגו׳ וא״כ הרי השם יתברך בעצמו היה המצוה אל יהושע וזה שכתב ״במצות ״השם ״יתברך היינו שהשם יתברך צוה לו ליהושע בעצמו. ובכן כוונת הרמב״ן בדברי ר״א צריכין ביאור: וזה לשון המזרחי ויצו את יהושע בן נון מוסב למעלה כלפי שכינה דכתיב לעיל ויאמר ה׳ אל משה הנך שוכב וגו׳ ואחר שסיים דבריו עם משה צוה את יהושע לא עם ויכתוב משה את השירה כי לא היה הוא המצוה שא״כ אל הארץ אשר נשבעתי להם אשר נשבע להם מיבעי ליה (דכן צ״ל) וכן האי ואנכי אהיה עמך והוא יהיה עמך מיבעי ליה כי משה מת ואיך יהיה עמו עכ״ל משמע דגם לפני הרא״ם היה הנוסחא ברש״י כמו שהיה לפני הרמב״ן. ומה שכתב השפתי חכמים בענין זה ע״ש. אם ממנו יצאו הדברים, או מפי אחר אליו נמסרים, לא ראו מה שכתב הרמב״ן והמזרחי כולם גבורים, והדברים ברורים: