פסוק א:וילך משה וידבר את הדברים האלה. בתחלת הספר אמר: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" וסיפר לנו כל הדברים, ועתה אומר שהולך משם ואמר לישראל אלו הדברים, וגם אמר להם:
פסוק ב:בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, ולא אוכל עוד לצאת ולבוא כי זקנתי, זהו פשוטו, ואף הקב"ה אמר לי לא תעבור, ואתם אין־אתם מפסידין בכך כלום. כי
פסוק ג:ה' אלהיך הוא עובר ואין דבר כמותו, ויש לפרש: לא אוכל עוד לצאת ולבא לפי שהקב"ה אמר אלי "אל תעבור" ולא משום חולשות:
פסוק ג:יהושע הוא עובר לפניך. ועל ידו יודיעכם רצונו:
פסוק ג:כאשר דבר ה'. [לעיל יח יח] נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך, וכתיב (במדבר כז, יח) קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו
פסוק ד:כאשר עשה לסיחון ולעוג. כמו שהצילך בימיי על סיחון ועל עוג, כך יצילך על מלכי עבר־הירדן אחרי־מותי:
פסוק ה:אשר צויתי אתכם. א) לא תחיה כל נשמה, ב) לא תכרות להם ברית, ג) לא תתחתן בם, ד) מזבחותיהם תתוצון, ה) ואשריהם תגדעון, ו) מצבותם תשברון ז) ואבדתם את שמם מן המקום ההוא:
פסוק ז:כי אתה תבוא את העם־הזה. עם העם תבוא, כלומר: זקנים שבדור, על פיהם ובעצתם תעשה, ותתנהג במדת־ענוה, כי משה היה עניו מאד, וצוה ליהושע להתנהג במדת־ענוה, אבל הקב"ה אמר לקמן [פסוק כג] כי אתה תביא אתה תהיה המוציא והמביא, ועל פיך ישק כל עמי, דבר־אחד לדור ואין שני דברים לדור, כשיש שני דברים, מה שרוצה זה לא רוצה זה, והוי לה קידרא דבי־שותפי:
פסוק ח:לא ירפך ולא יעזבך. אני עוזב אותך שאני מן בני־אדם, ויש קץ לימי, אבל הקב"ה לא־ירפך ולא יעזבך כל זמן שתעבדנו ותדבק בו:
פסוק ט:ויתנה אל הכהנים בני־לוי הנושאים את ארון ברית ה'. שהרי הספר תורה נתון בצד הארון, או בתוכו בצדו, או בדף הבולט ממנו, למר כדאית־ליה ולמר כדאית־ליה, ופלוגתא בבבא־בתרא [יד, א, ב] בין ר' מאיר ור' יהודה. ונתנו לכהנים שישאו אותו עם הארון ואעפ"י שהלוים היו נושאים את הארון, ולא הכהנים, אחר פטירתו של משה בסמוך נשאוהו הכהנים, בשעה שעברו את הירדן, דכתיב ביהושוע [ג, ג] כראותכם את ארון ברית־ה' אלהיכם והכהנים הלוים נושאים אותו, וכתיב [שם ג, ח] ואתה תצוה את הכהנים נושאי ארון־הברית:
פסוק ט:ואל כל זקני־ישראל. ואל החכמים ובעלי־ההוראה, ואל הכהנים, כי עליהם להורות דברי התורה, דכתיב [לעיל יז, ט] ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, גבי זקן־ממרה וכתיב (מלאכי ב, ז) כי שפתי־כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו:
פסוק י:במועד שנת השמטה: בחג־הסכות: בבוא כל ישראל. בשמיטה באים כל ישראל לרגל, לפי שאינם חורשים וזורעים ואין להם פירות בשדה לשמור, ואין להם לקצור ולא לבצור, ויבואו כולם, שהם פנויים, וישמעו את התורה:
פסוק יא:תקרא את התורה. ליהושע היה מצוה, ולכך המלך קורא אותה:
פסוק יא:באזניהם. קריאה הנשמעת לאזנים, שיהא מפרש ומתרגם אותה באר־היטב:
פסוק יב:והנשים והטף. טף קורא לפי הפשט בני־ארבעה־עשרה ובן חמש־עשרה, שהם מבינים מה שאומר להם, דכיון שאינם בני־עשרים טף קורא להם, ורבותינו פירשו [חגיגה ג, א. מכילתא בא: יג, ב. פ' טז, אבדר"ן יח, ב. תוספתא – סוטה ז, ו] שהקטנים אפילו [המוטלין] בעריסה מביאין, וליתן שכר למביאיהן:
פסוק יג:אשר לא ידעו. ולא ראו הנסים והנפלאות אשר עשה הקב"ה עמכם, ילמדו מתור הקריאה הלזו:
פסוק יד:הן קרבו ימיך. דדשו רבותינו (מו"ק כח, א] "הן" אחת, שכן בלשון יוני קורין לאחת "הינא", קרבו: תרי, ימיך: תרי הרי חמשה, ואמרו כי השוכב חמשה ימים ומת זו־היא מיתת כל אדם, אבל אם שכב יותר זו היא מיתת־יסורין, ואם שכב פחות, זו־היא מיתת חטופה, אם לא הגיע לגבורות, אבל אם הגיע לגבורות ומת, אפילו פתאום זו־היא מיתת־נשיקה, כך מפורש במועד־קטן [שם]:
פסוק טז:הנך שוכב עם אבותיך וקם. והוא מן התיבות שאין להם הכרע (יומא נב, א) דאיכא־לפרש: הנך שוכב וקם, שאתה עתיד לקום, וזה רמז לתחיית־המתים מן התורה, ופשטיה: "וקם העם הזה וזנה" כדמפרש ואזיל:
פסוק יז:והסתרתי פני מהם. זהו דרך חיבה, כאדם שחטא לו בנו ואמר לרבו להלקותו, והוא אינו יכול לראות במכות בנו, מפני שמרחם עליו, ומסתיר פניו:
פסוק יז:רעות רבות וצרות. רעות שנעשו צרות זו לזו, כגון זיבורא ועקרבא [חגיגה ה, סע"א] שמים צוננים יפים למי שעקצו זיבורא' וחמין לעקרבא, וחילופא סכנות־נפשות, ואם עקצו אותו זיבורא ועקרבא, ירא לבוא בצונן להרפא מן הזיבורא מפני שהיא סכנה לעקיצת־העקרב, ולא בחמין מפני עקיצת זיבורא, ואינו יודע מה לעשות, וכן צרות־ישראל־בגלות, כשגוי מיצר לו ירא לקבל עליו פן ישנאנו, ואם לא יקבל עליו ירגיל לעשות לו כך:
פסוק יז:הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. על שחטאתי וגרמתי שנסתלקה שכינה ממני, באו עלי הצרות:
פסוק יח:ואנכי הסתר אסתיר פני. שלא לשמוע ממנו כמו שלא רצו לשמוע מצותי ותוכחתי, וזה רמז לקץ הכתוב בדניאל, דכתיב [יב, יב] אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות ושלשים וחמש והסתר אסתיר בגימטרי' אלף שלש מאות ושלשים ושש, והכי קאמר: אשרי המחכה וסוף אלף שלוש מאות ושלשים־וחמש שהוא תחלת אלף שלש־מאות שלשים ושש אי־נמי א' של אסתיר אינה אלא לשימוש בעלמא, ואינה מן המניין, והוו להו אלף שלש־מאות שלשים־וחמש, הרי שנרמז קץ של ביאת־המשיח בוהיה־כי־תבא, כדפרישית בקרא: כאשר שש וגו' וכאן רמז הזמן האחר, שבו ישראל יהיו כובשין כל העולם, ולכך כתיב בו (דניאל יב, יב) "אשרי", ור' עובדיה ז"ל פירש: מועד מועדים וחצי־מועד, לזה הזמן האחרון, ופירש מועד־הראשון זמן כמו שפירשתי אני בוהיה־כי־תבא, ומועדים האחר: משיצאו ממצרים עד שנבנה הבית, והם ארבע־מאות ושמונים, והשני כמו שעמד, והם ארבע־מאות ועשר, ואין שני הזמנים שוין, ושניהם: שמונה מאות ותשעים, "וחצי־מועד" חצי שני מועדים הללו דהיינו ארבע מאות ארבעים וחמש, צרפיהו עם שמונה מאות ותשעים הרי אלף שלש מאות ושלשים וחמש, ונראה לי שזה הקץ נרמז באלפ"א־בי"ת דתשר"ק צפע"ס נמל"ך, תשר"ק חן אלף ו'צפע"ס הן שלש מאות, והוא עשר שנים אחר ביאת המשיח שיבא לאלף־מאתים וצ' ואז יהיה נמלך ויחשב מלך, יטח"ז הם שלשים וארבע הרי אלף שלש־מאות שלשים וארבעה, והיינו אשרי המחכה לימים אלף שלש מאות שלשים וחמש, כלומר: לתחלת שנת חמש, דהיינו אלף שלש־מאות שלשים וארבע. והדר והד"ג ב"א, ו"הדג"־בא לויתן לעשות סעודה לצדיקים:
פסוק יט:כתבו לכם את השירה־הזאת. שיתף את יהושע עם משה־רבו:
פסוק יט:שימה בפיהם שתהא תדירה וסדורה בפיהם, כמו [שמ"ב יג, לב] כי על פי אבשלום היתה שומה מיום ענותו את תמר אחותו:
פסוק יט:למען תהיה לי השירה־הזאת לעד. כשיהיו בגלות תעיד שאני עמדתי בשבועתי והם פשעו:
פסוק כ:שאכל ושבע ודשן, ומתוך כך נתייהר, ולא רצה לקבל עול מצותי, אלא פנה אל האלילים אחרים, (שבת קלח, ב) למלאות תאותו, וגלה באשמתו, ואני בדין עשיתי::
פסוק כא:כי לא תשכח מפי זרעו. בכאן הבטיחם שלא תשכח התורה מישראל:
פסוק כג:ויצו את יהושע. הקב"ה, אלעיל קאי:
פסוק כד:ויהי ככלות משה. לכתוב את דברי־התורה. המצות קורא "התורה" שהוא לשון יסוד והוראה:
פסוק כה:את הלוים נושאי ארון־ברית־ה'. שהיו נושאים תדיר את הארון, וצוה היכן ישימו אותו, אבל לעיל דיבר על־שעה [שיעברו] את הירדן, שנשאוהו הכהנים, ולהם ניתנה להורות, וללוים לתת לו מקום לנשאו תדיר:
פסוק כו:והיה בכם לעד. כשתגלו יראו כל העולם שהעיד הקב"ה בכם, ועמד־עמכם באמונתו ואתם פשעתם:
פסוק כז:כי אנכי ידעתי. יודע אני שאתם צריכים עדות מתוך שאתם עתידים לעבור על מצוות הקב"ה:
פסוק כז:ואת ערפך הקשה לכופו לקבל עול־שמים:
פסוק כח:הקהילו אלי. לפי הפשט על־ידי חצוצרות, אבל רבותינו אמרו [בר"ר צו, ג. במד"ר טו, טו, מ"ת בהעלותך (י)] שכבר נגנזו [בחייו] כי החצוצרות לא היו ראויים להקהיל אלא במדבר שהיו כולם במחנה אחת, אבל משנתפזרו ישראל לעריהם לא יועילו חצוצרות להקהיל:
פסוק כח:ואעידה בם את השמים ואת הארץ. הוא היה סיפור־דברים שסיפר וסידר באלה־הדברים איך היה:
פסוק כט:אחרי מותי כי השחת תשחיתון. לא בסמוך אלא לאחר זמן ד"אחרי" מופלג, כי כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע עבדו את ה':
פסוק ל:את דברי השירה. "האזינו" כי שם כתב איך הספיק להם צרכם במדבר, ובארץ ישראל, ואיך חטאו וגלו, ואיך עתידין להגאל בימות המשיח: