וילך משה. לפי שידע משה שהגיע יומו והיו ישראל מצטערים על פרידתו ומתפחדים על המלחמות שהיו להם בארץ כנען. לזה רצה משה לנחמם על אלו השני דברים. לראשונה אמר להם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. וכבר זקנתי ושבתי ולא אוכל עוד לצאת ולבוא לפניכם. ולכן אין לכם להצטער על פרידתי. וכנגד השנייה שאתם מפחדים ממלכי כנען. ה' אלהיך הוא עובר לפניך והוא מלכך. והוא יושיעך וישמיד הגוים האלה מלפניך. ולפי שעכ"פ העם צריכים ראש וקצין עליהם בענין שלא יהיו כצאן אשר אין להם רועה. לז"א יהושע הוא עובר לפניך לראש ולקצין והוא יושיעך בעזרת ה' בגבורים. ועשה ה' להם כאשר עשה לסיחון ועוג. ולפי שיהושע בערך משה לא היה נערך אצלם ללחום מלחמות ה'. לזה אמר ועשה ה' להם. כי הוא הראש והמנהיג ולכן חזקו ואמצו. ואע"פ שאני אומר לכם חזקו ואמצו. אל תיראו ואל תערצו כי ה' אלהיך הוא ההולך לפניך לא ירפך. וזה על דרך הלא צויתיך חזק ואמץ אל תערוץ ואל תחת. כלומר אע"פ שאני חוזר לחזק אותך ולזרזך פעמים רבות שנראה שהוא דבר שצריך חזוק. עכ"ז אל תערוץ ואל תחת. ולקרר דעתם ולנחמם יותר. לא רצה לקרוא לישראל לומר להם אלה הדברים. אלא מחל כבודו והוא בעצמו הלך אל ביתם ונתקרב אצלם. וזהו וילך משה כגופא בלא דרועא. והרמז בזת לפי שכבר הגיע זמנו של יהושע למלוך ואין מלכות נוגעת בחבירתה אפי' כמלא נימא. לכן אמרו שהלך משה כגוף בלא זרוע לפי שנאמר בו מוליך לימין משה זרוע תפארתו. עד שכמעט נראה כאלו ניטל ממנו אותו זרוע. ולכן הלך ואמר לישראל לא אוכל עוד לצאת ולבא. ולפי שהכתוב אמר לא כהתה עינו ולא נס ליחה. לזה אמר וה' אמר אלי אל תעבור. כלומר ככחי אז כחי עתה. אבל הטעם שלא אוכל לצאת ולבא. הוא לפי שה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה. והטעם לפי שכבר הגיע זמן מלכותו של יהושע. וזהו יהושע הוא עובר לפניך כאשר דבר ה':
והנכון שהטעם שאמר בכאן וילך משה. לפי שהיה דעתו לשבח ליהושע ולומר לישראל איך יהיה להם מנהיג טוב לעבור לפניהם כאומרו יהושע הוא עובר לפניך. ולפי שיהושע לא ימיש מתוך האהל ולעולם היה דבק עם משה. וכל שכן עכשיו שידע שכבר הגיע זמן פטירת רבו. לזה לא רצה משה לומר אלו הדברים בפני יהושע והלך לישראל למקום שהיו שם. והניח ליהושע באהל ואולי שאמר לו שימתין שם ולא ילך עמו. כדי לדבר עם ישראל שלא בפניו. וזה הפירוש יסתייע ממה שאמר אח"כ ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ. נראה שהדיבור הראשון לא היה יהושע מצוי לעיני כל ישראל אלא שנשאר באהל. ועכשיו רצה לדבר עמו במעמד כל ישראל ולחזק לבו בגבורים. וזהו חזק ואמץ כי אתה תביא את העם הזה. וכאן נתבשר שיבא לארץ. וכשאמר למטה כי אתה תביא בשרו שימלוך על ישראל וה' הולך עמך לא ירפך ולכן לא תירא מהמלחמות. וכל זה מעין מה שאמר לישראל:
אח"כ אמר ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה'. לרמוז שכבר אמרו שכתר תורה אינו כשאר הכתרים אבל כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול. וא"כ איך נתנה אל הכהנים בני לוי. לזה אמר כי הטעם שנתנה להם הוא. לפי שהם היו נושאים את ארון ברית ה'. ואחר שבארון היה מקום התורה. מן ההכרח היה ליתנה להם. אבל לא נתן התורה לכהנים. ולכן אמר ואל כל זקני ישראל. שהם במקום כל ישראל. באופן שלכולם ניתנה בשוה. ויצו משה אותם לאמר שיאמרו לכל ישראל בכל זמן וזמן מאלו הזמנים שהם מחוייבים לשמוע קריאת התורה. וזהו מקץ ז' שנים במועד שנת השמטה שהוא זמן חירות לגופים ולנשמות. לגופים שהוא זמן חירות לעבדים. ולנפשות שנמחלו עונותיהם ביוה"כ. ואמר בחג הסוכות. לפי שהוא זמן האסיף וזמן שמחה. צריך רסן התורה למנוע מהם התאוות. ולכן אמר בבא כל ישראל לראות את פני ה' תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. באופן שיזכרו וישובו אל ה' בזכירת דברי התורה. וכן בזכירת בהמ"ק כאומרו וממקדש תיראו. וזהו במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת. ואמר באזניהם ולא אמר לפניהם. לרמוז על סודות התורה הנתנים להם פה אל פה בלחש. וזה דבר ראוי לזקנים וליחידי סגולה. ולפי שכלל העם והנשים והטף אין צריך זה. לזה אמר הקהל את העם האנשים והנשים והטף למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה'. לרמוז כי להם די השמיעה. בענין שבשמיעת הדברים ילמדו ליראה את ה' בעשיית המצות המעשיות כמו ציצית ותפילין וכיוצא בהם. ובניהם אשר לא ידעו ישמעו וילמדו ליראה את ה'. כי אלו אינם מבינים אלא שומעים קול דברים ולמדו ליראה את ה'. שיזכרו שאביהם הביאום לשמוע דברי התורה לחנכם במצות. וזהו למדו ליראה את ה'. שכבר למדו מה שהיה להם ללמד מההבאה שהוא החנוך לפי שלא היו מבינים יותר אבל בראשונים אמר ילמדו ויראו. שפי' ילמדו לעתיד שיאמרו שמענו שהיו קורים בתורה ועשו להם ציצית וכן והיו לך לאות על ידך. ומזאת השמיעה יבאו לעשות ציצית ותפילין:
אחר כך אמר הן קרבו ימיך למות. וכבר ידעת שאין מלכות נוגעת בחבירתה [אפילו] כמלוא נימא. לכן קרא את יהושע ואצונו לנגיד על עמי. וילך משה ויקרא לתלמידו ויתיצבו באהל מועד. ואמר הן קרבו ימיך למות. לרמוז למה שאמרו במדרש ימים מתים והצדיקים אינם מתים. מה טעם לפי שחמה זורחת ומברכין יוצר אור יוצר המאורות. אבל הרשעים אפי' בחייהם קרויים מתים לפי שאין מברכין יוצר אור ויוצר המאורות. וזהו ואתה חלל רשע. ומרמז בזה שהצדיקים מכירים יכולת האל והשגחתו. ומודים ומברכין לשמו ית' על כל דבר ודבר. ובפרט אמר שמברכים יוצר אור יוצר המאורות. שזה רמז שהוא צור יוצר עולמים וברא העוה"ז והעוה"ב. וזהו יוצר אור שזהו כנגד העה"ז. יוצר המאורות הם המאורות העליונים שבם זוכים לאור באור פני המלך. ולכן אמר שהצדיקים אפילו במיתתם קרויין חיים. לפי שהם זוכים לאותם המאורות שמברכין עליהם. אבל הרשעים אין מברכין יוצר אור לפי שבחשכה יתהלכו בזה העולם ואין מברכין יוצר המאורות. ולכן אין משיגים אור העוה"ב והם מתים כאמרו ורשעים בחשך ידמו. באופן שאפילו בחייהם קרויים מתים. וכן רמז יוצר אור יוצר המאורות. שהצדיקים מודים שהשם ברא שלשה עולמות הרומזים בפסוק ויכל אלהים ביום השביעי כמו שכתבתי שם. וזהו יוצר אור כנגד העוה"ז. יוצר המאורות כנגד עולם האמצעי ועולם העליון. אבל הרשעים כופרים בבריאת העולם ואומרים לית דין ולית דיין. ולכן אמר הן קרבו ימיך למות. אבל הן אין אתה מת. וכן ויקרבו ימי ישראל למות כמו (שהצרכתי) [שהארכתי] שם. וכן כתבתי שם שאע"פ שהמיתה היא קשה ומי הוא ערב לגשת אליה. עכ"ז הצדיקים שלא חטאו הן נקרבים אל המות בלי יראה ובלי בשת. ולכן אמר בכאן הן קרבו ימיך למות. אע"פ שאתה בורח מן המיתה. ימיך קרבו למות בלי בשת ובלי יראה. אחר שהם ימים אמתיים. כמו שאמר באברהם בא בימים האמתיים. כיוצא מן הימים היה לו לומר. וכמו שנאמר ביעקב ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף שהוא היה בנו האמיתי. כן אמר בכאן קרא את יהושע שהוא בנך האמיתי בן בנו של יוסף. ולהורות על מעלת מרע"ה אמרו במדרש על מלת הן אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע בדבר שקלסתיך בו דכתיב הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים. אתה קונס עלי מיתה. דכתיב הן קרבו ימיך למות. עד שחזר הקב"ה ואמר לו הנך שוכב עם אבותיך. אין הנך אלא לשון מנוחה שנאמר והנחה למדינות עשה. רמזו בזה מה שאמרו בסתרי התורה שאמר לו הקב"ה למשה אני אלוה בעליונים ויחידו של עולם. ואתה יחיד בתחתונים דכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. לרמוז כי כמו שמשה קלס להקב"ה במלת הן לה' אלהיך. שהם אותיות שאין להם זוג. כך אין להקב"ה זוג. כי הה"א אין לה זוג בעשרות. וכן אות נון אין לה זוג במאות וכו'. ולכן כמו שאלו האותיות אין להם זוג. כך הוא הקב"ה הוא יחיד בלי זוג. וזהו הן לה' אלהיך השמים. וכמו שמשה קלס להקב"ה באלו האותיות שאין להם זוג. כך קלס הקב"ה למשה באותיות שאין להן זוג ואמר הן קרבו ימיך למות. לרמוז שאין לו זוג דכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. ועכ"ז אמר הקב"ה למשה שאע"פ שאתה אין לך זוג ואני אין לי זוג. קרבו ימיך למות. ואני חי וקיים לעולם. ולקרר דעתו חזר לומר הנך שוכב עם אבותיך. כלומר אע"פ שאתה מת. אתה חי במנוחת עולמים. וזהו שאמרו אין הנך אלא לשון מנוחה:
ומה שאמר קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו. ולא מצאנו שהשם צוה לו דבר. ואיך אמר ואצונו. אולי נאמר שפירושו ואצונו לנגיד ולמלך על עמי ישראל. ולכן אמר ויתיצבו באהל מועד שניהם שוים. וכן אמר לכבודו ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. אע"פ שהכותב לא היה אלא משה לבדו דכתיב ויכתוב משה את השירה הזאת אמר כתבו לכבוד יהושע. ואולי אע"פ שמשה היה הכותב. יהושע היה מסייעו בתיקון הקלפים. או שהיה מסייעו להגיה כאלו שניהם כותבים ולכן אמר כתבו לכם. ואולי נאמר כי הטעם שאמר ואצונו. לפי שהשם בא לצוות את העם כאומרו וקם העם הזה וזנה וגו' ואנכי הסתר אסתיר פני וגו'. וכן כל הפרשה הוא להזהיר את ישראל על עבודה זרה. ואחר שהזהיר וצוה לישראל. הוא כאלו צוה ליהושע שהוא המנהיג. כי המנהיג הוא שקול ככל העם. והעם שקול כמנהיג. כמו שאמר משה וישלח מלאכים ובמקום אחר כתיב וישלח ישראל מלאכים. ולכן אמר בכאן ואצונו כאלו חוזר אל העם. ורצה השם שיעמדו משה ויהושע לראות באזהרת העם וזהו ואצונו. ואולי נאמר כי צו את יהושע היא כתובה בסוף באומרו ויצו את יהושע ויאמר חזק ואמץ. ואע"פ שזה נראה לי דוחק. שכבר נשלם דיבור השם והפסיק בפסוק ויכתוב משה את השירה הזאת. ואח"כ חזר לומר ויצו את יהושע. וירא ה' באהל בעמוד ענן. הנה לפי מעלת משה ע"ה שהיה מביט באספקלריא המאירה. לא היה ראוי שיתגלה לו עכשיו בעמוד ענן. וכ"ש עתה שהיה סמוך לפטירתו שהיה דבק יותר אל השם. כדכתיב תוסף רוחם יגועון. ואולי כי הטעם שנראה אליו בעמוד ענן היה בעבור יהושע. כי אחר שאמר והתיצבו באהל מועד. אע"פ שהשם היה מדבר עם משה. יהושע היה שומע קול הנבואה. ולכן נראה בעמוד ענן לפי שהיה מתחיל בנבואה. ובסוף הענין דיבר השם אליו כדכתיב ויצו את יהושע בן נון וגו'. ויהיה זה כטעם הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך. וכן בכאן בעבור שישמע יהושע נראה בעמוד ענן. או שנאמר שהטעם שנראה בעמוד ענן. הוא להורות שהקב"ה כביכול מתעצב אל לבו על מיתת הצדיקים כדכתיב יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. ואמרו שאין הקב"ה גוזר מיתה על הצדיקים עד שישאלו בפיהם. דכתיב ואברככה לפני ה' לפני מותי. ואמרו ג"כ איך אומר ליצחק שימות שפשט צוארו על גב המזבח. עד שלזאת הסבה נראה בכאן בעמוד ענן לפי שאמר למעלה הן קרבו ימיך למות. כמי שאומר אני לא הייתי רוצה שתמות. אבל קרבו ימיך למות ושלמו ימיך. והגיע זמנו של יהושע ליטול שררה ולכן קרא ליהושע. ולפי שהשם נתעצב אל משה נאמן ביתו וממלכתו. נראה בעצבון ובעמוד ענן. כאלו הלביש שמים קדרות על משה נביאו. וכמו שאמרו על חרבן הבית ויקרא ה' אלהים לבכי ולמספד. עד שאמרו מלך ב"ו אבל מהו עושה. מכבה את הפנסים ותולה שק על פתחו [כן] כתיב ביה אלביש שמים קדרות ושק אשית כסותם. כן נוכל לומר בכאן שבשביל משה יחידו כבה את הפנסים והלביש שמים קדרות ונראה בעמוד ענן. ולכן אמר הנך שוכב עם אבותיך. כלומר הרבה יש לי לידאג על מיתתך. לפי שידעתי כי מיד יסורו ישראל מדרך ה'. ומי יעמוד לפני להתפלל עליהם ולמסור נפשו עליהם. וזהו וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ. ודכוותה בחטא אהרן ומרים נאמר וירד ה' בעמוד ענן. לפי שהיה לו לדבר עם אהרן ומרים. וכן לפי שהקב"ה נצטער על חטא אהרן ומרים ועל פורענותם. ירד בעמוד ענן כביכול שנתעצב על חטאתם ועל פורענותם. ובמדרש הזוהר אמרו הנך שוכב עם אבותיך. שאמר לו הקב"ה אע"פ שאתה שוכב עם אבותיך. הנך מצוי וקיים. וזהו הנך. וזה להורות שהוא מצוי בעולם הנפשות והוא חי וקיים. וכן להורות שכל זמן שיהושע חי. משה היה מצוי כאלו לא מת. וזהו הנך שוכב עם אבותיך וקם העם וזנה. והרי כל זמן יהושע לא עבדו ע"ז כאלו היה משה חי וקיים. וזהו הנך מצוי וקיים:
ואמר וזנה אחרי אלהי נכר הארץ. להורות שאלו האלוהות הם נכרים ואחרים לעובדיה צועקין אליהם ואינם עונים. ואעפ"כ ישראל תאותם ורוחם וקרבם לעובדם. וזהו אשר הוא בא שמה בקרבו. שלא היה לו לומר אלא אשר הוא בא שמה. ואחר שתאותם וקרבם עמהם. ועזבני והפר את בריתי. וזה הענין הוא כמו שאמר הנביא אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות וגו'. וכן בכאן עוזבים אותי ומפירים בריתי לילך אחרי אלהי נכר הארץ. שהם נכרים אפי' לעובדיהם. ואמר וחרה אפי בו ביום ההוא. לרמוז שהשם רצה שישובו מחטאתם. ולכן חרה אפו בהם מיד בעת חטאתם. בענין שיזכרו וישובו אל ה' ולא ישליכו אחרי גום חטאתם. כי זה חסד אלהי שעושה עם ישראל לפקוד עליהם חטאתם מיד. כאומרו רק אתכם ידעתי וכו'. ואמר שלמה בתפלתו יהי ה' אלהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו במדבר. שיהיה פוקד עליהם מיד עונותיהם. בענין שלא ישכחוהו. ולפי שנראה זה דבר זר. אמר ויהיו דברי אלה קרובים אל ה' אלהינו לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. כלומר כל שאלתי ובקשתי שיהיו דברי קרובים אל ה'. ולא ישכח להביא ייסורים על עמו דבר יום ביומו. כי זה חסד גדול שעושה עמהם. כאומרו ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש העושה הרע כמעשהו. מיד בלי איחור ושכחה. ולכן אמר וחרה אפי בו ביום ההוא מיד. ואם לאו ועזבתים והסתרתי פני מהם זמן רב. ואח"כ אפרע מהם הכל. ובזה ומצאוהו רעות רבות וצרות. לפי שהם חייבים לי מזמן רב:
ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי. הרצון בזה שהקב"ה היה עושה זה לטובתם כדי שלא יכבד המשא עליהם. והמה דברו עליו כזבים. והיו אומרים על כי אין אלוה בקרבי מצאוני הרעות האלה. והיה להפך שהשם היה בקרבם. ולכן היה פוקד עליהם עונותיהם מיד ביום ההוא כאומרו דבר יום ביומו. ואחר שהם אין רוצים בזה. אנכי הסתר אסתיר פני מהם. פעם אחר פעם על כל הרעה אשר עשה. ואמר ביום ההוא. כלומר בשביל היום ההוא שחטאו בו. והנה בזה הפי' לא יקשה מה שמקשים. איך אחר שעשו וגמרו תשובה הלא על כי אין אלהי בקרבי. חזר לומר ואנכי הסתר אסתיר פני מהם:
או שיאמר וחרה אפי בו ביום ההוא וכו'. שסיפר שלשה דברים של עונש כנגד שלשה דברים שעשו. האחד וזנה אחרי אלהי נכר הארץ. והשני ועזבני. והשלישי והפר את בריתי. כי אם היו עובדים ע"ז ולא היו עוזבים את ה' לא היה כ"כ רע. וכן אם עזבוהו ולא היה להם ברית כרות עם השם באלה ושבועה לא היה כ"כ רע. אבל הפרו בריתי שכרתי אתם. וכנגד השלישי שהיא הע"ז אמר וחרה אפי בהם. וכמו שאמר כל זמן שע"ז בעולם חרון אף בעולם. וכנגד ועזבני אמר ועזבתים. וכנגד הפרת ברית אמר והסתרתי פני מהם. וכל זה מדה כנגד מדה. בענין שבזה ישובו אל ה'. כי זה חסד גדול מהשם למדוד מדה כנגד מדה. בענין שיאמר האדם צדיק הוא וצדיק דינו. כי בזה חטאתי ובזה בא לי העונש. וזהו ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו מדה כנגד מדה. בענין שבזה יכיר חטאתו. וכמו שפירשתי למעלה בפסוק וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך. בענין שכשתשוב לחקור בלבבך מה שאתה עשית לא תקרה תגר. ובמאמר שהמע"ה כי גם פעמים רבות ידע לבך אשר גם אתה קללת אחרים. ולכן לא תחוש ולא תשמע עבדך מקללך. בענין שהשם מעניש אותם מדה כנגד מדה בשלשה דברים שחטאו. והיה ראוי להם להצדיק עליהם הדין. והמה דברו כזבים ואמרו הלא על כי אין אלהי בקרבי בא לי כל זה. ולכן ואנכי הסתר אסתיר פני מהם. ועזבתים למקרה ופגע על כל הרעה אשר עשה:
או שיאמר ואמר ביום ההוא על כי אין אלהי בקרבי. שזה רמז על שורש פורה ראש ולענה. שיש להם שורש רע בקרבם לחשוב. כי כל הדברים הולכים אחר המחשבה ולא אחר המעשה. וכמו שפירשתי למעלה. ולכן בכאן חזרו לשרשם הרע לומר הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות. ולא בשביל המעשים. לזה אמר ואנכי הסתר אסתיר פני על כל הרעה אשר עשה. ולא בשביל המחשבה. לפי שעיקר. התורה תלויה במעשה כמו שפירשתי למעלה. וכמו שאמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. אבל אם אינו מביא לידי מעשה אינו גדול:
או שיאמר שהם עשו תשובה ואמר כל אחד אני מכיר בחטאי. כי לפי שאין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. לומר שאע"פ שהיו אומרים חטאנו בפה לבם לא כן יחשוב. כאומרו בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני. ואחר שהם הכירו זה. אסתיר פני של זעם מהם על כל אשר עשה. אע"פ שפנה לאלהים אחרים שהוא עון חמור. וזה כי פנה אל אלהים אחרים. כמו כי עם קשה עורף הוא:
או שיאמר ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי וגו'. לרמוז שאע"פ שהיו חוזרים בתשובה. ראוי להסתיר פני מהם. אחר שהתשובה לא היתה שלימה אלא מתוך צרה. כאומרו ה' בצר פקדנוך וגו'. ואפי' במלך בו"ד זה הדבר מגונה כאומרו מדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם. כ"ש במלך מה"מ הקב"ה. לכן אמר בכאן ומצאוהו רעות רבות וצרות. וכשיראו אלו הצרות. ואמר ביום ההוא שהוא יום הצרות הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואולי אחר שיצאו מהצרה ישובו לקלקולם כמו שנזכר בפרעה ובנבוכדנצר. לז"א ואנכי הסתר אסתיר פני מהם עד שישובו בתשובה שלימה. והפירוש שלמעלה הסמוך לזה נראה פירוש נאה ומתקבל:
או שיאמר ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי. לפי שלמעלה אמר כי שתים או ג' רעות עשו. הא' וזנה אחרי אלהי נכר הארץ. והשני ועזבני. והשלישי והפר את בריתי. והם עשו וידוי ואמרו כי כל הרעה הבאה להם. לא היה אלא על שעזבו השם ולא היה בקרבם. כאומרם הלא על כי אין אלהי בקרבי. ולכן אמר השם כי זה שקר. כי אם עזבוהו ולא ידרשוהו. אם לא בחרו לעבוד עבודה זרה ולזנות אחרי אלהי נכר הארץ. לא היה כל כך רע והשם היה מוחל להם. אבל אחר שזנו אחרי הבלי הנכר. היה רוצה להענישם. ולא על שעזבוהו. וז"ש ואנכי הסתר אסתיר פני מהם על כל הרעה אשר עשה כי פנה אחרי אלהים אחרים:
ואמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. כלומר התיקון לכל זה היא התורה. ולכן ועתה מיד כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל. בענין שבה ימצאו כל הדברים העתידים לבא עליהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בהם. כי אביאנו אל הארץ כאשר נשבעתי. והם יהיו כפויי טובה. ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים. כנגד וזנה אחרי אלהי נכר הארץ. ונאצוני כנגד ועזבני. והפר את בריתי כנגד והפר את בריתי אשר כרתי אתו. והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות כנגד מה שאמר למעלה ומצאוהו רעות רבות וצרות. וא"כ למה נשנית זאת הפרשה. והרצון אצלי בזה שהשם הגיע לסוף מעשיהם. וידע כי באחרית הימים תלך זאת האומה מדחי אל דחי ומרעה אל רעה. ומיד כשיראו צרתם. יאמרו הלא כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ויכירו עונם. ואחר כך יצאו מרעה אל רעה יותר גדולה. והוא שיפנו אל אלהים אחרים ויכעיסוהו ויפרו בריתו. אע"פ שימצאום רעות רבות וצרות לא יכירו חטאתם ולא יודו על פשעיהם. לא מתוך צרה ולא מתוך רווחה. ולכן אמר שלזה צריך שיכתבו השירה הזאת וענתה השירה הזאת לפניו לעד. בענין שהשירה עצמה תתרה בהם ועל דעתם ואע"פ שהם לא ישובו מעצמם. וזהו חסד גדול מהשם שאע"פ שלא ירצו. ישובו אל השם ויהיה מלכם על כרחם. כאומרו אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם. וזהו וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו. וזאת הבטחה גדולה לישראל. כמאמרם ז"ל וכמאמר הנביא לא ימושו מפיך. וכל זה אני אומר לפי שאני ידעתי את יצרו אשר הוא עושה. היום בטרם אביאנו אל הארץ. ומה יעשה אחר שאביאנו אל ארץ זבת חלב ודבש. ולפי שזאת השירה עיקר התורה ותועלת לישראל בעת צרתם. ואמר השם ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. בעת הזאת. כתב בכאן ויכתוב משה את השירה הזאת וילמדה את בני ישראל. קודם צוואת יהושע. דכתיב ויצו את יהושע בן נון ויאמר חזק ואמץ ואנכי אהיה עמך. אע"פ שמן הראוי היה שישלים השם דיבורו וצוואת יהושע ואח"כ יאמר ויכתוב משה את השירה הזאת וגו'. ויסמוך לו ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת וגו'. אבל נכנס פסוק ויכתוב משה את השירה הזאת בנתים לסבה שזכרנו. שאם לא כן איני יודע למה נכנס פסוק זה בכאן קודם צוואת יהושע. אם זאת הצוואה של ויצו את יהושע היא מה שאמר למעלה ואצונו. לכן נראה לי שפי' ואצונו הוא כמו שפירשתי למעלה. ואצונו לנגיד על עמי. ובכאן פירש הדבר יותר ואמר ויצו את יהושע ויאמר חזק ואמץ אתה כי תביא את בני ישראל אל הארץ. לפי שאתה נגיד ומצוה לאמים. וכבר כתבתי לך שד"ת רשות במקום אחד ועשירות במקום אחר ומה שחסר זה גלה זה:
ואמר ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת לרמוז שאע"פ שכתב השירה הזאת ללמדה את בני ישראל אינה נקראת תורה אלא אם היא שלימה. ולכן כלה לכתוב את התורה הזאת על השירה שכתב בראשונה. וזהו ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר. כלומר בענין שיקרא ספר ולא יחסר בו אפילו קוצו של יו"ד. וזהו לפי הפשט. כי לפי מדרש ז"ל השירה נאמרה על כל התורה. כאומרם חייב אדם לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת:
ואמר עד תומם. לרמוז כי הדברים הקדושים מעצמם נעשים מבלי יד אדם. כאומרו ויכולו השמים והארץ כי מעצמם נעשו. כאומר בדבר ה' שמים נעשו. וכן אמר והבית בהבנותו כאשר בנוהו לא כתיב אלא בהבנותו שמעצמו נבנה. וכן ותכל כל עבודת אהל מועד שמעצמה נגמרה העבודה. ולכן אמר בכאן עד תומם. להורות שמעצמם נגמרו כל הדברים. לפי שהיא עבודת הקדש. ואולי אמר זה לפי שרז"ל אמרו כי בשבעה באדר כתב משה ספר התורה ונתנה אל הכהנים בני לוי. ואז נתרעמו בני ישראל ואמרו אתה משליט את בני שבטך על התורה ולמחר יאמרו שאין לנו חלק בתורת האל. ועל זה אמר ולא נתן ה' לכם לב לדעת עד היום הזה. וכשראה משה כך כתב באותו יום י"ב ס"ת ונתן לכל שבט ספר אחד. ולפי שזה היה דבר פלא. כי איך אפשר שיכתוב משה שנים עשר ספרי תורה ביום אחד. לזה אמר עד תומם. כלומר אל תתמה על זה כי הדברים הקדושים מעצמם נעשים. וזהו עד תומם כאלו מעצמם נשלמו ולא ביד אדם:
ואמר שצוה ללוים שיקחו את ספר התורה הזה. לרמוז שספר תורה אחר היה שם. ושישימו אותו מצד ארון ברית ה' ויהיה שם לעד על בני ישראל כשיעברו על דברי התורה. ואם באולי אפשר שישראל יעברו על התורה ויאבדו ספרי תורתם. שיהיה ספר התורה הזה שמור ביד הלוים לעד לעולם להיות להם לעד. ולזה צוה שישימו אותו מצד ארון ברית ה' להיות גנוז ושמור. ולכן נקראו הלוים שומרי התורה. דכתיב כי שמרו אמרתיך כנגד המצות. ובריתך ינצורו על שמירת הספר. וא"ת למה צריך כל זאת השמירה וההתראה. כי אני ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה שאתם חוטאים היום בפני. ומה תעשו אחרי מותי. ולכן הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה:
ואמר כי אנכי ידעתי. לרמוז שזה לא היה במאמר השם שגלה לו דבר זה. אלא הוא מצד ידיעתו היה יודע ומכיר רוע מזגם שהיו קשה עורף. ואמר ואעידה בם את השמים ואת הארץ. לרמוז שאע"פ שאמר למעלה והיה שם בך לעד. שהתורה תתרה ותעיד בהם. עם כל זה היה צריך לחזור ולהעיד בהם שמים וארץ שהם קיימים. כי אולי הלוים ג"כ יאבדו ספר התורה. או יאבד מהם או יגנז. כשיבואו עליהם הגליות העתידות. ולכן חזר לומר ואעידה בם את השמים ואת הארץ. ואם תאמרו למה אתה צריך התראת התורה והתראת שמים וארץ. לפי שידעתי שאחרי מותי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך ללכת אחרי אלהים אחרים וקראת אתכם הרעה. לכן צריך ששמים וארץ יתנו עידיהם ויצדקו. ואמר כי ידעתי. לרמוז שאע"פ שהשם אמר לו הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ. לא רצה לומר להם מאמר השם. בענין שלא יאמרו שהיו מוכרחים לחטוא. אחר שאמר וקם העם הזה וזנה. לזה אמר כי ידעתי. כלומר בידיעתי אני משיג זה. ולכן אני רוצה להתרות בכם פעם שנייה:
ואמר וידבר משה באזני כל קהל ישראל. לרמוז שדברי השירה הזאת עמקו ויש בה דברים נסתרים. והיה צריך לאומרם לאזניהם ולא לפניהם. ואמר את דברי השירה הזאת עד תומם. להורות ג"כ שדברי השירה היו דברים נסתרים. והיא כלל כל התורה כולה. ובה כלולים כל דברי הנביאים כולם. וכל מה שעתיד לבא על ישראל בגלותם ובגאולתם. עד שכמעט נראה דבר פלא איך היה אפשר שמרע"ה ישלים השירה הזאת ויגידה ויעריכה. לזה אמר עד תומם. כלומר שהדברים נשלמו מצד עצמם מצד קדושתם. כמו שאמרנו למעלה בכתיבה שאמר גם כן עד תומם:
