פסוק א:וירשתה וישבת בה, מגיד שלא נתחייבו בבכורים כו' צריך פירוש על לשון מגיד דמשמעותו דע"י לימוד שום דבר מגיד וכאן א"צ שום לימוד דמבואר ומפורש הוא בפסוק, ותו קשהטובא דהא בפ' שופטים במצות שום מלך כתיב ג"כ וירשתה וישבת בה כמו כאן והיינו ג"כ אחר ירושה וישיבה כדאיתא בפ' קמא דקדושין (דף ל"ז) בהדיא ולמה לא פירש"י שם הך מגיד כמו כאן. ונראה דרש"י ס"ל דמ"ש בספרי כאן אל המקום אשר יבחר כו' זה שילה ובית עולמים היינו שקודם שילה לא היו בכורים אע"פ שהיה להם במות ואע"ג דכתיב בפ' משפטים ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך לא במה קאמר אלא דוקא שילה ובית עולמים קאמר. ובזה נבאר כוונת דקשה לו למה אמר כאן והיה כי תבוא כאשר מרשים רש"י וגבי מלך לא נאמר והיה אלא כי תבוא והני תרווייהו שוין לדין כדאיתא בפ"ק דקדושין, ע"כ תירץ דגבי מלך פשיטא דהוא לאחר ירושה וישיבה דהא מפרש בקרא כן אלא דכאן הו"א דחיוב הוה קודם שילה אלא דהיה היתר להביא גם לבמות דהם היו במקום בנין המקדש אבל אחר שהיה ירושה וישיבה נאסרו הבמות ואסור להביא רק לשילה ובית עולמים ע"כ אמר הכתוב והיה כו' דזה מגיד שלא נתחייבו כלל קודם ירושה וישיבה כנ"ל נכון בס"ד:
פסוק ב:מראשית כו' שאין כל הפירות. בקצת ספרים כתוב ואין והאריך הרא"ם בחילוק שבין ב' הגירסות ואני מגיד לעולם בחלקי בס"ד לתרץ עוד בדברי רש"י אלה כאשר יתבאר. דיש כאן ב' מיעוטים, האחד דאין כל הפירות חייבים רק ז' מינים, השני דבז' מינים גופייהו לא צריך להביא כל הראשית אלא מקצתן והוה כאן כמו בחלה דכתיב ראשית עריסותיכם דפירושה עריסה הראשונה שלך וגם העיסה זו לא תעשה חלה רק מקצתה כפירש"י בפ' שלח לך שאין לחלה שיעור מן התורה מדכתיב הגורן וה"נ דכוותיה אע"ג ששנינו בבכורים חילוק בין חלה לבכורים היינו לענין אם אחד עשה כל הפירות בכורים הוו בכורים משא"כ בחלה זהו לענין הדין אם אחד עשה כן אבל כאן מיירי בחיוב היאך הוא לכתחילה לעשות וכבר יש מי שטעה בזה שלא הרגיש בחילוק זה. ותחילה מפרש רש"י המ"ם של מראשית דהוא ממעט המיעוט הא' דהיינו שאר פירות רק ז' מינים כי ילפינן גזירה שוה דארץ ארץ וא"ל למה לי המ"ם דמראשית הא יש לימוד מן גזירה שוה זה אין קושיא כלל דאי לאו המ"ם היה מפרש כאן כל הפירות כיון דאומר בפירוש ראשית כל פרי האדמה ע"כ צ"ל דהג"ש דארץ לא קאי ע"ז וה"א דג"ש ע"כ לדבר אחר מוקמינן ולא סתרינן קרא מפורש שא"א לומר בענין אחר, ע"כ כתב המ"ם דמראשית כדי שתוכל לפרש שהג"ש קיימת ואי מכח המ"ם לחוד לא הוה ידעינן מי מהפירות חייבים ומי מהם פטורים ע"כ באה הג"ש לברר החייבים ואחר שמוכח דאין בכורים אלא בז' מינים דכתיב פרי ואמרינן בפ' העור והרוטב (דף ק"כ) תני רב יוסף פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה הביא ענבים ודרכן מנין ת"ל תביא הרי שאין שום משקה חייב בבכורים והא דאמרינן שם אחר זה והא דתנן אין מביאין בכורים משקה אלא היוצא מן הזיתים וענבים היינו שכבר הביא זיתים וענבים ואח"כ דרכן כדמפרש שם רש"י בהדיא בזה אבל עיקר מצות ההבאה בפירי דוקא וא"כ למה אמר הכתוב במנין ז' מינים זית שמן דהשמן של זית יביא דאל"כ לימא זית לחוד דזית שמן היינו העץ דוקא כמו שזכרנו בפרשת עקב, ולזה אמר כאן זית ששמנו אגור פירוש מתאסף בתוכו ואינו נבלע בתוך הפרי כתפוחים, וכן דבש הו"א שהוא דבש של דבורים, ואפילו אם תפרש של תמרים יש עדיין לטעות ולומר הדבש אחר שזב מן התמרים קאמר, וא"כ גם בזה קשה דמשקה הוא ואין מביאין בכורים משקה, לזה אמר רש"י הוא דבש תמרים ולא אמר בקיצור ודבש של תמרים אלא כופל שנית דבש כי נתכוון שהדבש הוא עדיין בתוך התמרים נמצא דאוכל הוא ולא משקה. אחר זה מפרש רש"י התיבה של ראשית דהיינו מה שמבכר בראשונה ובזה אין שייך לפרש כמו עריסותיכם דחלה, דשם אין שייך חלה רק אחר שנילושה כולה ואז שייך בה ראשית כל העיסה נקראת ראשית משא"כ כאן דתיכף שמבכרת אחת מהם אפילו גרגר אחד נקרא הוא ראשית ואע"ג דעדיין לא מוכן ליטול אותו הגרגר לחוד מ"מ מציין אותה עד שיהא הרבה ואז נוטל קצת מהם והיינו אותו שרואה תחילה כי קי"ל במשנה אלו דברים שאין להם שיעור וחד מהם הבכורים ע"כ א"צ מ"ם למעט שלא יצטרך להביא כל המתבכרים תחילה אלא המ"ם ממעט שאר מינים כמו שזכרנו. כנ"ל בהאי מילתא ברירא:
פסוק ג:אשר יהיה בימים ההם, אין לך אלא כהן שבימיך. הקשה הרמב"ן בשלמא גבי שופט לעיל בזקן ממרא שייך כן אפילו אם הוא אינו חכם כשאר שהיו לפניו יפתח בדורו כו' וצריך לשמוע לו משא"כ גבי בכורים כאן למי יביאום אם לא לכהן שבימיו ונ"ל דהו"א מדכתיב הגדתי היום לה' אלהיך שמייחד שמו של הקב"ה על, כהן ואין הקב"ה מייחד שמו בחייהם כמו שאמר יעקב אלהי אברהם ופחד יצחק ולא אמר אלהי יצחק כי אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיק בחייו כדפירש"י בפ' ויצא וכאן מייחד שמו על הכהן בחייו ואין ענין זה אלא בכהן חשוב משא"כ באינו חשוב כ"כ לא יביא לו כי לא נכון לייחד שם הקב"ה או יביא בלא קריאה קמ"ל דכל כהן כמו שהוא ראוי לזה לומר כן כי חשיבות הדור שלו עליו. כנ"ל:
פסוק ד:ולקח הכהן וכו', כהן מניף כו'. בפ' לולב וערבה (מ"ז:) פירש"י שהבעלים אוחזים בשפת הכלי וכהן מניח ידו תחת שוליו, ולפ"ז הא דקאמר כאן תחת יד בעלים לאו ממש תחת ידו קאמר, וכבר האריכו מזה התוס' ספ"ק דקדושין (ל"ו:):
פסוק ה:ארמי אובד אבי כו', לבן ביקש לעקור את הכל כו' לשון אובד כאילו אמר רוצה לאבד אבי ונראה טעם למה אומר אובד לשון הוה, ולא אבד לשון עבר ויהיה פירושו שרצה לאבד אבי ותו יש מקשים למה לא נזכר כאן ההצלה שהציל הקב"ה ממנו, ונראה דלא בעי הכי אלא להזכיר, חסד, אל שהיו ישראל חייבים לסבול עול גלות שנאמר כי גר יהיה זרעך ואמר שהוליך הקב"ה את ישראל למצרים לסבול עול גלות שם ולא היה מניחם בארם אצל לבן לסבול גלות הנ"ל ונותן טעם דידע הקב"ה שאצל לבן לא היה כלל תקומה להם כי הוא ביקש לעקור הכל ותחבולותיו היו ע"ז תמיד ובמצרים לא יהיה כן אע"פ שעינו אותם לא חשבו לאבדם מן העולם לגמרי כל זמן שהיו שם, ע"כ אמר כאן דבר זה לחסד אל ואמר כי ארמי אובד אבי תמיד הוא חושב מחשבות ע"ז ע"כ אמר לשון הוה כי לשון הוה משמש לשעבר וגם לעתיד בהרבה מקומות, ונמצא דה"ק לא הגלה בארם כי הוא מבקש לאבדם תמיד אלא וירד מצרימה ששם עבדום ועינו אותם אבל לא ביקשו להרגם לגמרי, ע"כ סמך אובד אבי אצל וירד מצרימה להורות שבחר טפי במצרים מבארם לענין גלות שהיה חוב עליהם ולא בא להזכיר ענין הגאולה מן ארם לפי שהיא נכללת במ"ש אח"כ גאולת מצרים על הגלות ממילא נכלל דאלו היה הגלות:
פסוק ט:ויתן לנו את הארץ, כמשמעו בודאי דבר יתר הוא ומה היה ס"ד בזה. ונראה דקשה בפסוק שזכר תחילה בית המקדש ואח"כ כלל הארץ ובאמת היה בית המקדש אחר נתינת הארץ אלא הו"א דהכתוב מזכיר הקדושות דהם עשר כדאיתא בכלים ובית המקדש מקודש מכולם ואין למעלה ממנו וארץ ישראל קדושה יותר משאר ארצות והיא המעלה העשירית למטה מכל ט' קדושות שלפני זה והו"א דרוצה כאן להזכיר הקדושה דלמעלה בקצה העליון וקדושת הארץ שהיא קצה התחתון, ורש"י דחה זו מדסיים ארץ זבת כו' דאין זה מענין הקדושה דתחילת הפסוק לחוד מיירי לענין קדושה אלא דלא הזכיר אלא קדושה היותר מעלה ואח"כ לא מיירי מקדושה אלא אמר שלכך נתן הקב"ה הארץ שהיא זבת חלב ודבש כדי שמברכותיה נביא הבכורים לאותה מעלה הנחלה טפי ולא ביקש כאן להזכיר קדושת הארץ אלא הברכה שלה מענין הבכורים וע"כ אמר כמשמעו. כנ"ל נכון בס"ד:
פסוק יג:וגם נתתיו ללוי, וגם לרבות תרומות ובכורים. נראה דמש"ה נקט תרומות ובכורים בריבוי לא בפירוש משום דמועט הם דתרומה גדולה אין לה שיעור אפילו חטה אחת פוטרת כל הכרי וגם בכורים הוא, כן כמו שזכרתי לעיל וכתב הרא"ם דתרומות לשון רבים כולל גם תרומת מעשר שמוטל החיוב על הלוי להפרישו לכהן מ"מ יש לישראל להפרישה וליתנה לכהן ויתן המעשר ללוי וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה. וכתב אח"כ דשמא יש לומר דרש"י נקט בכורים במקום תרומת מעשר כי אין מצות תרומת מעשר כלל על ישראל רק תרומת מעשר על הלוי והיאך יתודה הישראל עליה:
פסוק יג:ולא שכחתי, מלברכך על הפרשת מעשר. כתב הרא"ם פירוש מלשבחך ומלברכך בעת הפרשת המעשרות לא מלברך ברכת הפרשת מעשרות שהוא נוסח הברכה שתקנו אנשי כנסת הגדולה על, הפרשת מעשרות שברכת כל המצות אינו אלא מדבריהם ובספרי ובשלהי מעשר שני שנו ולא שכחתי מלברך ומלהזכיר שמך עליו וזה מסכים למה שפירשנו על דברי רש"י עכ"ל, ואשתמיטתיה תלמוד ערוך בפרק כיצד מברכין (דף מ':) דאיתא שם גופא אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ור' יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה אמר אביי כוותיה דרב מסתברא דתניא לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו ואילו מלכות לא קתני, הרי מפורש דהנוסח של ברכה היא מן התורה אפילו בשם לרב ולר' יוחנן אפילו במלכות:
פסוק יד:ולא בערתי ממנו בטמא, והיכן הוזהר על כך. קשה דלמא מכאן הוזהר כמו שפירש"י לא אכלתי באוני מכאן שאסור לאונן ה"נ כך בטמא. ותו דמסיים אבל זה לא תוכל לאכול כו' ל"ל קרא דלא תוכל תיפוק ליה מדאמר כאן ולא בערתי ממנו בטמא. ונראה לתרץ דמש"ה הקדים רש"י, בין שאני טמא כו' דיש מקום לומר דאין אזהרה כלל מלאכול כשהוא טמא אלא אם הבשר טמא וזה הוזהר מכח קרא כאן. ע"כ אתא קרא דלא תוכל ללמד שיש איסור בטומאת, אדם ממילא אנו אומרים דהך בטמא בין שאני טמא כו' נמצא דפסוק לא תוכל הוי גילוי על הפסוק דכאן, וא"ל לכתוב לא תוכל כו' ולא בעי פסוק דכאן דהו"א איפכא דדוקא בזמן שאני טמא אסור דכן הוה מסתבר לפרש דקאי הך בטמא על האדם כמו באוני אבל אם הבשר טמא אין איסור קמ"ל קרא דכאן. והרא"ם כתב דאיצטריך לא תוכל למלקות דמכאן אין ללמוד רק איסור לחוד. וקשה א"כ גבי הבשר טמא מלקות מנא לך ובאמת אין חילוק ביניהם לפי משמעות דברי רש"י:
פסוק יד:ולא נתתי ממנו למת, לעשות לו ארון ותכריכים ולענין נתינה לחי לעשות לו טלית וחלוק האריך הרמב"ן בזה:
פסוק טו:השקיפה ממעון קדשך, עשינו מה שגזרת איכא למידק מנלן שבקשה זו של השקיפה עלינו היא בדרך, זה להקדים תחילה עשינו כו'. ותו מ"ש עשה אתה מה שעליך מהיכא תיתי שלא יקיים הקב"ה מאמרו. ותו למה מביא ראיה מפסוק ונתתי גשם כו' גשם מאן דכר שמיה כאן והא הרבה ברכות נזכרו שם אם יהיו זכאים. ותו מ"ש רש"י לתת לנו וקיימת למה הזכיר מה שנתקיים כבר וגם מה דסיים רש"י ארץ זבת חלב כו' מה יש שייכות לזה אל הקודם לו. ונראה דהוקשה בפסוק זה למה לו להזכיר כאשר נשבעת לאבותינו כיון שהדין נותן לברכנו כיון שאנחנו עשינו המוטל עלינו. ותירץ ע"ז דהענין הוא כן דנקדים תחילה שמדה טובה מרובה על מדת פורעניות דמדה טובה נותן הקב"ה השכר תחילה קודם למעשה כמאמר הכתוב מי הקדימני ואשלם, ובמדה רעה אין הקב"ה מעניש אלא אחר המעשה וזה יש ללמוד מפסוק אם בחקותי תלכו שאמר ונתתי גשמיכם בעתם ולא אמר גם אני אתן כו' כמ"ש אח"כ במדה רעה אף אני אעשה זאת אלא דבטובה יתן תיכף וברעה לא יענש רק אחר שיחטאו תחילה ואז גם הוא יתברך יעשה זאת, ונמצא מזה שישראל נוטלים בהקפה מן הקב"ה קודם למעשה שלהם וכן מנהגו תמיד, ע"כ אמר הכתוב בבקשה זו נתינת הארץ כבר נשבע הקב"ה לתת לנו וקיים השבועה רק לא היה בכלל השבועה שתהיה זבת חלב ודבש אלא זה תלוי במעשינו ואמר בזה שמה שנתת לנו זבת חלב כו' עד הנה נטלנו בהקפה ממך תחלה ושילמנו במצות בכורים עכשיו להבא אנו מבקשים ליטול בהקפה שנית ואתה ראוי לך לתת לנו מחדש בהקפה כי אמרת אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם וכו' ולא אמרת גם אני אתן גשמיכם כמו שזכרנו אלא ודאי שתתן לנו בהקפה אחר ששילמנו לך הקפה ראשונה תתן לנו שנית בהקפה ומה היא ההקפה ארץ זבת חלב ודבש כי גוף נתינת הארץ אין זה נעשה להקפה לנו כי כבר נשבעת והיית מוכרח לקיימה אלא שמה שאינו בכלל שבועה שהיא זבת חלב תתן לנו בהקפה תמיד עד שנשלם לך תמיד ותחזור ותתן בהקפה כנ"ל נכון מאד ענין זה בס"ד:
פסוק יז:האמרת והאמירך, אין לו עד מוכיח כו' עד ומצאתי כו'. כתבו רש"י במהדורא, קמא ופירשו רש"י לשון הפרשה מסברא ולבסוף מצא לו עד ודבריו הראשונים לא זזו ממקומם כי יש בהם ג"כ פירוש שהוא לשון הפרשה והוא נכון לפי הענין, ובתהלים צ"ד בפסוק יתאמרו, כל פועלי און הביא רש"י ישתבחו כמו האמרת והאמירך וזהו כפירוש בתרא דכאן דאין שייך שם פירוש קמא: