מעשר עני

ממצוות הבכורים, שעניינה התייחסות אל חלק המעלה הגבוה שבפרי הארץ – החלק הניתן לכהנים, משרתי ה' בהיכלו – אנו עוברים אל השליחות המשנית הנעשית על ידינו בפרי הארץ, החלק הניתן לדלים ולאביונים, שמצבם הכלכלי מעמיד אותם בקצה התחתון של בניין האומה. בעוד הביכורים מופרשים מדי שנה בשנה, המעשר ניתן לעניים אחת לשלוש שנים במחזור המעשרות. גם במצווה זו, שבין אדם לחברו, מתחייב דירוג המקבלים על פי מעלתם בקודש: "ונתתה ללוי ולגר ליתום ולאמנה". נוסף על קדושתו של הלוי, המעמידה את זכויותיו בראש הסולם, ראוי להקדימו גם מצד הרגשתו הקשה, כאשר ירד "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא".

אחרי הלוי בא הגר, שהרגשת הזרות הקשה מוסיפה על הצער שבעוניו. שלישי לסדר זה הוא היתום, שחסרונו של אביו וגילו הצעיר מקשים עליו את ההתמודדות עם חיי המעשה. אחרונה היא האלמנה, שאינה חסרת ישע כנער צעיר, אולם מצבה המשפחתי וצערה הגדול מחייבים מתן יחס של תמיכה מיוחדת.

רק לאחר שכל האמורים בסדר זה יבואו על סיפוקם – יוכלו שאר עניים ואביונים ליטול את הראוי להם מבני עם החסד, המצווים להשביעם ממתנותיהם בעין יפה: "ואכלו בשעריך ושבעו".

למצוות המעשר מתלווה מצוות וידוי מעשרות, שאף היא – בדומה למצוות מקרא ביכורים – כוללת בתוכה חשבון נפש. אולם שלא כאותו חשבון נפש לאומי, המזכיר לנו את טובות ה' עלינו מאז שורשינו הראשונים, מכוון חשבון הנפש של וידוי המעשרות לבחון את חיי האדם הפרטי לאור התורה ולהעיד על יושרו בקיום מצוות ה'.

נוסח הוידוי, הנאמר בתום שלוש שנות עבודה בשדה, נותן דין וחשבון על כל מצוות הארץ שבהן נתחייב בעל השדה באותן השנים: מחלקי הקודש – מעשר שני ("בערתי הקדשמן הבית"), תרומה וביכורים לכהן ומעשר ראשון ללוי ("וגם נתתיו ללוי"); ועד חלקי החול של מתנות העניים ("ולגר ליתום ולאלמנה"). לנוכח הדברים מתקבלת תמונה של חיים ישראליים יום-יומיים שהחסד מלווה אותם על כל צעד ושעל.

בדרך רמז מזכירה התורה את הצורך לשמור על הסדר הראוי במתנות היבול על פי מעלותיהן השונות, שלא יקדים את המאוחר ולא יאחר את המוקדם – "ככל מצותך אשר צויתני":
א. ביכורים – מתנה הניתנת לכהן במקדש.
ב. תרומה – מתנה הניתנת לכהן בכל הארץ.
ג. מעשר ראשון – מתנה הניתנת ללוי בכל הארץ.
ד. מעשר שני – פרות הנאכלים על ידי הבעלים הישראלים בירושלים.
ה. מעשר עני – מתנה הניתנת לעניים מישראל בכל הארץ.

בנוסף, חשבון נפש כולל את המצווה לברכת ה' והכרת הטוב האלוקי גם בשעה שהאדם נותן את מתנותיו, את הזהירות בטהרה הראויה לחלקי הקודש ואת הידיעה כי מתנות אלו שייכות לעליית החיים ולא לסילוקם ("לא נתתי ממנו למת"). מתוך ההכרה כי חיינו בארץ הם חיי קודש וחסד, מתאפשרת הבקשה: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו".

אחרי מצוות פרטיות אלו, החותמות כמעט ללא שיור את כל מצוות התורה ליחיד, באים משפטי סיכום המשקיפים על כל המצוות ומודיעים לנו את עניינן. שמירת המעשים וקיומם בכל לב ונפש מראים בעליל כי אכן קיבלה האומה על עצמה את האמונה בה' בדרך המוצאת את ביטויה בכל נתיבי החיים המעשיים, כמו גם בדבקות הפנימית ובמשמעת הרוחנית אל דבר ה'. קבלה זו היא המאפשרת את גידולנו בדבר ה' לעם סגולה, הניתן עליון על כל הגויים "לתהלה, לשם ולתפארת", ומעל לכל – "להיתך עם קדש לה' אלקיך כאשר דבר".

סיכום המצוות הפרטיות מביא אותנו למעמד הברית המיוחד העתיד להתקיים ברגע הכניסה לארץ בין מחנה ישראל המופיע בצורתו הלאומית השלמה לבין ה', ועל כך בפרק הבא.