מקרא בכורים

מקרא בכורים בא לבטא את המסר האומר שהאדמה אינה שלנו אלא מתנה מה' היא. אנו עם של אובדים ועבדים, שה' לקחו והוציאו מעבדות ונתן לו את הארץ.

בתוך הספור הזה, יש לשים לב לנקודות שהתורה מדגישה:
אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:  וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה:  וַנִּצְעַק אֶל ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה’ אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ:  וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:  וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

הפיכת ישראל לגוי גדול עצום ורב היא פרט שלכאורה מיותר כאן. נכון שהיא חלק מהנסים והנפלאות שעשה לנו ה', אבל היא לא קשורה בקשר ישיר לעובדה שה' לקחנו מעבדות ונתן לנו את הארץ. התורה רואה חשיבות בציון העובדה שנעשינו לגוי גדול, ושהדבר ארע "שם", כלומר: במצרים.

הפסוק "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה" הוא פסוק ששייכותו לכאן מובנת היטב. בנגוד למצרים שבה היינו עבדים, כעת אנו עם בן חורין היושב על אדמתו. אבל מבחינת מבנה הפרשה, מתקבל הרושם שהפסוק הזה אינו אלא הקדמה לפסוק הבא: "וַנִּצְעַק אֶל ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה’ אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ". חשוב לציין כאן שהדבר בא אחרי שזעקנו אל ה'. יתרה מזאת, לא הוזכר כאן אפילו ברמז שה' קיים את שבועתו לאבותינו. ה' הוציאנו ממצרים משום שזעקנו אליו על ענינו ועמלנו ולחצנו. כזכור, המסר של הפרשה הוא שהיינו עם של עבדים וכעת הביאנו ה' להיות בני חורין היושבים על אדמתם, לכן אין אנו מזכירים כאן את השבועה לאבותינו, אלא את רחמי ה' עלינו בהיותנו משועבדים. גם דברי ה' אל משה בסנה מדגישים את הנקודה הזאת.

המסר הוא שיציאת מצרים באה מפני שזעקנו אל ה'. אבל דוקא כאן חשוב להדגיש: "ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ". אמנם, לא מזכירים כאן את העובדה שה' נשבע  לאבותינו לתת לנו את הארץ, כי מציגים את  כל מעשי ה' כחסד. אבל בהחלט מוזכר שה' הוא אלהי אבותינו.

וכאן בא  פסוק שנראה מיותר לחלוטין: "וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים", אם המסר של הפרשה הוא שה' הוציאנו מעבדות ונתן לנו את הארץ, למה צריך להזכיר את היד החזקה והזרוע הנטויה, ובפרט את האותות והמופתים?

מסתבר שהאותות והמפותים של יציאת מצרים הם חלק בלתי נפרד מהעניין. יתכן שיש עוד עמים שיכולים לצין את העובדה שהיו פעם עניים ועבדים והיום הם בעלי אחוזות. אבל ה' אלהי אבותינו הוציאנו משם באותות ובמופתים. נכון שהנקודה החשובה היא שה' גמל עמנו חסד, ולכן הארץ שלו. אבל החסד הזה הוא חסד אלהי, הבא בהתגלות אלהית.

התהליך המתואר אפוא הוא שדוקא בהיותנו בשפל המדרגה נעשינו גוי גדול עצום ורב. אך היותנו גוי גדול עצום ורב לא סייעה לנו, נותרנו עבדים. לא כחנו ועצם ידנו ולא מרבנו מכל העמים. זעקתנו אל אלהי אבותינו היא שהוציאתנו ממצרים באותות ובמפותים, והביאה אותנו אל הארץ הזאת. מתוך כך צריכים אנו לתת לה' את פירות הארץ.