א וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ׃ ב וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית ׀ כָּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃ ג וּבָאתָ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי־בָ֙אתִי֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהוָ֛ה לַאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ׃ ד וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן הַטֶּ֖נֶא מִיָּדֶ֑ךָ וְהִ֨נִּיח֔וֹ לִפְנֵ֕י מִזְבַּ֖ח יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ ה וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב׃ ו וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה׃ ז וַנִּצְעַ֕ק אֶל־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֶת־קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת־עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶת־לַחֲצֵֽנוּ׃ ח וַיּוֹצִאֵ֤נוּ יְהוָה֙ מִמִּצְרַ֔יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֹרָ֖א גָּדֹ֑ל וּבְאֹת֖וֹת וּבְמֹפְתִֽים׃ ט וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן־לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ י וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֤ה הֵבֵ֙אתִי֙ אֶת־רֵאשִׁית֙ פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥תָּה לִּ֖י יְהוָ֑ה וְהִנַּחְתּ֗וֹ לִפְנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהִֽשְׁתַּחֲוִ֔יתָ לִפְנֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ יא וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכָל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ׃ יב כִּ֣י תְכַלֶּ֞ה לַ֠עְשֵׂר אֶת־כָּל־מַעְשַׂ֧ר תְּבוּאָתְךָ֛ בַּשָּׁנָ֥ה הַשְּׁלִישִׁ֖ת שְׁנַ֣ת הַֽמַּעֲשֵׂ֑ר וְנָתַתָּ֣ה לַלֵּוִ֗י לַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָֽאַלְמָנָ֔ה וְאָכְל֥וּ בִשְׁעָרֶ֖יךָ וְשָׂבֵֽעוּ׃ יג וְאָמַרְתָּ֡ לִפְנֵי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ בִּעַ֧רְתִּי הַקֹּ֣דֶשׁ מִן־הַבַּ֗יִת וְגַ֨ם נְתַתִּ֤יו לַלֵּוִי֙ וְלַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָאַלְמָנָ֔ה כְּכָל־מִצְוָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתָ֑נִי לֹֽא־עָבַ֥רְתִּי מִמִּצְוֺתֶ֖יךָ וְלֹ֥א שָׁכָֽחְתִּי׃ יד לֹא־אָכַ֨לְתִּי בְאֹנִ֜י מִמֶּ֗נּוּ וְלֹא־בִעַ֤רְתִּי מִמֶּ֙נּוּ֙ בְּטָמֵ֔א וְלֹא־נָתַ֥תִּי מִמֶּ֖נּוּ לְמֵ֑ת שָׁמַ֗עְתִּי בְּקוֹל֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔י עָשִׂ֕יתִי כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתָֽנִי׃ טו הַשְׁקִיפָה֩ מִמְּע֨וֹן קָדְשְׁךָ֜ מִן־הַשָּׁמַ֗יִם וּבָרֵ֤ךְ אֶֽת־עַמְּךָ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵת֙ הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תָּה לָ֑נוּ כַּאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּ֙עְתָּ֙ לַאֲבֹתֵ֔ינוּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ טז הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ מְצַוְּךָ֧ לַעֲשׂ֛וֹת אֶת־הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וְשָׁמַרְתָּ֤ וְעָשִׂ֙יתָ֙ אוֹתָ֔ם בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ׃ יז אֶת־יְהוָ֥ה הֶאֱמַ֖רְתָּ הַיּ֑וֹם לִהְיוֹת֩ לְךָ֨ לֵֽאלֹהִ֜ים וְלָלֶ֣כֶת בִּדְרָכָ֗יו וְלִשְׁמֹ֨ר חֻקָּ֧יו וּמִצְוֺתָ֛יו וּמִשְׁפָּטָ֖יו וְלִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹלֽוֹ׃ יח וַֽיהוָ֞ה הֶאֱמִֽירְךָ֣ הַיּ֗וֹם לִהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְלִשְׁמֹ֖ר כָּל־מִצְוֺתָֽיו׃ יט וּֽלְתִתְּךָ֣ עֶלְי֗וֹן עַ֤ל כָּל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה לִתְהִלָּ֖ה וּלְשֵׁ֣ם וּלְתִפְאָ֑רֶת וְלִֽהְיֹתְךָ֧ עַם־קָדֹ֛שׁ לַיהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה וירשתה וישבת בה, מגיד שלא נתחייבו בבכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה. ע"כ. אין זה לשון הגמרא בקידושין (לז ע"ב) כפי שצויין במהדורות רבות, אך כך יוצא מן השקלא וטריא שם. ומובן מאליו שחלוקה זו היא החלוקה לפרטים ולא רק החלוקה לשבטים ולבתי אבות שנעשתה על־ידי יהושע על פי הגורל ובנס, שהרי עניינה של הבאת בכורים הוא עניינו של היוגב הפרטי, ולא של ציבור. וצריך שיכיר כל אחד את חלקו ויוכל לומר "האדמה אשר נתתה לי". יתכן הדבר שחלוקה זו לפרטים נמשכה הרבה יותר מי"ד שנה, וכל פרט החל להביא ביכורים משקיבל נחלתו שלו וגידל בה מה שגידל משבעת המינים. הווה אומר שלא היה תאריך כללי לחלותה של מצוה זו. (פ' תבוא תשמ"ב)
פסוק א:
ועתה קשה לי: מה הווה אמינא יש לחייב פרט איזשהו בביכורים לפני החלוקה, שצריך לדרשה? ואפילו יקח משדה הפקר, שנכבש, הרי אין הוא יכול לומר "אשר נתתה לי". (פ' תבוא תשנ"ט, ערב הנסיעה לקרלסבאד ולפראג) וראה "משכיל לדוד". לדבריו, אם לא היה כתוב "וירשת" היינו אומרים שאם חלקו מקצת שבטים בארץ קודם גמר הכיבוש יתחייבו בביכורים, לכך הזכיר גם ירושה וגם ישיבה, לומר ששניהם מעכבים, כיבוש וחלוקה.
פסוק א:
"...אשר ה' אלהיך נֹתן לְךָ ...אשר ה' אלהיך נֹתן לָךְ" וגו'. לא ידעתי למה בא תחילה "לְךָ" ואחר כך "לָךְ". (פ' תבוא תשס"ד) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: השני יותר סוף ענין.
פסוק ב:
רש"י ד"ה מראשית, אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, כורך עליה גמי לסימן ואומר, הרי זו ביכורים (על פי ביכורים פ"ג, מ"א). ע"כ. קצת קשה לי: למה רש"י משנה כאן את לשון המשנה "...תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רמון שביכר, קושרו בגמי" וכו', ומסתבר שעשה כן לשם קיצור. אבל יש מקום לשאול על לשון המשנה, למה היא סוטה מסדר הכתוב (למעלה ח, ח), ולמה היא בוחרת דווקא בשלושה אלה משבעת המינים ואינה מונה את כולם או את אלה שהכתוב מונה ראשונים. ואין לומר שזה לפי סדר ההבשלה בשדה, שהרי לפיו היה צריך להתחיל בשעורה. (פ' כי־תבוא תשמ"ז) לפי "נחלת יעקב" הוזכרה דווקא תאנה משום שאין דרכה להתבשל כאחת, אלא זו גמורה היום ואחרת יוצאה בצידה במשך כל ימות הקיץ.
פסוק ב:
מחלוקת ראשונים היא, אם מביאים ביכורים מפירות שביעית, ראה "ערכי שביעית" של הרב מרדכי עמנואל שי' (עמ' 26). לפי דברי "שושנים לדוד" (רבי דוד פארדו) המובאים שם, יתכן שאפשר ללמוד מכאן, שרש"י סובר שיש ביכורים בפירות שביעית, וכי משום כך מביא כאן משנה זו, כלומר דווקא בשביעית כורך עליה גמי וכו' כדי שלא יקח ביכורים אלה מאן דהוא הבא לזכות בפירות שביעית־הפקר. עם זאת יש לציין שאין המחבר מזכיר אפשרות זו בפירושו לרש"י על התורה "משכיל לדוד". (פ' כי־תבוא תשמ"ז, שנת השבע)
פסוק ב:
רש"י ד"ה זית שמן. ד"ה ודבש. מילים אלה אינן בפסוק, וכבר העיר על כך ר' אברהם ברלינר. והנה הן מופיעות כך כבר בדפו"ר, ומסתבר שרש"י נמשך לבארן כאן בקשר למצוות ביכורים שהיא משבעת המינים. (פ' כי־תבוא תשמ"ג) וראה "באר יצחק". לדבריו, נקודות ההפסק שלפני התיבות "זית שמן" "ודבש" הן טעות סופר, כי הכל דיבור אחד עם האמור למעלה.
פסוק ב:
וראה "דבק טוב" המסביר למה רש"י מיחד דבריו לזית שמן ודבש, אף כי אין מביאים ביכורים ממשקאות - להדגיש שגם אלה פירות הם. (פ' כי־תבוא תשנ"ה)
פסוק ג:
"...כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבֹתינו" וגו'. כך חייב היוגב הישראלי לומר מדי שנה, ולהרגיש עצמו כמי שבא ראשון לארץ, כשם שחייב לראות עצמו מדי שנה כאילו הוא עצמו יצא ממצרים. כך אמר לי ר' יהודה קיל שי', וזה נפלא. (פ' במדבר תשנ"ח)
פסוק ג:
רש"י ד"ה אשר יהיה בימים ההם, אין לך אלא כהן שבימיך, כמות שהוא (ספרי). ע"כ. פשוטם של דברים, מעין "יפתח בדורו כשמואל בדורו" (ראש השנה כה ע"ב), ובשל המאמר האחרון אין לומר ש"אין לך אלא" זה הוא דווקא לגבי בעל תפקיד העובר בירושה ככהונה, אלא כל בעל תפקיד במשמע. (פ' כי־תבוא תשס"ג)
פסוק ג:
רש"י ד"ה ואמרת אליו, שאינך כפוי טובה (ספרי). ע"כ. הרי לך עוד סימן שכפיות טובה מעין איסור דאורייתא היא. וראה מה שכתבתי למעלה (שמות א, ח; ז, יט; כב, ל). ובינתיים, כל עוד אין לנו מקדש ואיננו מביאים ביכורים, היעלה על הדעת שנגזר עלינו להיות כפויי טובה ח"ו?! למה אין אנו עושים דבר כדי להפגין שאין אנו כפויי טובה, כל עוד לא מביאים ביכורים? (פ' כי־תבוא תשס"ד)
פסוק ג:
יונתן שי' ניסה להפיס דעתי ולומר שאנו מודים בברכת המזון על הארץ, אך בעניותי אני חש שאין זה מספיק. (פ' כי־תבוא תשס"ו) הערת ר' שמואל עמנואל שי': לכאורה גם בזמן שבית המקדש היה קיים, רק החקלאים ותושבי הכפרים זכו לקבל את ה"חיסון" הזה נגד כפיות טובה! אבל לפי דברי הרש"ר הירש בפרשת בהר (כה, לד) אין כל בעיה. כי בתכנון הערים על פי התורה גם האוכלוסיה העירונית עוסקת בחקלאות, וממילא כל תושבי ארץ ישראל זוכים להביא ביכורים, לקרוא את פרשת הביכורים, ולהתחנך נגד כפיות טובה.
פסוק ג:
שבת חתן של חננאל שי'
פסוק ג:
חזקה עלינו אמרתו של "בעל התניא" שיהודי צריך "לחיות עם הזמן", דהיינו עם פרשת השבוע, פרשת כי תבוא!
פסוק ג:
אחזור ברשותכם על מה שכבר אמרתי פעמים אחדות, ואסתמך על קבלה שבידי מרבותי, שמותר לחזור על דברי אמת.
פסוק ג:
בפרשת ביכורים שבפרשתנו באה מצוה על האדם לגלות שאיננו כפוי טובה ("ואמרת אליו - שאינך כפוי טובה"). ואמנם כבר בספר שמות (ז, יט) ראינו ציוויו של ה' לאהרן ולא למשה, שיכה את מימי היאור ואת חול מצרים, כדי שלא ימָּצֵא משה רבנו כפוי טובה ח"ו. וכן למעלה (כג, ח) למדנו מידה זו מ"לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". אבל כאן אנו מצווים על דרך החיוב - מצוות עשה, פרשה שלמה, באה לחייב אותנו בהכרת טובה (ועדיין לבי נוקפני על כך שחכמינו לא עשו זכר למצוה זו גם שלא בפני הבית. ואולי סמכו על קיומנו מצוות כיבוד אב ואם שלפי בעל ספר החינוך כל כולה עניין של הכרת טובה). וכבר אמר דוד מלך ישראל: "טוב להֹדות לה' ולזמר לשמך עליון" (תהלים צב, ב).
פסוק ג:
אם יורשה לי, אנצל הזדמנות זו להביע, ולו במעט, את התודה הגדולה שאני חב באופן אישי לרבונו של עולם. יעקב אבינו אומר: "כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות" (בראשית לב, י), ואילו אני, כשעברתי לבדי את הים הגדול, אפילו מקל לא היה לי.
פסוק ג:
והנה, לפי חשבון שעשיתי בימים אלה, הרי אם לא נמנה את ליאורה וגם את תמר וגם את הנינים שעומדים להיוולד בקרוב אי"ה ובעזרתו, כבר עברנו את המספר שבעים נפש, כן ירבו ובלי עין הרע.
פסוק ג:
קבלו אפוא אתם - חננאל וליאורה - וכולנו, להודות לה' יתברך על כל מה שהעניק לנו, "הוֹדוּ לוֹ בָּרֲכוּ שְׁמוֹ. כִּי טוֹב ה' לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ" (תהלים ק, ד-ה).
פסוק ג:
יהי רצון שבשנה החדשה, ותמיד, שלכם - חננאל וליאורה - ולכולנו תהיינה סיבות רבות וטובות להודות לה' בלב שמח. (פ' כי־תבוא תשס"ד)
פסוק ג:
רש"י ד"ה הגדתי היום, פעם אחת בשנה ולא שתי פעמים (ספרי). ע"כ. הגבלה זו מוסבת על הקריאה ולא על חובת ההבאה, שאם יש לו מינים הרבה ואינו יכול לשומרם, בוודאי שצריך להביא כל אחד בפני עצמו (ראה רמב"ם הלכות ביכורים ד, יא). (פ' כי־תבוא תשנ"א)
פסוק ה:
"...ארמי אֹבד אבי וירד מצרימה" וגו'. מה הקשר בין מעשיו של לבן לירידה למצרים? לכאורה הקשר הוא בכך שאלמלא רימה לבן את יעקב אבינו ע"ה בתתו לו את לאה לפני רחל, היה יוסף הבכור מוכר על־ידי כל האחים ולא היה שנוא בשל הפליתו לטובה על־ידי אביו, וממילא לא היה נמכר למצרים וכו'. (פ' בשלח תשמ"ז)
פסוק ה:
ודבר נאה בנידון יש ב"תורה תמימה" על אתר (אות כז), וכה דבריו: והנה יש כמה פירושים באגדה זו ומהם בפירוש "הגדה של פסח", ובכולם לא מצאתי באור נכון וטעם מספיק מה שייכות הזכרה זו דיעקב ולבן לענין הבאת בכורים.
פסוק ה:
וקצת יש לומר דזה בא לתאר חסדי ה' מנתינת הארץ לישראל, יען כי על פי הטבע ועל פי הנהוג שבעולם לא היה היכולת לישראל לעולם לכבוש ולרשת את הארץ, יען כי לכבוש ולהוריש גוים ולרשת ארץ צריך להיות במצב איתן, שקט ושאנן במנוחה ושלוה, ומצייר בזה שישראל מאז היותם לגוי היו חסרים כל אלה, שלא היה מצבם איתן והיו טרודים נעים ונדים ומטולטלים, ובכל זאת בחסדי ה' כבשו והורישו ונחלו ונתיישבו בארץ זו שהיא זבת חלב ודבש, ומתחיל מסבות יעקב (שהוא יותר קרוב בזמן לישראל משארי אבות) ומתקופות ימי חייו וההרפתקאות שעברו עליו מאז יצא מבית אביו אל בית לבן ואחרי כן כל מה שעבר עליו מירידתו למצרים ואחר כך מסבות ישראל במצרים וכו', שבכל אלה הזמנים היו הוא ובניו טרודים ומטולטלים, ובכל זאת "ויביאנו אל המקום הזה", היפך ההנהגה הטבעית. ע"כ. (פ' כי־תבוא תשמ"ז)
פסוק ה:
וזכורני ששמעתי בשעתו בפולדא, כד הוינא טליא, מפי אלחנן לוינשטיין, שלפי דברי הגמרא (נזיר יא ע"ב) השולח שליח לקדש לו אשה ומת השליח בדרך, ואין אנו יודעים אם מילא שליחותו אם לאו, אינו רשאי עוד לשאת אשה, שמא ישא ערותה של זו שהשליח קידשה. והנה כאשר בא אליעזר עבד אברהם לבית בתואל, ביקש לבן להמית אותו ברעל (מדרש אגדה בראשית כד, כט) ובכך היה גורם שיצחק לא ישא אשה. (פ' כי תבוא תשס"ב) הערת ר' שמואל עמנואל שי': הופתעתי לקרוא דברי סבא בשם בן־דודי אלחנן לוינשטיין (אמנם פירושו ל"ארמי אֹבד אבי" נראה לי דחוק מאד!). לא ידעתי שהוא למד יחד עם סבא בישיבה של דודו־דודי, הרב ברוך קונשטט זצ"ל, בפולדא. אמו היתה אחות של אבי ואביו היה הסנדק שלי. הערת הרב איתן שנדורפי שי': רעיון זה מובא ב"הגדת מרדכי" לגאון ר' מרדכי גימפל יפה (עמ' לט. הודפס בשולי ביאור "בית יעקב" של הרב שמעון הלפרין ל"הגדה של פסח").
פסוק ה:
רש"י ד"ה ארמי אבד אבי, ...שאומות העולם חושב להם הקב"ה מחשבה כמעשה. ע"כ. לכאורה חסרה כאן המילה רעה (אחר מחשבה). וצ"ב. (פ' כי־תבוא תשנ"א)
פסוק ה:
ואכן המילה "רעה" מופיעה במאמר זה בירושלמי פאה (פ"א סוף ה"א). (פ' כי־תבוא תשנ"ג)
פסוק ה:
גם בדפו"ר אין המילה "רעה". (פ' תבוא תשנ"ה) אבל ר' אברהם ברלינר כן גורס "רעה".
פסוק ה:
רש"י ד"ה וירד מצרימה, ועוד אחרים באו עלינו וכו'. מסתבר שרש"י מבקש לומר שזהו עניין חדש, ובו - ולא בפסוק ו - מתחיל עניין גלות מצרים והיציאה ממנה. (פ' כי־תבוא תשמ"ג)
פסוק ט:
"ויבאנו אל המקום הזה" וגו'. ארבעת הפסוקים שלפני כן נדרשים בהגדה של פסח על פי דברי הספרי, ואילו פסוק זה - לא, וראוי לדעת טעמו של דבר זה, שהרי פסוק זה הוא גולת הכותרת של קודמיו, גם לדעת בעל ההגדה (ראה "דיינו").
פסוק ט:
האם זה בשל המספר ארבע שחשוב כל כך בהגדה? ושמא בשל הגלות, כלומר כדי לא לצער את הגולים שאינם יושבים בארץ? אך אם זה הטעם, איה הוא הביטחון שמחר ייבנה בית המקדש? מעין שאלה זו היא שאלת קביעת כוס חמישי חובה: מדוע לא נקבעה כוס חמישית חובה כנגד "והבאתי"? (פ' כי־תבוא תשמ"ב) וראה מש"כ ב"ברכת אשר" על "הגדה של פסח" (עמ' 82).
פסוק ט:
רש"י ד"ה אל המקום הזה, זה בית המקדש. ד"ה ויתן לנו את הארץ, כמשמעו. ע"כ. כשלמדנו פרשת שבוע, שאלני אריאל שי' על סדר הכתוב, שהרי הגיוני יותר הסדר ההפוך, קודם הארץ ורק אחר כך המקום, וכשסיפרתי על כך לשלומי שי', אמר, שאותה השאלה שאל על "לך לך מארצך וממולדתך" וגו' (בראשית יב, א), ולפי שעה אין לי תשובה, לא לזה ולא לזה. (פ' כי־תבוא תשמ"ז)
פסוק ט:
והנה ב"דבק טוב" מפרש את שני ד"ה זה בזה - מכיוון ש"הארץ" כמשמעו, הרי בהכרח "המקום" הוא בית המקדש. (פ' כי־תבוא תשמ"ח)
פסוק ט:
ובאשר לסדר הכתוב בריש פרשת לך לך, ראה "אור החיים" הק' כאן. וראה "שפתי חכמים" (אות נ). (פ' כי־תבוא תשמ"ט) וראה "אור החיים" הק' שם (בראשית יב, א) ומש"כ שם.
פסוק ט:
בעצם קשה: מה בא רש"י ללמדנו בהערה "כמשמעו". כלום ניתן לפרש באופן אחר? ולכאורה התשובה היא באמור למעלה, כלומר משום שביקש לפרש את הסדר התמוה שבפסוקנו. ואכן מעין זה אצל "באר בשדה". לדבריו, הוצרך רש"י לבאר מפני שהקדים הכתוב את "ויבאנו אל המקום הזה", היינו מתנת בית הבחירה, למתנת הארץ - "ויתן לנו את הארץ הזאת", הגם שהיתה רק לאחר שנחלו את הארץ, לכן הוצרך להבהיר שאכן הכוונה כאן למתנת ארץ ישראל. ומה שהקדים הכתוב מתנת בית הבחירה, זה כדי לומר מתנת הארץ באחרונה ולהסמיכה להבאת הביכורים מפירות הארץ. (פ' כי־תבוא תש"ן) הערת ר' זאב נוימן שי': הגרצ"י קוק תירץ־העיר (על המילה "כמשמעו"): "אחרי הזכרת שבח בית המקדש, שמצד חשיבות קדושתו קדם להזכרת הארץ, וכהנים אינם בנתינת הארץ, יש להדגיש שעם המקום הלזה ההודאה היא על הארץ הממשית כמשמעו בהבאת ראשית פריה לפני דבר אחר".
פסוק ט:
גם יתכן שרש"י אומר "כמשמעו" למילה "הארץ" להדגיש את הפשוט לעומת "אל המקום הזה - זה בית המקדש", והוא אינו פשט, כמשמעו. (פ' כי־תבוא תשס"ב)
פסוק י:
"...אשר נתתה לי ה', והנחתו" וגו'. כלומר הביכורים טעונים שתי הנפות ושתי הנחות. וסדרן של דברים: הגיע המביא להר הבית, נוטל את הסל (הוא בעצמו) על כתפו, הגיע לעזרה קורא והסל עדיין על כתפו ואומר "הגדתי היום לה' אלהיך וגו' לתת לנו" (פסוק ג), ומוריד הסל ואוחז בשפתיו והכהן מניח ידו בשוליו ומניפים יחד, ומניחם הכהן לפני המזבח, וחוזר הבעלים ונוטלו וקורא "ארמי אֹבד אבי וירד מצרימה" וגו' עד שגומר כל הפרשה, ומניחו בצד המזבח ומשתחווה ויוצא (ראה רמב"ם הלכות ביכורים ג, יב). רק עתה שמתי לב שהכרזת מביא הבכורים מסתיימת באמצע הפסוק, ומשם ואילך המשך המצוה - ההוראות מה עליו לעשות, ופיסוק זה קצת תמוה. (פ' כי־תבוא תשס"ב)
פסוק יב:
רש"י ד"ה כי תכלה וגו', ...שהרבה אילנות יש שנלקטין אחר הסוכות וגו'. לכאורה משמע מכאן שרש"י סובר, שגם הפרשת תרומות ומעשרות מתאנה, רימון ותמר, ולא רק מחמשת מיני דגן, גפן וזית, היא דאורייתא, וכזה לא שמענו. (פ' כי־תבוא תשנ"א)
פסוק יב:
וצריך לבדוק מקורו של רש"י, אף כי נראה שזה בספרי. (פ' כי־תבוא תשנ"ד, על הקרטונים, לפני מעבר הדירה מהרובע היהודי לקרית משה)
פסוק יב:
ועוד: מכיוון שכל חמשת מיני פירות האילן שהארץ נשתבחה בהם נלקטים לפני סוכות, הרי שלכאורה מדובר כאן באילנות אחרים, כאלה שהתרומות ומעשרות שלהם הוא מדרבנן, וזה קשה. (פ' כי־תבוא תשנ"ז)
פסוק יב:
הקושי הוא ממה נפשך - אם תאמר שאכן מדובר במעשר מדרבנן, כיצד זה באה התורה לחייב בביעורו, ואם תאמר שמדובר בתאנה, רמון ותמר אף הם, הרי שגם מעשרם של הללו הוא דאורייתא. וצריך עיון. (פ' כי־תבוא תשנ"ח)
פסוק יב:
אכן מסומן מקורו של רש"י, למשל אצל רח"ד שעוועל, ספרי פסקא לב. אבל המילים "שהרבה אילנות" וכו' אינן שם (אף על פי שהן מופיעות כבר בדפו"ר!). קשה אפוא: מניין לו לרש"י תוספת זו שבה הוא רוצה ליישב את הקושי, שהוא מעורר - למה פסח ולא סוכות? ואילו לפי הספרי קשה: למה לא סוכות? (פ' כי־תבוא, ערב הנסיעה לקרלסבאד ופראג, תשנ"ט) הערת ר' שמואל עמנואל שי': דומני שישנה דעה שתרומות ומעשרות של כל שבעת המינים (רמב"ן וריטב"א בבא מציעא פח בשם הראב"ד) ואפילו של כל פירות האילן (רמב"ם הלכות תרומות ב, א) היא מדאורייתא. גם לפי הדעה החולקת (רש"י ברכות לו ע"א ד"ה גבי מעשר. וכך הכריעו רוב הפוסקים. ראה "דרך אמונה" ריש פרק ב בהלכות תרומות ו"ביאור הלכה" שם) נראה לי הגיוני שוידוי מעשרות נקבע לאחר גמר האסיף של כל הפירות, גם אלה שתרומות ומעשרות שלהם מדרבנן. כי הרי הוידוי מתייחס גם למצוות דרבנן, כגון: "ולא שכחתי" - מלברכך על הפרשת מעשרות (רש"י לפסוק יג).
פסוק יג:
רש"י ד"ה ולגר ליתום ולאלמנה, זה מעשר עני. ע"כ. קצת קשה לי: לשם מה לחזור על זה, והרי כבר ביאר כן בפסוק הקודם (סוף ד"ה שנת המעשר)? (פ' כי־תבוא תשס"ד) הערת ר' חזקי פוקס שי': כאן זה פירוש הפשט, ואילו שם זה מובא בתור ענין צדדי.
פסוק יג:
רש"י ד"ה ולא שכחתי, מלברכך על הפרשת מעשרות. ע"כ. בעל "שפתי חכמים" (אות ט) מדייק שאין מדובר כאן על ההפרשה שהיא מדרבנן, אבל רש"י מדבר - על פי רא"ם - על "מלברכך מלשבחך בעת הפרשת מעשרות". וקשה לי: כלום ברכות ותשבחות אלה מן התורה הן? ואפילו מדרבנן אינן, ומה אפוא דיוקו? (פ' כי־תבוא תשמ"ח)
פסוק יג:
וצריך לומר שאין זו אלא אסמכתא בעלמא, ואין כל קושי לומר כך. (פ' כי־תבוא תשנ"ח) וכן מבואר ב"נחלת יעקב".
פסוק יד:
רש"י ד"ה לא אכלתי באֹני ממנו, מכאן שאסור לאונן (ספרי). ע"כ. מסתבר שמדובר במעשר שני ונטע רבעי המוזכרים למעלה ומותרים באכילה לבעלים, ותיבת "ממנו" מוסבת על "הקֹדש" ("בערתי הקֹדש מן הבית"). (פ' כי־תבוא תשנ"א)
פסוק יד:
"...ולא בערתי ממנו בטמא" וגו'. ביעור זה, לשון אכילה הוא, הן לפי רש"י הן לפי רמב"ן, והרי זה לשון תמוה. וראה ראב"ע - "השחתי מהקדש". כלומר לא השחתתי את הקודש על־ידי טומאה. ומעין זה, על פי יבמות (עג ע"ב), רש"ר הירש. ותרגום אונקלוס מתרגם "ולא פלֵתי", כלומר לא הפרשתי־הסרתי ממנו בטמא. (פ' כי־תבוא תשמ"ט)
פסוק יד:
וראה אונקלוס למעלה (פסוק יג) "פלתי מעשר קודשא", כלומר הפרשתי מעשר שני (שיש לו קדושה), והוא כספרי שרש"י מביאו. (פ' כי־תבוא תשמ"ט) הערת ר' זאב נוימן שי': ובחומש "תורת חיים" תרגום אונקלוס כאן כמו למעלה.
פסוק יד:
רש"י ד"ה ולא בערתי ממנו בטמא, ...והיכן הוזהר על כך? "לא תוכל לאכֹל בשעריך" (למעלה יב, יז), זו אכילת טומאה וכו'. שם אין רש"י אומר מאומה, ולכאורה מקבל שם פשוטו כמשמעו - איסור אכילת מעשר שני מחוץ לירושלים. ואם כן, האמור כאן "זו אכילת טומאה" קשה. ואילו הסיפא "אבל זה לא תוכל" וכו' בוודאי קשה, וצריך עיון. (פ' כי־תבוא תשנ"ז)
פסוק יז:
רש"י ד"ה האמרת, ...אין להם עד מוכיח במקרא... ומצאתי להם עד וכו'. בהערה 35 בחומש "תורת חיים" מובאת גירסה "דבר אחר ומצאתי להם עד" וכו', ולפי זה אין סתירה. (פ' כי־תבוא תשנ"ג) ולפי "הבנת המקרא" הוספה זו אינה מדברי רש"י אלא הגהת תלמיד על הגיליון, שנשתרבבה בתוך דבריו.