פסוק ב:לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה' כתב הרב ריקאנטי ז"ל, הטעם כי נפסק מקורו ונהר יחרב ויבש, וכבר הודעתי סוד זווג האדם באשתו הוא סוד משפיע ומקבל, כד"א וצדיק באמונתו יחיה, שחיותו הוא להשפיע באמונתו, וכשאינו ראוי להוליד פוגם למעלה וכביכול כאלו מונע השפע מלבא בקהל ה', אבל מותר הוא בגיורת או ממזרת שאינן קרואים קהל ה', ואם ימנע מהם השפע אין בכך כלום כי הם מטעים ועומדים. וכתב עוד ז"ל וסוד לא יבא ממזר פירשתי, שסוד ביאות האסורות הנשפעות מרוחא מסאבא, ועל כן קראוהו ז"ל מום זר, והנה הוא כטעם לא תתחתן בם. מוסף. על זה יש לך לדעת כי כשהזרע נמשך בטומאה אין זרע אמונים באה שם, כד"א זורו רשעים מרחם, וכתיב בה' בגדו כי בנים זרים ילדו, וההפך בטרם אצרך בבטן ידעתיך:
פסוק ב:ובמדרש רות מאן דעייל ברית קדישא ברשו אחרא עליה כתיב בה' בגדו כי בנים זרים ילדו ולית קנאה קדם ה' בר דא דעייל ברית קדישא ברשו אחרא, וארז"ל לא דיין לו שעושין סלע שלי פומבי, אלא שמטריחין אותי לצייר צורת ממזרים. פי' זה המאמר כי כבר רמזתי לך כי נפשותיהם של ישראל ממקור הקדושה שנאמר קודש ישראל לה', ואומר ממזרח אביא זרעך, ואומר ממנו פריך נמצא:
פסוק ב:ועל כן קראם בנים שנאמר בנים אתם לה', ואמר שעושין סלע שלי פומבי, הברית שנתן לנו השי"ת נקרא חותם וצאצאיו חתם באות ברית קודש, והסיר מהם כחות הטומאה בסוד המילה והפריעה, והנה הסלע הזה הוא מטבע וסלע של הקב"ה, ולא די לרשעים שטמאוהו בביאות אסורות והכניסו בכחות הטומאה וזייפו חותמו של מלך, אלא שהטריחוני לצייר צורת ממזרים, כלו' שבמקום שהיה לו להכניס נשמה טהורה חצובה מרוח קדשו הצריכוהו להכניס שם רוח הטומאה:
פסוק ד:וסמך לו לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', כי הם ממזרים, וארז"ל עמוני ולא עמונית שנאמר על דבר אשר לא קדמו אתכם מי דרכו לקדם האנשים, ולא הנשים, ועוד שבנות לוט היתה כונתם לטובה בחשבם שנהפך כל העולם כולו ולא תהו בראה, אבל אביהן היה לו ליזהר ולא נזהר, כמו שאז"ל למה נקוד על ובקומה לומר בשכבה לא ידע אבל בקומה ידע, והיה לו ליזהר שלא לשתות יין ליל שני, לזה עמוני ולא עמונית שלא בא להם הממזרות מצד הנקבות שהן כיונו לטובה, אבל בא להם מצד הזכר, וכן אמר בגמרא דרש רבא מאי דכתיב את נפשע מקרית עוז ומדינים כבריח ארמון, אח נפשע מקרית עוז זה לוט שפירש מאברהם, ומדינים בבריח ארמון שהטיל בריחים לארמונו לא יבא עמוני וגו', הרי שתלו בו הדבר. וכן א"ר יצחק מאי דכתיב לתאוה יבקש נרדף זה לוט, ובכל תושיה יתגלע שנתגלה קלונו בכל בתי מדרשות ובכל בתי כנסיות, בבתי כנסיות דכתיב לא יבא עמוני, ובבתי מדרשות דתנן עמוני ולא עמונית, עמוני ומואבי אסורין לבא בקהל ואיסורן איסור עולם, הרי גם כן מכאן שתלו בו הדבר:
פסוק ה:אשר שכר עליך את בלעם. בלע עם. לעיל בממזר לא אמר לעולם ובעמון ומואב אמר עד עולם, לזה אמר מלבד הטעם הטענה של הקידום יש עוד טענה אחרת חזקה יותר מזו ואיזו היא אשר שכר עליך, לזה על ואשר תלשא לומר טענה גדולה להרחיקם לעולם, לפי שרצו לקלל את ישראל קללה עולמית אילולא רחמיו שנאמר ויהפוך ה' וגו', לזה ירוחקו הם לעולם, ולפי שזו הטענה של ואשר שכר הוא למואב שהם שכרו לא לעמון, לזה אמר לא תדרוש שלומם, כלו' לא תהפך בזכותם לבקש להם זכות על בני עמון, ולזה שלמם וטבתם כתיב. וכתב הרמב"ן ז"ל הרחיק הכתוב ב' האחים האלה שהיו גמולים מחסד אברהם שהציל את אביהם ואמם מן החרב והשבי ובזכותו שלחם השי"ת מתוך ההפכה, והם חייבים לעשות טובה עם ישראל ועשו עמהם רעה, האחד ששכר עליהם בלעם בן בעור והם המואבים, והאחד שלא קידם בלחם ובמים, והנה עמון הרשיע בזה יותר, כי המואבים כאשר ידעו שהוזהרו ישראל שלא יתגרו בם הוציאו להם לחם ומים, ועמון לא אבה לעשות כן, לזה הטעם אשר לא קדמו אתכם כאשר קדמו אחרים, ולכך הקדים הכתוב עמון והקדים להזכיר חטאו ופשעו על דבר אשר לא קדמו, אחר כך הזכיר מואב וחטאתו, זהו ואשר שכר עליך ע"כ. א"כ על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים לזה נאסר עלינו לתת להם אשה, שהאשה נקראת לחם שנאמר כי אם הלחם אשר הוא אוכל, עוד על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם וגו' בצאתכם ממצרים, לומר מאחר שהם קרובים לאברהם והוא היה מאכיל פתו לכל עובר ושב מן הראוי הוא מאחר שזרעו הלכו לפרוע חובו של כי גר יהיה זרעך, מן הראוי היה לקדם לזרע שבאים מהשביה לחם ומים, והם שכחו הקורבה כן אתם לא תקרבום:
פסוק ח:לא תתעב אדומי. לא תתעב מצרי. שמא יעלה בדעתך לומר אלו על דבר שלא קדמו נתרחקו מצרים שטבעו בניהם בים ואדום שיצא בחרב לקראתם עאכ"ו א"ל הקב"ה לא מחשבותיכם מחשבותי, מצרים היו שלוחי ההשגחה של גזרת וענו אותם ת' שנה, ואע"פ שהפליגו לעשות יותר מהגזירה, עכ"ז עשו להם אכסניא, לא תהיו כפויי טובה שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אפילו הרשעים וכל שכן הצדיקים, ומה שהרחיק דור ראשון ושני, לפי ששני פעמים גזר הריגת בניהם של ישראל, פעם ראשון שאמר להחיות אם בן הוא והמתן אותו, ואח"כ גזר ואמר ויצו פרעה לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ואדום גם כן יצא לקראת יעקב בחזרתו מלבן להרגו, ואילולא הקב"ה ששמע תפלתו והבטחתו היה הורגו, ופעם שנית שאמר פן בחרב אצא לקראתך, ובן נח נחשב לו המחשבה כמעשה, לזה נתרחקו בניו דור ראשון ושני. ורז"ל למדו מכאן שגדול המחטיא את חבירו יותר מן ההורגו, שהרי מואב החטיא את ישראל נתרחקו ומצרים ואדום שרצו להרוג ישראל נתקרבו, שההורגו הורגו מן העוה"ז והמחטיאו מחטיאו מן העוה"ז והעוה"ב:
פסוק ח:מצאתי כתוב לא תתעב מצרי בלשון יחיד רמז על פרעה שהרהר תשובה ונצול ומלך על נינוה, וחרה ליונה על שלא נהפכה ואמר טוב מותי מחיי, על זה רמז כאן לא תתעב מצרי שלא יהא מתועב בעיניך, כי גר כבר נתגייר ועשה תשובה ע"כ:
פסוק י:כי תצא מחנה על אויביך, לא אמר למחנה או במחנה, רמז על מחנה שכינה כמו שאומר כי ה' אלהיך מתהלך וגו' תרגם ארי ה' אלהך שכינתיה מהלכא בגו משריתך, והיא יוצאה ונלחמת מלחמותיהם של ישראל והם אינם יודעים, כמו שעשה בחזקיהו כשבא סנחריב והוא היה ישן במטתו והקב"ה שלח מלאכו ונלחם עמו, שנאמר ויצא מלאך ה' ויך, לזה לא אמר כאן כי תצא למלחמה, שהוא אינו יוצא, לזה ונשמרת מכל דבר רע, שלא יניחך וילך ויבא עליך האויב פתאום בלא ידיעתך, ופירוש כי הוא דילמא, שהוא אחד מד' לשונות של כי דלמא תצא מחנה המלאכים להלחם ואין אתה יודע, לזה תכין עצמך שלא יראה שום דופי ובפרט מלשון הרע, אז"ל משל לנכה רגלים שהיה מרעיש את המדינה אמרו אילו היה שלם מה היה עושה, כך הלשון והוא מחותך ומונח בין שתי חומות והוא מרעיש את העולם שהוא כאן וזורק חצים לאספמיא, אילו היה שלם והיה בחוץ מה היה עושה, אמר הקב"ה מכל הצרות הבאות עליכם אני אציל אתכם, אבל בלשון הרע הטמן עצמך ואין אתה מפסיד, משל לעשיר שהיה לו אוהב אחד בן כפר הלך לשאול בשלומו והיה שם כלב שוטה שהיה נושך וממית את הבריות, אמר אותו עשיר לאוהבו, בני אם אתה חייב לשום אדם אני פורע ואל תתחבא ממנו אבל אם ראית אותו כלב שוטה תתחבא ממנו שאם נושכך איני יודע מה לעשות לך, כך אמר הקב"ה בשש צרות יצילך ובשבע וגו' בשוט לשון תחבא ע"כ במדרש:
פסוק יא:כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור, יאמר כי לפי שלא היה לו פרישות וטהרה פגעה בו לילית שהיא שולטת בלילה ונקרה עמה ובא לידי קרי, שאילו היה בו טהרה לא היה בא לידי כך, א"כ מעין שיש בידו אירע לו כן, לזה יצא אל מחוץ למחנה וגלות מכפר עון, ולא יבא אל תוך המחנה שלא ילך ויחזור. מיד אלא ישב מופרש ומובדל כל היום כולו כדי שיחשוב ויבין מה עון בידו ויישוב ממנו, וכבוא השמש יבא, לפי שהשמש מלבנת ומטהרת וזה טימא עצמו או מחמת הרהור או מחמת שום עון לזה אין לו פנים לבא בעוד השמש אלא לאחר ביאת השמש, כמי שהוא מתבייש ובא בהחבא ואחר טבול, וכתבו ז"ל שחסידים הראשון מתענים מטומאת קרי ארבעים יום כנגד יצירת הולד או ב' ימים וב' לילות רצופים להתיש אותה הנאה שקבל, ולמחות אותו זרע שקבלה ממנו לילית שלא יעשה ממנו שום בריה כגון רוחין ושדין ויצאו לקחת נחלה מאביהן ויד תהיה לך מחוץ למחנה וגו'. יאמר אם תרצה שיהיה לך יד ושם, לא על בני אלא חוץ לשער עמי זהו שאמר ויצאת שמה חוץ, ויתד תהיה וגו' הצריכוהו לכסות צואתו, ומנין היה להם צואה והלא המן היה נבלע באיברים שנאמר לחם אבירים לחם שנבלע באיברים, אז"ל לאחר שסרחו ואמרם ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, שהיה קל ביותר לזה קלוקל, זהו את צאתך, אתה גרמת לה להיותה צואה, ויש אומר ממה שהיו מוכרים להם תגרים עמים ולמה הצריכם כסוי כי אדרבה יותר טוב שיסתכלו בה, כמו שאז"ל ג' דברים צריך אדם להסתכל בכל יום, ואלו הן כשנכנס לבית הכסא לומר ראה שדרכך כדרך בהמה, ובשעת ההקזה לומר שבשר ודם אתה, וכשעומד על המת לומר ראה סופך ואחריתך, א"כ למה הכסוי, אלא הם היו בעצמך ממעמד הר סיני בחזקת מלאכים והם בחזקת שה' לקחם לו לעם קדוש, ובראותם שדרכם דרך בהמה יתיאשו מהשגחתו ית', לזה אמר וכסית את צאתך, לא אמר וכסית צאתך אלא את צאתך, סברתך וצאתך, לזה הצריך הכסוי לגדולים, ולא לקטנים שאין נראה בהם דרך בהמה, דאמר מר ויד תהיה לך ויבאר שמה בקטנים, ויתד תהיה לך בגדולים. כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך, להיותו צל על ראשך, ולתת אויבך לפניך, הוקשה לרז"ל אם ימסור אויביו לפניו מה צורך בהצלה, לזה אז"ל להצילך להיותו צל על ראשך, וכן לרוקן נכסי המצרים ולתת לך, כד"א ונצלתם את מצרים, ובזה יתישב לך אומרו ולתת אויביך לפניך, כי היל"ל ולתת אויביך בידך מאי לפניך, אלא הכונה על נכסיהם:
פסוק טו:ולא יראה בך ערות דבר, במדרש מה כתוב למעלה מן הענין לא יבא ממזר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', בא הכתוב ללמדך שכל מי שאינו ראוי לבא בקהל לא יצא למלחמה, א"ל הקב"ה בני הוו זהירין שלא יהיו עמכם בני אדם שיש בהם עבירות ע"כ. אם כן פירוש ערות דבר הם בני אדם שהן ערוה, לא מחמת קורבה כגון אמו ואחותו ובתו אלא על דבר, שהוא על דבר שלא קדמו, וכתב במדרש הביאו הילקוט, ז"ל ד"א ויתד תהיה לך על אזניך בסוד ובלשון נקייה נאמרו דברי תורה, לא תשב בלא אשה משם יראה, וכן פרק קמא דכתובות דרש בר קפרא מאי דכתיב ויתד תהיה לך על אזניך לומר שאם שמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו והיינו דאמר ר' אלעזר מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתדות שהם משופעות שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו, ותאנא, דבי ר' ישמעאל מפני מה אוזן כולה קשה ואליה, רכה שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכה, ותנו רבנן אל ישמיע אדם לאזניו דברים שאינם הגונים מפני שהם נכוים תחלה לאיברים, ואמר ישמיע ולא אמר ישמע, לפי שהשמיעה אינה ברשותו שפעמים שומע דברים שלא היה רוצה לשמעם, אלא ישמיע שיכוון להם לשמעם:
פסוק טז:לא תסגיר עבד אל אדוניו, כתרגומו לא תמסר עבד עממין לרבוניה, כפירש"י ז"ל אפי' עבד כנעני של ישראל שברח מחוצה לארץ לא ימסרנו לרבו ואם לא יבא רבו לא"י כופין אותו לשחררו, ותרווייהו איתנהו לא תסגיר עבד אל אדוניו כתרגומו, אשר ינצל אליך מעם אדוניו כפירש"י ז"ל, ולזה אדוניו אדוניו ב"פ, שני מיני אדנות. ומכאן לבעל תשובה שאין הקב"ה מוסרו ביד המקטרגים עליו אלא הקב"ה חותר לו חתירה מתחת כסא הכבוד ומושיבו עמו, כמו שאז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, זהו עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר בטוב לו:
פסוק יח:לא תהיה קדשה. כתב ברקאנטי ז"ל, וטעם לא תהיה קדשה ולא יהיה קדש, תבין מסוד לא יבא ממזר כי כשאדם עם אשתו בטהרה ובקדושה ובצניעות רומז לייחוד עליון וגורם ברכה ושפע מן הבריות לשכינה ועושה שלום למעלה ולמטה, אמנם אם מתיחד עם הקדשה גורם שהשפע העליון יבא לסטרא אחרא שהיא הקדשה ומביא כחות הטומאה לעולם. מוסף על זה יש לך לדעת מאמר רבותינו ז"ל ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול מכרזת ואומרת בת פלוני לפלוני וכו', ולפעמים יש שאינו זוכה בבת זוגו לעולם ולא יתחברו לעולם זה בזה, ויהיה הוא קדש והיא קדשה ותתפרד חבילתם לעולם, ודע כי בעת יצירת האדם הקב"ה מזמין לו בת זוגו, אם זוכה מוצא מציאתו שנאמר מצא אשה מצא טוב, ולפעמים אינו זוכה בה עד שתנשא לאחר קודם ואח"כ זוכה בה, ולפעמים אינו זוכה בה לעולם זהו סוד הקדשה והקדש, ורז"ל למדו שלשה כתות אלו מפסוק אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות אך סוררים שכנו צחיחה, הזוכה בבת זוגו תחילה עליו נאמר אלהים מושיב יחידים ביתה, ומי שאינו זוכה בה עד שתנשא לאחר עליו נאמר מוציא אסירים בכושרות, כלו' בבכיה ובשירות, כי צריכה להתאבל על הראשון ולבכות עליו קודם הנשאה לשני דוגמת בת שבע על אוריה, ומי שעונותיו גרמו שלא ישאנה לעולם, עליו נאמר, אך סוררים שכנו צחיחה. ויש להתבונן על המתים קודם זווגם מה יהיה מבת זוגם הנגזרת להם. תשובה אם נתגלגלו אין דרך לשאלה זאת, כי כבר זכו בחלקם בראשונה ובשנייה לא הקדימו ברחמים לחטוף כבני בנימין, ואם היו חדשים היו מכת אך סוררים שכנו צחיחה, ובת זוגם נחטפת לאותם שנתגלגלו, והבאים בגלגול וגם אותם שזכו בחלקם ונפרדה חבילתם, יחטפו כבני בנימין אף הן מן החדשות או מן הישנות ע"כ:
פסוק יט:לא תביא אתנן זונה, סמך ללא תהיה קדשה, לומר שמא תאמר אותה קדשה לעשות תשובה ולעשות ממה שהרויחה נדרים ונדבות, כמו שעשה אותה זונה שכתבנו לעיל על פסוק גדילים תעשה לך שנתנה שליש לעניים, לזה אמר ולא תביא. לעניים אפשר אבל לבית ה' לא תביא, ואמר בית ה' אלהיך ולא אמר לבית ה', אפשר שיובן זה מאותו מעשה דפ' קמא דע"ז ת"ר כשנתפס ר' אליעזר למינות משם יראה, לזה אמר בית ולא אמר לבית לא כמו שאמר המין לעשות לבית הכסא, ואמר גם שניהם לרבות שני אתננים כמו שאמרו רבנן, או רבוי גם לרבות פירוש המין ופירוש רבנן. ורקאנטי ז"ל פירש למה שאמר בית ולא לבית, ז"ל ויש לפרש עוד שרמז הכתוב שישמרו המדה הנקראת בית ה' הרומזת לכנסת ישראל בטהרה ובקדושה ולהשפיע אליה צינורות החסד והרחמים, ולא תינק מאתנן זונה ומחיר הכלב סוד הנחש שהטיל זוהמא בחוה העליונה כד"א ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה, ע"כ:
פסוק יט:עוד גם שניהם לרבות חלופי חליפין של אתנן ושל מחיר כלב, לפי שהכלב הוא מכח סמאל, הוא שאמר דוד מיד כלב יחידתי, ומקומו היא ארץ גזרה ארץ מלחה לא תשב, ותועבה גדולה הוא השסת כלב בבת מלך והבן, לזה סמך לא תשיך לאחיך לא תהיה נושך ככלב, מחיר כלב בית, ס"ת רבת, לומר שמי שלוקח רבית כאילו אכל מחיר כלב שהרבית הוא שנותן שוחד שלא יגוש אותו, והוא מכת סמאל שלקח שוחד ונתעוירו עיניו, לזה אז"ל שהוא מלא עינים, לזה יש לו עינים הרבה שכל מה שהוא לוקח שוחד מסממים אותם עינים וצריך לאחרים, ואותם עינים אחרים כבר אמרנו שהם מעבירות שאדם עושה, שכשעושה העבירה לא שת לבו למה שאמר התנא דע מה למעלה ממך עין רואה והוא אומר מי רואני, ובשעת המיתה מראה לו העין שחשב שאינה, במנין העבירות שעשה. לא תשי"ך בגימ' וזה הוא סמיות העינים. ובפרק איזהו נשך תניא רבי יוסי אומר בוא וראה כמה סמיות עיניהם של מלוי ברבית, ועל זה רמז איוב ואמר לא תשורני עין רואי, וכן אמר הקב"ה אתה לקחת מאחיך נשך אחד אני אקח ממך שלשה, נשך כסף שיתחסר כספך, נשך אוכל שיתחסר אכילתך, שתתאוה לישוך הפרוסה ולא תוכל, נשך כל דבר, אפילו הדבור לא תוכל, ובר מינן ימות בלא ודוי או מיתה פתאומית, לזה ג"פ נשך. עוד נשך נשך נשך ישך בגימ' תשקר באמת עם ג' מלות, עוד נשך בגימ' לשם, כביכול לשם אתה נושך, כי זה הביאו הקב"ה בנסיון או מחמת עון והעני ואתה בא ומלוה לו ברבית ונושכו לו אתה נושך כביכול למעלה, ואילו לא היית מלוה לו ברבית הייתי מתמלא עליו רחמים ובראותי שבן אדם ריחם עליו כ"ש אני. כבר אמרנו שהרבית הוא כמו השוחד ושחד בגימ' יב"ש, שעצמותיו יבשים ואינם חיים בתחיית המתים, כדאיתא פרק ר' אליעזר בענין עצמות היבשות דיחזקאל, מתים שהחיה יחזקאל ששים רבוא היו וכולם עמדו על רגליהם חוץ מאדם אחד אמר הנביא אל הקב"ה רבש"ע מה טיבו של זה א"ל בנשך נתן ומרבית לקח חיו לא יחיה, לא יחיה בתחיה זו, לא יחיה בתחיית המתים. אמר לא תשיך אחיך ואח"כ אמר ולאחיך לא תשיך, רז"ל אמרו לעבור עליו בשני לאוין, עכ"ז למה אמר קודם לא תשיך לאחיך ולבסוף הקדים אחיך שאמר ולאחיך לא תשיך, אלא אמר קודם ל תשיך כלו' לא תביט אל מתיקות הנשך ותקדימו על האחוה ותאחר האחוה וא"כ לא תביט אל האחוה כי אב אחד לכולנו, ובזה תאחר ולא תבא לידי נשך. זהו שאמר ולאחיך אם אתה תביט ותבין שהוא אחיך לא תשיך, ודאי לא תשוהו לכותי שנאמר בו את הנכרי תשיך. וכתב בחיי ז"ל נקרא הרבית נשך, מלשון אם ישוך הנחש בלא לחש להורות כי כמו שארס הנחש נכנס מן הנושך באיבריו וגידיו כן עונש האיסור נכנס בממונו של מלוה ברבית ע"כ. למען יברכך ה', אתה רוצה ליתן ברבית כדי שיתברכו נכסיך הקב"ה יברכך בכל משלח ידיך, אם תאמר עד שאטרח ואעשה מלאכה והרבית בא בלא טורח כדאמרה ליה ההיא מטרוניתא פניך דומים למגדלי חזירין ולמלוי ברבית לפי שהיו פניו צהובים, לזה אמר יברכך ה' בכל משלח ידיך, לא כמו שאמר במקום אחר בכל מעשה ידיך אשר תעשה אלא אמר כאן בכל משלח ידך על הארץ כלו' בלא עשיה ובלא טורח לבד שתשלח ידיך על הארץ ותקח עפר דרך משל יהיה זהב, לומר בלא טורח לבד שתשלח ידך כמו אותו מעשה דר' חנינא בן דוסא שא"ל ובלבד שתתן ידך עמנו, על הארץ לפי שא"י היא תחת ידו של הקב"ה, ובידו היכולת לעשות עפרות זהב, ועפרות זהב לו, לו היכולת לעשות כן, אבל בחוצה לארץ אי אפשר כי היא נתונה לשרים ואין ביד השר לשנות הטבע:
פסוק כב:כי תדור נדר לה' וגו'. יאמר אם אירע ונדרת, כי יותר טוב שלא תדור אבל הואיל ונדרת חלה הקדושה על דבר הנידר, כי הגע עצמך אם היית מבטיח להגמון אחד או שר אחד לתת לו שום דבר ודאי שתבקש לתת לו מה שהבטחתו ואם לא תתן לו ודאי שתהיה איבה בינך לבינו לעולם לא תשכח, כ"ש וק"ו לממה"מ הקב"ה, זהו לה' אלהיך:
פסוק כב:כי דרוש ידרשנו. פעם ושתים ועדין זה החטא קיים, זהו והיה בך חטא, או כמו שאז"ל ואחר נדרים לבקר, ואיחור נדרים לבקר, שפינקסו נפתחת, ואם נפתח פינקסו ודאי שישאר לו עליו, זהו והיה בך חטא, כי ההפרש שיש בין נדר לנדבה, הנדר האומר הרי עלי קרבן חייב באחריותו, א"כ אמר כי תדור נדר חל עליו הנדר ונתחייב בו והוא לה' אלהיך וחייב באחריותו, ועכ"ז דרוש ידרשנו ה' מעמך אף ע"פ שתשלמו, זהו והיה בך חטא. מי הביאך לידי כך הנדר אילו לא נדרת לא היה בך חטא, לא באתה לידי כך:
פסוק כד:מוצא שפתיך תשמור. יאמר אפילו לא יהא אלא מוצא שפתיך לבד היה לך לשמרו כ"ש אשר נדרת, וכ"ש וק"ו לה' אלהיך, וכ"ש שהיה נדר שאם תאחרנו אולי תכשל בו שתהנה ממנו, לזה לא תאחרנו בבית. ואם הוא נדבה שאינו חייב באחריותו עכ"ז לא יהיה אלא דבור אתה צריך לקיימו, כי מי שחוזר בדבורו אין רוח חכמים נוחה הימנו ואם נתן הדמים וחזר בו הוא חייב מי שפרע, ואתה נתתה, ומה נתן, מה שהוציא הדברים מפיו נשתעבד הפה, זהו אשר דברת בפיך, כי ודאי הדבור בפה בפיך למה. וכתב רבינו בחיי ז"ל פרשת מטות על דרך הסוד נדר מלשון דירה, דרש כתיב דרש על מה שעבר שנדר, ידרשנו על העתיד, עוד דרש הוי"ה, ידרשנו אלהיך דיינך, והבן. עוד דרש על שאר נדרים, ידרשנו על הצדקה, שאר נדרים אינו עובר עד שיעברו עליו ג' רגלים אבל הצדקה עובר עליה לאלתר, כן אמר רבא בגמרא ר"ה פרק קמא:
פסוק כד:ומצאתי כתוב שאם נדר יום שבת צריך לתת יום ראשון קודם שיעברו ל"א שעות זהו לא, שאם עבר ל"א היינו תאחר:
פסוק כד:עוד דרש ידרשנו. ב' דרישות אחת על השבועה שהשביעוהו בעודו בבטן אמו, ואחת על של עכשיו, ועל זה רמז ועשית כאשר נדרת זו של הבטן, וקראה נדר לפי שהוא מקבל עליו שאם יצא בשלום מהבטן, ואז אין לו פה כי פיו סתום, אשר דברת בפיך, זהו אחרי צאתו שאם יקיימנו הקב"ה מכתירו שכן אשר דברת בפיך, ס"ת למפרע כתר, אז"ל בפיך זו צדקה וכה"א יצא מפי צדקה, וכתב רבינו בחיי ז"ל על דרך הסוד מוצא שפתיך כנגד פי ה', בפרשת מטות משם יראה:
פסוק כד:עוד ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך, זה נדר שבינך למקום, אשר דברת בפיך, זה נדר שנדר ברבים. וכמה הפליגו ז"ל בנדר שנדר ברבים שאמרו בעון נדרים גשמים נעצרים שנאמר נשיאים ורוח וגשם אין וגו':
פסוק כד:שמעתי על פסוק ואם נבלת בהתנשא, פי' נבלת מלשון עייפות ויגע מלשון נבול תבול, יאמר אם תמצא עצמך עיף ויגע שירדת מנכסיך תדע למה בהתנשא שהיית מתנשא ונודר ברבים ולא היית נותן ולכך ירדת מנכסיך ואתה צריך ללוות, וזו היא סמיכת הפרשה, לא תשיך לאחיך, והתיקון הוא שקודם שתדור יהיה מוכן בידך לתת, זהו ואם זמות, פירוש חשבת לידור, יד לפה, פירוש, שיהיה בידך קודם שתוציא בפיך, ואם לא תחזור בך תרד עד שתהיה פועל, דסמיך ליה כי תבא בכרם רעך ואז"ל בפועל הכתוב מדבר, חזר בו מוטב ואם לאו סופו שיגרש אשתו דסמיך כי יקח איש וגו' וכתב לה ספר כריתות, ואם לא חזר בו סוף שתמות אשתו דסמיך ליה כי יקח איש אשה חדשה, או ימות במלחמה, ואם לא חזר בו סופו שממשכן כליו דסמיך ליה לא יחבול ריחים ורכב וגו' וקרי ביה יחבל, ואם לא חזר בו סופו ללקות בצרעת דסמיך ליה השמר בנגע הצרעת, במשנה תורה דרשינן סמוכים, ואם לא חזר בו סופו שבאין ב"ד ולוקחין כל מה שיש לו ונותנין לבעלי חובו ויקחו אפי' הבגד שמתכסה בו, דסמיך ליה כי תשה ברעך ואם עני הוא לא תשכב בעבוטו, ואם לא חזר בו סופו שעושקין שכרו דסמיך ליה לא תעשוק שכר שכיר עני וגו', ואם לא חזר בו בניו מתים דסמיך ליה לא יומתו אבות על בנים איש בחטאו יומת, כשנעשה איש אבל כשהן קטנים מתים, כאמרם בעון אבות בנים מתים שנאמר וחבל את מעשה ידיך, ע"כ:
פסוק כה:כי תבא בכרם רעך, אז"ל בפועל הכתוב מדבר. רמז על האדם שהוא בזה העולם כפועל כמו שאז"ל על פסוק ופניתי אליכם, משל למלך ששכר פועלים, כדאיתא במדרש, כי האדם הוא בעוה"ז פועל לקבל שכרו לעוה"ב, כי לזה הכונה היתה ביאתו לזה העולם. כי תבא בכרם, זה העולם נקרא כרם שנאמר כרם היה לידידי בקרן בן שמן, רעך זה הקב"ה שנאמר רעך וריע אביך אל תעזוב, וכמו שהכרם יש בו ענבים לבנים וענבים שחורים, כן זה העולם מתנהג במדה"ד לרשעים ובמדת הרחמים לצדיקים, ועל זה רמזו ז"ל הרואה ענבים בחלום לבנים טוב לו שחורים רע לו. ומיבשים ועושין אותם צמוקים, רמז על שכר העוה"ב, ועושין מהם יין, רמז על יין המשומר בענביו, ושכרן ע"י קיום מצות עשה ומצות לא תעשה שהן רמז לענבים שחורים ולבנים. ואכלת ענבים, בגימ' עקב, רמז על שכר עוה"ב שהוא לבסוף כמו העקב שהוא סוף הגוף, ולשון עקב מצאנו בשכר המצות, עקב אשר שמע אברהם, בשמרם עקב רב, ואצרנה עקב:
פסוק כה:ואל כליך לא תתן, כלומר שלא יעשה המצות לשום פניה בעולם, שלא ילבישם חומריות וישארו בזה העולם ולא ילכו עמך לא הן ולא שכרן, כי אין גשמיות למעלה שנאמר ויכלא הגשם מן השמים. כנפשך שבעך, כלו' לשובע לנפש לא אחר הגשמות כמ"ש וכתב לה ספר, ויניחנה עד בוא חליפתו, ואם מצא בה שום ערוה מהעריות שהוא חייב עליהן כרת הוא נכרת ממנה זהו כריתות, ויצאה והלכה שהולכת נעה ונדה עד שתבא פעם שנית לאיש אחר ושנאה, ובאה פעם שלישית, ושנאה האיש האחרון לא אמר האיש האחר אלא האחרון בה' הידיעה שהוא השלישי, וכתב לה וגו' ושלחה ג"כ עד שיבא אחר ויגאלנה, שלא נתקלקלה כל כך, ושנאה, לא אמר שמצא בה ערות דבר, לזה תהיה משולחת. אמנם אם גרמה לו מיתה ע"י העבירות שעשה שהגשימה לנשמה עד שטעמה טעם מיתה, לא יוכל בעלה הראשון לפי ששני הגלגולים הוא להחזיר אבידה לבעלה, ואם גרמה לו מיתה לא יוכל לשוב לקחתה, וצריכה שתבא ע"י כמה גלגולים, ועליהם אמר קהלת ובכן ראיתי רשעים קבורים קברים כתיב, שנקברו כמה קברים פעם ושתים ושלש, וממקום קדוש יהלכו שנתרחקו מהקדושה, וישתכחו בעיר וקדיש, שישתכחו עד בא חליפתם ומעפר אחר יצמחו:
