ולא יגלה כנף אביו. דאשה שנשאת בחופה מיקרי פרישת בגדו עליה כלשון הכתוב בבגדו בה. ופי׳ במס׳ קדושין שפירש טליתו עליה. משום שמנהגם היה להתכסות בחופה בבגד החתן והכלה. אבל בלי חופה מיקרי כנף שאינו פרישת כל הבגד אלא כנף בעלמא והיינו שאמרה רות לבועז ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה. והביאור שם שרצתה שישאנה ואע״ג שאין זה כבודו שישא אותה בחופה כאשה. מ״מ בתורת גאולה כמו יבום יקחנה שאין בה נשואין ממש מש״ה מיקרי פרישת כנף. וכן כאן פי׳ כנף אביו או באנוסת אביו או בשומרת יבם של אביו. שאינה אצלו אלא בכנף ופליגי בזה תנאי כידוע:
לא יבא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל ה׳. בא הקבלה דמיירי בישראל פ״ד שלא ישא אשה בת ישראל והיינו דבר הלמד מענינו באזהרות הסמוכות כאשר יבואר. אבל לפי הפשט מיירי בגר פ״ד וכ״ש שלא יקבלו אותו להשיאו אשה בת ישראל. וע׳ מש״כ בהע״ש סי׳ קנ״ב אות ה׳. שיש איזה חומר בגר מכל ישראל לדעת השאלתות. והוא משום דפשט הכתוב מיירי בגר:
לא יבא לו. לפי הפשט קאי לו על דור עשירי. היינו שלא יהיה לו בנים נתוספים עליו בקהל ה׳. וזהו אזהרה שלא ישא בת ישראל לאשה:
לא יבא להם. לפי הפשט לא ישאו אשה בת ישראל ויבא להם בנים בקהל ישראל והדרש ידוע:
על דבר אשר לא קדמו וגו׳. טעם על שניהם שלא קדמו בשאילת שלום כנהוג. רק מכרו להנאתן:
ואשר שכר עליך וגו׳. הוא טעם מיוחד במואב:
מפתור ארם נהרים. והיה סכנה גדולה בעברו משם לבלק דרך מחנה ישראל שהיה בין ארם נהרים ובין מואב כמש״כ בפ׳ בלק:
את הקללה לברכה. לא תימא הרי לא היה רק רצון שאין בו ממש. אבל לא כן הדבר שהיה ודאי קללה אלא שהפכו לברכה:
שלומם. בשביל שלא קדמו לשאול בשלום:
וטובתם. בשביל שחרשו רע:
אדומי. ולא כתיב בני עשו כי לא נזהרו אלא על אומה הדרה בארץ שעיר הוא אדום. ורק אלה נקראו אחינו בנחלת אבינו אברהם. כמש״כ לעיל ב׳ ד׳ וע׳ ס׳ בראשית ל״ו כ״א:
כי אחיך הוא. רצה הקב״ה להרגיל את ישראל במעלת הנפש. וכל שהנפש גבוה יותר מקרב את קרוביו. ע״כ צוה אותו לזכור אחוה לבני אדום:
כי גר היית בארצו. גם זה מתכונת הנפש המעלה לגמול טובה ולא להיות כפוי טובה ונקרא נבל. ע״כ הרגיל הקב״ה אותנו במצוה זו:
יבא להם בקהל ה׳. יתוסף עליהם בקהל ה׳ כמש״כ לעיל:
ונשמרת מכל דבר רע. פרש״י משום שעת סכנה והשטן מקטרג. והכי איתא בירו׳ שבת פ״ב ע״ז המקרא ולעיל ו׳ י״ב ביארנו עוד טעם באשר הקב״ה שורה אז במחנה ישראל. והרי הוא דומה לפלטין ש״מ וכל דבור רע הרי הוא באזני ה׳ כמו שהיה בהיות ישראל במדבר עוד יש טעם מש״כ הרמב״ן כאן באשר במחנה עלול לכל שקץ ותועבה. והוספנו לעיל שם הסיבה לזה משום שהותר מאכלות אסורות והמה גורמים לטמטם נפש הישראלי. וכבר הזהיר הרבה לעיל ע״ז השמר לך פן תשכח את ה׳ וגו׳ וכל הענין וכאן כפל הענין משום הוספה שהובא כאן:
מקרה לילה. והוא אות על הרהור ודבור בדבר ערוה ביום הקודם לו אזי ויצא מחוץ למחנה וגו׳. כבר נדרש ע״ז. אבל לפי הפשט הענין נוגע ביחוד למחנה היוצא למלחמה ואין שם מחנה שכינה אלא מחנה לויה שהיו מסבבים את הארון שהלך עמם ויבואר עוד לפנינו:
והיה לפנות ערב וגו׳. זה פלא לפי הפשט למה לא יטבול בבוקר ויהי׳ טבול יום. ורשאי במחנה לויה וכבר נדרש ע״ז ג״כ שלהי מס׳ נזיר. אבל לפי פשט הענין מיירי בהולכי מלחמה והזהיר הכתוב שלא יעשה כמו שאדם עושה בביתו שהולך וטובל ובא למחנה היינו לעיר אלא לא יבא כל היום אל המחנה כי אם לפנות ערב יטבול ויבא כבוא השמש והוא כדי שיבוש מזה מאד בהיותו בקרב אנשי החיל משא״כ בהיותו בעירו ובביתו מי ידענו. זהו פשטו ש״ד. ומ״מ חז״ל פירשו לפי הקבלה דמיירי גם שלא בשעת מלחמה ביחוד והוא כוונה שניה:
כי ה׳ אלהיך וגו׳ והיה מחניך קדוש. הוא טעם על נקיות של צואה. שהוא כמו שהמלך מתהלך במחנה ואינו ד״א שלא יהי׳ נקי. אבל מ״מ העדר הנקיות אינו סיבה להשיב המלך מן המחנה. אבל ולא יראה בך ערות דבר. אז גם ושב מאחריך. שהוא מסלק מורא וכבוד השכינה. ובגמ׳ למדו מכאן דהרהור תורה אסור בבה״כ ובבה״מ. וכן במקום ערוה כדאיתא בשבת דקנ״א. וגם זה שייך ביחוד לשעת מלחמה שהיו מוזהרים להעמיד אנשים לעסוק בתורה כמש״כ לעיל ו׳ י״ז יעו״ש ומזה למדנו דה״ה בכל מקום:
אשר ינצל אליך. דייק הכתוב אליך לא משום שבא להנצל משעבוד אדוניו הקשה והיה בורח לאיזה מקום. בזה האופן אין לקבלו אלא באופן שבורח דיקא אליך באשר רוצה להתגיר ולהכנס תחת כנפי השכינה. ובבית אדוניו לא יכול לעשות כן:
עמך ישב. אם ירצה לעבוד אותך ולישב עמך לאיזה בית שבא ראשון אזי ישב. ואם לא ירצה להשאר בביתך אלא בבית אדם אחר בקרבך וגו׳. או גם להיות משוחרר לגמרי ולישב כישראל:
באחד שעריך בטוב לו. אשר יראה טוב לפניו באותה עיר ואם ישאל בעצה איך לעשות אזי לא תוננו. כטוב לפניו באמת כן תמליך אותו:
ולא יהיה קדש. פרש״י משכב זכור. וכבר הקשה הרמב״ן ע״ז ובאמת הא דאיתא בגמ׳ סנהדרין שאזהרה על ע״ז למדנו מהאי קרא אינו אלא שמרומז גם זה כאן אבל אינו עיקר המקרא אלא כמש״כ הרמב״ן נשואין עם עבד ושפחה שאין לו בהם קדושין. אבל לפי״ז הטעם משום שאינן בקדושין ה״ה נשואין עם עובד כוכבים ועובדת כוכבים שאין קדושין תופסין בהם. ובאמת אין בהם אזהרה אלא משום פן יסיר מאחרי כמבואר לעיל ז׳ ג״ד. וזה הטעם לא שייך בשפחה שמשועבדת לו. וכן ישראלית לעבד לא שייך החשש כ״כ שיסיר העבד את בניו מאחרי ה׳. אבל נגד זה לאו לא יהיה קדשה ולא יהיה קדש מיוחד רק בשפחה ועבד משום פריצות בביאה ולא בעובד כוכבים ועובדת כוכבים. והיינו משום שאין בהם הפקרות בביאה כמו עבדים שמרבים זמה כדאיתא בפסחים דקי״ג ב׳ חמשה דברים צוה כנען וכו׳. ושפחות דפריצא ושכיחא טובא כדאיתא בגיטין פרק א׳ ומש״ה נקראו קדש וקדשה:
גם שניהם. הוראת זה הלשון ביארנו לעיל כ״ב כ״ב לדמות דבר שאינו פשוט כ״כ לדבר הפשוט יותר. וה״נ אתנן זונה הדבר מובן שהוא תועבה באשר זנות הוא ראש כל תועבה. אבל מחיר כלב אינו דבר מושכל אלינו מפני מה הוא תועבה. ובמה כלב גרוע מחזיר ושאר דבר טמא ואמאי מחירו גרוע מכל דבר. ע״ז ביארה התורה דגם שניהם שוין בשם תועבה. וע״כ יש בזה סיבה רוחנית ברוח חיים של כלב. ומש״ה מחירו תועבה ואסור להקרב׳ :
לא תשיך וגו׳. רבוי הלשון מורה על המבואר בשאלתות שאילתא מ״ב דלשון לא תשיך משמעו לא תאכיל איסור שמכונה בלה״ק נשיכה כמו דכתיב בס׳ מיכה ג׳ על הנביאים המתעים את עמי הנושכים בשיניהם וקראו שלום. ופי׳ בת״י מאן דמוכיל להון והוא לשון מגונה על אכילה מאוסה וכ״ה לשון גמ׳ ע״ז דל״ה ב׳ איבו הוי מנכית ואכיל פת אבי מצרי ופרש״י מנכית נושך וכך משמעות מקרא זה לא תשיך לאחיך לא תאכיל איסור. והדר מפרש המקרא באיזה איסורא מיירי נשך כסף או נשך אוכל:
כל דבר אשר ישך. בארו חז״ל אפילו דבור ושאילת שלום למלוה אסור. אבל פירשה תורה איזה דבור אסור:
אשר ישך. רצונו שהוא נושך את דעתו ודוחקו לעשות כך בשביל המלוה. ובל״ז לא היה נותן לו שלום או לא הי׳ מדבר עמו מש״ה הרי זה רבית. אבל אם אינו נושך לדעתו שגם בל״ז היה עושה כן אין בזה איסור. והנה ייחד הכתוב נשך כסף נשך אוכל משום דסתם מלוה בא״י בישובה בבית ראשון היה לצורך עבודת הארץ כמש״כ לעיל ט״ו ב׳ מש״ה יש לוה מעות לקנות תבואה ויש לוה תבואה:
לנכרי תשיך וגו׳. הוסיף הכתוב במלוה שאין לצורך עבודת הארץ כדרך הנכרי בא״י כמש״כ שם שאין לו קרקע ואחוזה בארץ ולוה לאיזה עסק וע״ז הזהיר הכתוב לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך. ולא תאמר כי אחר שהוא מסחור רשאי לשלם רבית דמ״מ לא חלקה תורה. ועל זה סיים הכתוב למען יברכך ה׳ אלהיך בכל משלח ידך. היינו מסחור שאדם עושה במעותיו כמש״כ כ״פ:
על הארץ אשר אתה וגו׳. אע״ג דאין חילוק בזה בין א״י לחו״ל. מ״מ שכר מצות וחקי התורה גדול יותר בא״י שע״כ היא נקראת תורת אלהי הארץ. וכבר ביארנו בס׳ שמות פ׳ כבוד אב:
תשמור. אם הוצאת דברים שלא לעשות:
ועשית. אם נדרת לעשות:
כאשר נדרת וגו׳. לא אם נדרת בדבר הרשות לגמרי. ולא בנודר לעשות דבר חובה כמו להניח תפילין אלא אם נדרת לה׳ אלהיך נדבה. שהוא מצוה ואינו חובה חל הנדר בא עשה כמו נדרי צדקה כידוע בפוסקים דהוי כמו גדר נדבה שהוא מצוה ולא חובה:
כי תבא בכרם רעך. ע״כ בפועל הכ״מ שהרי בל״ז אסור לבוא בכרם רעהו. כמו שאסור לעמוד על קמת רעהו משום עינא בישא אלא בפועל הכ״מ:
כנפשך. היינו אחר שביעה והוא אוכל לתענוג ותאות נפש. או שבעך משבר רעבונו:
וחרמש לא תניף. איסור חדש מה שאינו בכרם דשם לא הוזהר לתלוש הענבים בכלי שבוצר לבעליו. אבל בקמה האזהרה שלא יקטוף כי אם ביד ולא בכלי שקוצר לבעלים. והטעם דבכלי בצירה אפשר לבצור מעט או הרבה כפי שנדרש אבל בחרמש א״א לקצור פחות ממלא החרמש ואפשר שלא יהיה נצרך לאכילת מלא חרמש. ע״כ אסרה תורה שלא יקצור לעצמו כלל:
