המשפחה המתוקנת כיסוד חיי האומה
מתוך העסק בקדושת המשפחה בכל הנוגע לבני הזוג, אנו מרחיבים את המבט ומגלים את ערך המשפחה לבניין הכלל בישראל. ההכרה כי משפחה מתוקנת משמשת תשתית חשובה בעתידו של הכלל כולו, מגלה את ענפיה במצוות הנוגעות לדרך הראויה בהקמתה.
ראשית, נצטווינו על איסור עריות הגורם לממזרות. שלמות האדם הישראלי תלויה בבירור החיבור שבין חולייתו המיוחדת לשלשלת היחס הלאומית הנמשכת והולכת משפחה אחר משפחה, עד אבות האומה. מתוך כך הזהירה התורה כי לא ייקח איש את אשת אביו, ובכך יטשטש את השתלשלותן המבוררת של המשפחות השלמות, הנמשכות ענף אחר ענף ודור אחר דור מתוך הטהור.
מצד אחר, שוללת התורה את הכוונה לעסוק בבניין המשפחה ללא קבלת אחריות לבניין האומה אלא מתוך הסתפקות בחיי הזוגיות לבדם, ועל כן אסרה ל"פצוע דכא וכרות שפכה" לבוא בקהל ה'. עם ישראל מוגדר כקהל המקבל עליו את אחריות דרך ה', ועובדה זו צריכה להתבטא גם בגרעין החיים הציבוריים המצומצם ביותר – התא המשפחתי.
נראה כי בכוונת מכוון נקבה התורה בדוגמת בעלי מומים שנעשו בידי אדם, שכן מגמת האיסור אינה התעלמות חסרת רחמים ממוכי גורל כעקרים ועקרות, שחולשת טבעם מונעת מהם את יכולת הבניין, אלא החמרה במקרה של הרס כלי ההולדה בידי האדם מתוך כוונה מפורשת להתנער מן האחריות לבניין הדורות.
אחרי איסורים אלו באה המסקנה המתבקשת כי "לא יבוא ממזר בקהל ה'". המילה ממזר שיש בה משמעות של זרות, מלמדת על צביון החיים המתוקנים בישראל, חיים שבהם הבן מכיר את אביו ואמו, הוא מתייחס אליהם והם מתייחסים אליו במסגרת חיי משפחה הכוללים יחסי אהבה ואחריות חינוכית. יחסים מעין אלו אינם קיימים במקרה של פריצת התא המשפחתי בחיי הפקרות מוסרית, כאשר יש ספק מי האב ומי הם האחים. בעניין זה נוגעים חיי המשפחה בחיי האומה כולה, שכן אי אפשר לחנך לאחריות כלפי האומה כאשר אפילו החברתיות המשפחתית הרוסה מן היסוד.
הכרה זו, כי פגמים מוסריים המשפיעים על הולדת הבנים אינם ראויים לבית ישראל, מובילה להרחקתם של בני עמון ומואב מקהל ה', שכן באומות אלו מוטבעות תכונות האכזריות וחוסר האנושיות הראויה בין אדם לחברו מטבע הבריאה. החמירה התורה בעמון ומואב יותר מעמים אחרים כיון שלא נהגו אתנו במידת החמלה הטבעית המיוחסת לקרובי משפחה, וזאת ללא כל התגרות מצדנו. כפיות טובה זו מנוגדת למידות היסודיות הזורמות בעם ישראל מאז האבות: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים.
אל חטא ההתאכזרות נוסף נסיונם הזדוני של עמון ומואב לחבל ברוחנו על ידי פגיעתו הרעה של בלעם, שבאמצעות כוח קללתו דימו לקעקע את רוח הקודש השורה עלינו. אמנם בחסד ה', שקדושת נפשנו נובעת מהארת קודשו, נכשלה מזימת הרשע, והקללה הפכה לברכה. בשל שנאתם המרושעת לא הסתפקה התורה באיסור חתנות עמהם, אלא הוסיפה גם את האיסור החמור: "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם".
הדגשת הפער הנפשי והסכנה הרוחנית הנשקפת לנו מצדם של עמון ומואב הביאה להבחנת המאבק הפנימי הנטוש ביננו לבינם מן המאבק החיצוני הנטוש ביננו למצרים ואדום, שאף הם ניסו לאבדנו, אולם לא התנכלו לרוחנו. כלפי אומות אלו נצטווינו ביחס כפול: מצד אחד נאסרנו להביאם בקהל ה' עד דור שלישי, ומצד שני: "לא תתעב אדמי.... לא תתעב מצרי". התורה קבעה שאחרי שלושה דורות של גרות תוכשר נפשם של צאצאי האומות הללו, ותיעשה ראויה לבוא בקהל ישראל.