א לֹא־יִקַּ֥ח אִ֖ישׁ אֶת־אֵ֣שֶׁת אָבִ֑יו וְלֹ֥א יְגַלֶּ֖ה כְּנַ֥ף אָבִֽיו׃ ב לֹֽא־יָבֹ֧א פְצֽוּעַ־דַּכָּ֛א וּכְר֥וּת שָׁפְכָ֖ה בִּקְהַ֥ל יְהוָֽה׃ ג לֹא־יָבֹ֥א מַמְזֵ֖ר בִּקְהַ֣ל יְהוָ֑ה גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָ֥בֹא ל֖וֹ בִּקְהַ֥ל יְהוָֽה׃ ד לֹֽא־יָבֹ֧א עַמּוֹנִ֛י וּמוֹאָבִ֖י בִּקְהַ֣ל יְהוָ֑ה גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָבֹ֥א לָהֶ֛ם בִּקְהַ֥ל יְהוָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃ ה עַל־דְּבַ֞ר אֲשֶׁ֨ר לֹא־קִדְּמ֤וּ אֶתְכֶם֙ בַּלֶּ֣חֶם וּבַמַּ֔יִם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַאֲשֶׁר֩ שָׂכַ֨ר עָלֶ֜יךָ אֶת־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֗וֹר מִפְּת֛וֹר אֲרַ֥ם נַהֲרַ֖יִם לְקַֽלְלֶֽךָּ׃ ו וְלֹֽא־אָבָ֞ה יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לִשְׁמֹ֣עַ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיַּהֲפֹךְ֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֧יךָ לְּךָ֛ אֶת־הַקְּלָלָ֖ה לִבְרָכָ֑ה כִּ֥י אֲהֵֽבְךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ ז לֹא־תִדְרֹ֥שׁ שְׁלֹמָ֖ם וְטֹבָתָ֑ם כָּל־יָמֶ֖יךָ לְעוֹלָֽם׃ ח לֹֽא־תְתַעֵ֣ב אֲדֹמִ֔י כִּ֥י אָחִ֖יךָ ה֑וּא לֹא־תְתַעֵ֣ב מִצְרִ֔י כִּי־גֵ֖ר הָיִ֥יתָ בְאַרְצֽוֹ׃ ט בָּנִ֛ים אֲשֶׁר־יִוָּלְד֥וּ לָהֶ֖ם דּ֣וֹר שְׁלִישִׁ֑י יָבֹ֥א לָהֶ֖ם בִּקְהַ֥ל יְהוָֽה׃ י כִּֽי־תֵצֵ֥א מַחֲנֶ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וְנִ֨שְׁמַרְתָּ֔ מִכֹּ֖ל דָּבָ֥ר רָֽע׃ יא כִּֽי־יִהְיֶ֤ה בְךָ֙ אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֛ר לֹא־יִהְיֶ֥ה טָה֖וֹר מִקְּרֵה־לָ֑יְלָה וְיָצָא֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה לֹ֥א יָבֹ֖א אֶל־תּ֥וֹךְ הַֽמַּחֲנֶֽה׃ יב וְהָיָ֥ה לִפְנֽוֹת־עֶ֖רֶב יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וּכְבֹ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ יָבֹ֖א אֶל־תּ֥וֹךְ הַֽמַּחֲנֶה׃ יג וְיָד֙ תִּהְיֶ֣ה לְךָ֔ מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְיָצָ֥אתָ שָׁ֖מָּה חֽוּץ׃ יד וְיָתֵ֛ד תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ עַל־אֲזֵנֶ֑ךָ וְהָיָה֙ בְּשִׁבְתְּךָ֣ ח֔וּץ וְחָפַרְתָּ֣ה בָ֔הּ וְשַׁבְתָּ֖ וְכִסִּ֥יתָ אֶת־צֵאָתֶֽךָ׃ טו כִּי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ מִתְהַלֵּ֣ךְ ׀ בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֗ךָ לְהַצִּֽילְךָ֙ וְלָתֵ֤ת אֹיְבֶ֙יךָ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְהָיָ֥ה מַחֲנֶ֖יךָ קָד֑וֹשׁ וְלֹֽא־יִרְאֶ֤ה בְךָ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר וְשָׁ֖ב מֵאַחֲרֶֽיךָ׃ טז לֹא־תַסְגִּ֥יר עֶ֖בֶד אֶל־אֲדֹנָ֑יו אֲשֶׁר־יִנָּצֵ֥ל אֵלֶ֖יךָ מֵעִ֥ם אֲדֹנָֽיו׃ יז עִמְּךָ֞ יֵשֵׁ֣ב בְּקִרְבְּךָ֗ בַּמָּק֧וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֛ר בְּאַחַ֥ד שְׁעָרֶ֖יךָ בַּטּ֣וֹב ל֑וֹ לֹ֖א תּוֹנֶֽנּוּ׃ יח לֹא־תִהְיֶ֥ה קְדֵשָׁ֖ה מִבְּנ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה קָדֵ֖שׁ מִבְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵל׃ יט לֹא־תָבִיא֩ אֶתְנַ֨ן זוֹנָ֜ה וּמְחִ֣יר כֶּ֗לֶב בֵּ֛ית יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְכָל־נֶ֑דֶר כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ גַּם־שְׁנֵיהֶֽם׃ כ לֹא־תַשִּׁ֣יךְ לְאָחִ֔יךָ נֶ֥שֶׁךְ כֶּ֖סֶף נֶ֣שֶׁךְ אֹ֑כֶל נֶ֕שֶׁךְ כָּל־דָּבָ֖ר אֲשֶׁ֥ר יִשָּֽׁךְ׃ כא לַנָּכְרִ֣י תַשִּׁ֔יךְ וּלְאָחִ֖יךָ לֹ֣א תַשִּׁ֑יךְ לְמַ֨עַן יְבָרֶכְךָ֜ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יָדֶ֔ךָ עַל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ כב כִּֽי־תִדֹּ֥ר נֶ֙דֶר֙ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תְאַחֵ֖ר לְשַׁלְּמ֑וֹ כִּֽי־דָּרֹ֨שׁ יִדְרְשֶׁ֜נּוּ יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃ כג וְכִ֥י תֶחְדַּ֖ל לִנְדֹּ֑ר לֹֽא־יִהְיֶ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃ כד מוֹצָ֥א שְׂפָתֶ֖יךָ תִּשְׁמֹ֣ר וְעָשִׂ֑יתָ כַּאֲשֶׁ֨ר נָדַ֜רְתָּ לַיהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נְדָבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ בְּפִֽיךָ׃ כה כִּ֤י תָבֹא֙ בְּכֶ֣רֶם רֵעֶ֔ךָ וְאָכַלְתָּ֧ עֲנָבִ֛ים כְּנַפְשְׁךָ֖ שָׂבְעֶ֑ךָ וְאֶֽל־כֶּלְיְךָ֖ לֹ֥א תִתֵּֽן׃ כו כִּ֤י תָבֹא֙ בְּקָמַ֣ת רֵעֶ֔ךָ וְקָטַפְתָּ֥ מְלִילֹ֖ת בְּיָדֶ֑ךָ וְחֶרְמֵשׁ֙ לֹ֣א תָנִ֔יף עַ֖ל קָמַ֥ת רֵעֶֽךָ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי חכמים

שבתי בס

פסוק א:
ז רצ"ל הל"ל לא יגלה כדכתיב בסיפא לא יגלה ומתרץ דקיח' משמע אין לו בה קידושין ר"ל קידושי כסף דילפינן קיח' קיח' משדה עפרון ור"ל לאחר מיתת אביו דאל"כ תיפוק לי' דהיא אשת איש:
פסוק א:
ח ר"ל ל"ל עוד ולא יגלה כנף אביו אלא לרבות שומרת יבם כו':
פסוק א:
ט וא"ת והא שלשה לאוין הן דהא איכא לאו דלא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר וי"ל דשני לאוין הללו אף לאחר מיתת אביו הם אבל לאו דלא תהיה אשת המת לאיש זר דוקא מחיים:
פסוק א:
י ר"ל וגם בשביל זה נכתב ולא יגלה כנף אביו כדי שיסמוך לה לא יבא וגו' ואם תאמר והא מפסיק קרא דלא יבא פצוע דכה וי"ל כיון דלאו בני בני' נינהו ולא שייך בהו ממזר לא חשיב הפסק:
פסוק א:
כ ר"ל שחל תקשי ליה והא אין עונשין מן הדין ל"פ שאין בעריות כו' והואיל ואיכא ביה כרת אם כן בלאו ק"ו נמי ממזר הוא כיון שהוא מחייבי כריתות ושומרת יבם של אביו ככרת שהיא דודתו:
פסוק ב:
ל דמדכתי' אחריו לא יבא ממזר מקיש פצוע דכה לממזר מה מזר פסול שלו מאותו מקום אף פצוע דכה פסול שלו מאותו מקום:
פסוק ג:
מ ואם תאמר ולמה לא פרש"י זה לעיל גבי פצוע דכה וי"ל דרש"י לא בא לפרש מאי בקהל ה' דמלתא דפשיטא הוא דקהל ה' הוא שלא ישא ישראלית אלא דקשה לרש"י למה כתיב דממזר לא יבא בקהל ה' והא ק"ו הוא ומה פצוע דכה שלא נוצר בעבירה אסור לבא בקהל ממזר שנוצר בעבירה לא כ"ש ל"פ לא ישא ישראלית כלומר אפי' אם נשאה כופין אותו להוצי' ופצוע דכה אם נשאה לא יוציא ולהכי לא מצי למילף ק"ו דנימ' דיו לבא מן הדין להיות כנדון:
פסוק ד:
נ וא"ת והא כבר פירש לעיל גבי לא יבא ממזר בקהל ה'. י"ל כיון דעמון ומואב זכרים אסורים לבא בקהל ונקבות מותרות לבא בקהל הוצרך לפרש שהזכר לא ישא ישראלית אבל הנקבה מותרת בישראל וגם הקרא הוצרך לכתוב גבי עמוני ומואבי לא יבא בקהל ה' מטעם זה:
פסוק ה:
ס דאל"כ דבר ל"ל הל"ל על אשר לא קדמו וגו' אלא ה"ק קרא על הדיבור כלומר על העצה אשר לא קדמו וגו' כלומר ובשביל דבר זה נמי ור"ל דאשר כמו ואשר:
פסוק ז:
ע ר"ל מהיכא תיתי תדרוש שלומם וטובתם ומתרץ מכלל וגומר. (קצ"מ) נלע"ד שצ"ל ברש"י לא תדרוש וגומר ועל סוף המקרא שנאמר וטובתם פירש זה שהרי בספרי תניא לא תדרוש שלומם מכלל שנאמר כי תקרב אל עיר וגומר. יכול אף כאן כן תלמוד לומר לא תדרש מכל מקום. וטובתם מכלל שנאמר בטוב לו לא תוננו יכול אף כאן ת"ל וטובתם כו' והמדפיסים לא הבינו כוונת רש"י והשמיטו מלת וגומר:
פסוק ח:
פ ר"ל הא כתיב אחריו בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא הא דור שני לא יבא אם כן מתועב הוא ולמה אמר ברישא לא תתעב ומתרץ מה שכ' לא תתעב ר"ל לגמרי לא תתעב אבל מעט תתעבם:
פסוק ח:
צ משום דכתיב אחריו דור שלישי יבא הא דור שני לא יבא ולמה אמר לא תתעב מצרי ומתרץ דה"ק לא תתעב מכל וכל אבל מעט תתעבו כדפירש לעיל גבי לא תתעב אדומי ונקט כאן מכל וכל ר"ל משום שנאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון ואע"פ שזרקו זכוריכם ליאור אפ"ה אל תתעבו מה טעם שהיו כו' וזה שנקט רש"י מכל וכל:
פסוק ח:
ק יש מקשים ל"ל לרש"י לפרש הטעם למה דור שלישי יבא הא הכתוב עצמו מפרש הטעם כי גרים הייתם וגומר. וי"ל דקשה לרש"י וכי בשביל שהיו גרים בארצו יבאו בקהל אחר שעשו להם כל הרע הזה שהרגו זכוריהם וכי בשאר ארצות שיש שם גרים הורגים הזכרים שלהם וע"ז פי' מה טעם כו' ויהיה האי מה טעם פי' על כי גרים וגומר דכתיב בקרא:
פסוק ט:
ר ר"ל אל תאמר מה קנס זה שקנסן במה שתעבן עד דור שלישי הא אף שאר ע"א דינן כן ל"פ ושאר ע"א כו':
פסוק ט:
ש כלומר אל תקשי לך למה לא נתעבו לגמרי הרי עמון ומואב לא עשו כלום אלא שהחטיאו את ישראל נתעבו לגמרי ואדומי ומצרי עמדו להרגן ולא נתעבו לגמרי וא"ל משום דלא קדמו אתכם וגומר דהא ע"כ צ"ל דאדום נמי לא קדמו דאל"כ למה נתן הכ' הטעם דלא תתעב אדומי בי אחיך הוא ולא נתן גם הטעם שקדמו ש"מ דאין זה עיקר הטעם וא"ל נמי משום דשכר את בלעם לקלל אותם ואדום לא שכר את בלעם דלמא הא דלא שכר אדום את בלעם משום דאדום לא ידע זה שאת אשר יאור בלעם יואר ובלק ידע זה ממלחמת סיחון וכמו שפרש"י לעיל. וכיון שהוא כן אין להחזיק לאדום טובה בשביל זה ואדרבה יותר היה לתעב אותם כיון שרצו להרוג אותם בחרב ואי משום שהוא אחיך הא עמון ומואב נמי קרובים הם עמנו וכמו שאמר אברהם ללוט כי אנשים אחים אנחנו. ומתרץ הא למדת כו':
פסוק יא:
ת דבלילה דרך שרואה קרי אבל ביום אין דרך שרואה קרי אבל בודאי מי שרואה קרי ביום גם הוא טמא:
פסוק יא:
א ר"ל מדכתיב שני מחנות בפסוק וא"ת והא אפקיה לשני מחנות חד למ"ע וחד למצות ל"ת. וע"ק למה נקט כ"ש למחנה שכינה אלא היה לנקוט ואסור ליכנס למחנה לויה ולמחנה שכינה וי"ל דה"פ דר"ל בזה מה שכתוב ויצא אל מחוץ למחנה היינו ע"כ מחנה שכינה דמהיכי תיתי לרבות שאר מחנות ואחריו כתיב לא יבא אל תוך המחנה מרבה קרא אפי' מחנה לויה וא"כ קשה שאם נכנס בטומאת קרי למחנה שכינה שהוא קדושה חמורה אינו עובר אלא בעשה כדכתיב ויצא וגומר ואם נכנס למחנה לויה שאין בה קדושה כל כך עובר בלא תעשה שהוא חמור מעשה כדכתיב לא יבא וגו' ומתרץ דאם אסור ליכנס למחנה לויה בלא תעשה כ"ש כו'. וא"ת והרי אין עונשין מן הדין. וי"ל ה"מ היכא דלא רמז כלל בתורה אבל הכא כתיב שעובר בעשה אבל לא תעשה בא מן הדין בדבר זה עונשין. והרא"ם תירץ משום דתרווייהו מחנה שכינה ומחנה לויה משום קשושתה של שכינה הוא וכחד מחנה חשיבי להו כו' ע"ש כי האריך:
פסוק יב:
ב ר"ל דודאי יכול לטבול כל היום מתי שירצה אלא ר"ל מ"ש בקרא והיה לפנות ערב ירחץ במים שלא תאמר אבל קודם לכן לא אלא קרא עצה טובה קמ"ל כמו שכתוב אחריו וכבא השמש יבא אל תוך המחנה כיון שאינו טהור בלא הערב שמש מה לו לטבול בעוד היום גדול. וזהו שנקט רש"י סמוך להערב שמשו יטבול שאינו כו':
פסוק יג:
ג וא"ת והלא משמת אהרן נסתלקו ענני כבוד כדפרש"י בפ' חקת. וי"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה וזה נאמר קודם מיתת אהרן:
פסוק יד:
ד כלומר שיתד זה תהיה לך לבד שאר כלי תשמישך כדי שתחפור בה:
פסוק טו:
ה הנזכר בראש הפסוק דאל"כ לא יראה בצר"י תחת היו"ד מיבעי ליה:
פסוק טז:
ו עבד עממין פי' עבד שהוא ישראל הנמכר לע"א כדאיתא בגיטין (דף מה) ולפי זה קשה למה קרא אותו הקרא עבד דהא ישראל הוא ל"פ ד"א כו'. ולפי' של ד"א קשה כיון דהאי קרא לא תסגיר לישנא דחירות הוא כמו שאמרו מכאן המוכר עבדו לע"א או לחוצה לארץ יצא לחירות אם כן קשה למה נקט לישנא דלא תסגיר הל"ל לא תעביד עבד אל אדוניו מ"ה צריך גם לטעם ראשון:
פסוק יח:
ז כלומ' הואיל ואונקלוס תרגם כן אל תשיב לי תשובה מיניה מפני שיכולני לתרץ שגם ואנקלוס סובר כמותי שאף זו כו' וכך פי' בסמוך כן:
פסוק יט:
ח וא"ת והיכי שבק רש"י דברי ב"ה דאמרו הם ולא שינוייהם ומפרש כב"ש דדרש גם לרבות שינוייהם. וי"ל כיון דקאמר בגמרא גם לב"ה קשיא מ"ה פירש אליבא דב"ש:
פסוק כ:
ט (נח"י) דאל"כ לא תשוך מבע"ל כי הלוה הוא הגורם למלו' שישכנו:
פסוק כא:
י לא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך. ואין להקשות והא הוו ג' לאווין דכתיב לפני עור לא תתן מכשול. י"ל דהאי לאו הוא לאו שבכללות דהא דרשינן ביה מי שהוא עור בדבר כלומר לא תתן לו עצה שאינה הגונה ואין לוקין על לאו שבכללות אי נמי כיון דדרשו על העור בדבר מ"ה לא רצו למנות אותו בכלל הלאוין. והרא"ם פי' עובר בשני לאוין לאו דלא תשיך ולאו דלפני עור לא תתן וגומר והאריך שם. ומה שכתבתי כן מצאתי:
פסוק כב:
כ ר"ל דכתיב לעיל בסוף פרשת ראה בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות לא הל"ל רק במקום אשר יבחר ולא יראה וגו' שהרי ברישא דקרא כתיב שלש פעמים בשנה ומסתמא קאי על שלשה הללו ולמה נאמר אלא ליתן ג' רגלים לנדר שאם אינו משלם בג' רגלים עובר בלא תעשה ועשה:
פסוק כד:
ל רצ"ל הא כתיב לעי' לא תאחר לשלמו ש"מ שצריך לקיימו:
פסוק כה:
מ ומפרש והולך שאל תקשי מנלי' לפרש הכי שהרי כתיב ואל כליך לא תתן מכאן שלא דברה כו' אבל שכרו למדר ולקשקש אינו אוכל ש"מ דבפועל בבציר הכ' מדבר:
פסוק כה:
נ פי' שמלקט הענבים הרעים מתוך הטובים:
פסוק כו:
ס שהרי כתיב וחרמש לא תניף מכאן שלא דברה תורה אלא בשעת הקציר שאתה קוצר ונותן לכליו של בעל הבית אבל שכרו לחרוש או לשאר דבר אינו אוכל ש"מ דבפועל הכתוב מדבר: