א לֹא־יִקַּ֥ח אִ֖ישׁ אֶת־אֵ֣שֶׁת אָבִ֑יו וְלֹ֥א יְגַלֶּ֖ה כְּנַ֥ף אָבִֽיו׃ ב לֹֽא־יָבֹ֧א פְצֽוּעַ־דַּכָּ֛א וּכְר֥וּת שָׁפְכָ֖ה בִּקְהַ֥ל יְהוָֽה׃ ג לֹא־יָבֹ֥א מַמְזֵ֖ר בִּקְהַ֣ל יְהוָ֑ה גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָ֥בֹא ל֖וֹ בִּקְהַ֥ל יְהוָֽה׃ ד לֹֽא־יָבֹ֧א עַמּוֹנִ֛י וּמוֹאָבִ֖י בִּקְהַ֣ל יְהוָ֑ה גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָבֹ֥א לָהֶ֛ם בִּקְהַ֥ל יְהוָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃ ה עַל־דְּבַ֞ר אֲשֶׁ֨ר לֹא־קִדְּמ֤וּ אֶתְכֶם֙ בַּלֶּ֣חֶם וּבַמַּ֔יִם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַאֲשֶׁר֩ שָׂכַ֨ר עָלֶ֜יךָ אֶת־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֗וֹר מִפְּת֛וֹר אֲרַ֥ם נַהֲרַ֖יִם לְקַֽלְלֶֽךָּ׃ ו וְלֹֽא־אָבָ֞ה יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לִשְׁמֹ֣עַ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיַּהֲפֹךְ֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֧יךָ לְּךָ֛ אֶת־הַקְּלָלָ֖ה לִבְרָכָ֑ה כִּ֥י אֲהֵֽבְךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ ז לֹא־תִדְרֹ֥שׁ שְׁלֹמָ֖ם וְטֹבָתָ֑ם כָּל־יָמֶ֖יךָ לְעוֹלָֽם׃ ח לֹֽא־תְתַעֵ֣ב אֲדֹמִ֔י כִּ֥י אָחִ֖יךָ ה֑וּא לֹא־תְתַעֵ֣ב מִצְרִ֔י כִּי־גֵ֖ר הָיִ֥יתָ בְאַרְצֽוֹ׃ ט בָּנִ֛ים אֲשֶׁר־יִוָּלְד֥וּ לָהֶ֖ם דּ֣וֹר שְׁלִישִׁ֑י יָבֹ֥א לָהֶ֖ם בִּקְהַ֥ל יְהוָֽה׃ י כִּֽי־תֵצֵ֥א מַחֲנֶ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וְנִ֨שְׁמַרְתָּ֔ מִכֹּ֖ל דָּבָ֥ר רָֽע׃ יא כִּֽי־יִהְיֶ֤ה בְךָ֙ אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֛ר לֹא־יִהְיֶ֥ה טָה֖וֹר מִקְּרֵה־לָ֑יְלָה וְיָצָא֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה לֹ֥א יָבֹ֖א אֶל־תּ֥וֹךְ הַֽמַּחֲנֶֽה׃ יב וְהָיָ֥ה לִפְנֽוֹת־עֶ֖רֶב יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וּכְבֹ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ יָבֹ֖א אֶל־תּ֥וֹךְ הַֽמַּחֲנֶה׃ יג וְיָד֙ תִּהְיֶ֣ה לְךָ֔ מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְיָצָ֥אתָ שָׁ֖מָּה חֽוּץ׃ יד וְיָתֵ֛ד תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ עַל־אֲזֵנֶ֑ךָ וְהָיָה֙ בְּשִׁבְתְּךָ֣ ח֔וּץ וְחָפַרְתָּ֣ה בָ֔הּ וְשַׁבְתָּ֖ וְכִסִּ֥יתָ אֶת־צֵאָתֶֽךָ׃ טו כִּי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ מִתְהַלֵּ֣ךְ ׀ בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֗ךָ לְהַצִּֽילְךָ֙ וְלָתֵ֤ת אֹיְבֶ֙יךָ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְהָיָ֥ה מַחֲנֶ֖יךָ קָד֑וֹשׁ וְלֹֽא־יִרְאֶ֤ה בְךָ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר וְשָׁ֖ב מֵאַחֲרֶֽיךָ׃ טז לֹא־תַסְגִּ֥יר עֶ֖בֶד אֶל־אֲדֹנָ֑יו אֲשֶׁר־יִנָּצֵ֥ל אֵלֶ֖יךָ מֵעִ֥ם אֲדֹנָֽיו׃ יז עִמְּךָ֞ יֵשֵׁ֣ב בְּקִרְבְּךָ֗ בַּמָּק֧וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֛ר בְּאַחַ֥ד שְׁעָרֶ֖יךָ בַּטּ֣וֹב ל֑וֹ לֹ֖א תּוֹנֶֽנּוּ׃ יח לֹא־תִהְיֶ֥ה קְדֵשָׁ֖ה מִבְּנ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה קָדֵ֖שׁ מִבְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵל׃ יט לֹא־תָבִיא֩ אֶתְנַ֨ן זוֹנָ֜ה וּמְחִ֣יר כֶּ֗לֶב בֵּ֛ית יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְכָל־נֶ֑דֶר כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ גַּם־שְׁנֵיהֶֽם׃ כ לֹא־תַשִּׁ֣יךְ לְאָחִ֔יךָ נֶ֥שֶׁךְ כֶּ֖סֶף נֶ֣שֶׁךְ אֹ֑כֶל נֶ֕שֶׁךְ כָּל־דָּבָ֖ר אֲשֶׁ֥ר יִשָּֽׁךְ׃ כא לַנָּכְרִ֣י תַשִּׁ֔יךְ וּלְאָחִ֖יךָ לֹ֣א תַשִּׁ֑יךְ לְמַ֨עַן יְבָרֶכְךָ֜ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יָדֶ֔ךָ עַל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ כב כִּֽי־תִדֹּ֥ר נֶ֙דֶר֙ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תְאַחֵ֖ר לְשַׁלְּמ֑וֹ כִּֽי־דָּרֹ֨שׁ יִדְרְשֶׁ֜נּוּ יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃ כג וְכִ֥י תֶחְדַּ֖ל לִנְדֹּ֑ר לֹֽא־יִהְיֶ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃ כד מוֹצָ֥א שְׂפָתֶ֖יךָ תִּשְׁמֹ֣ר וְעָשִׂ֑יתָ כַּאֲשֶׁ֨ר נָדַ֜רְתָּ לַיהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נְדָבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ בְּפִֽיךָ׃ כה כִּ֤י תָבֹא֙ בְּכֶ֣רֶם רֵעֶ֔ךָ וְאָכַלְתָּ֧ עֲנָבִ֛ים כְּנַפְשְׁךָ֖ שָׂבְעֶ֑ךָ וְאֶֽל־כֶּלְיְךָ֖ לֹ֥א תִתֵּֽן׃ כו כִּ֤י תָבֹא֙ בְּקָמַ֣ת רֵעֶ֔ךָ וְקָטַפְתָּ֥ מְלִילֹ֖ת בְּיָדֶ֑ךָ וְחֶרְמֵשׁ֙ לֹ֣א תָנִ֔יף עַ֖ל קָמַ֥ת רֵעֶֽךָ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

בכור שור

יוסף בכור שור

פסוק א:
ולא יגלה כנף אביו. איכא דמפרש בשומרת יבם של אביו, והיא בכרת, שהרי היא דודתו, ואיכא דאוקי לה לקרא באנוסת אביו ומפותת אביו לאמר שהוא בלאו:
פסוק ב:
לא יבא פצועה דכה. שנפצעו ונדכאו ביציו:
פסוק ב:
כרות שפכה. שניכרת הקרום שבין קילוח המים לקילוח הזרע לאורך הגיד ושוב אין המים מקלחין ואין הזרע יורה כחץ ואינו מוליד, ולכך אינו ראוי לבא בקהל, שמונע מלהוליד, ואעפ"י [שהאשה] אינה מצווה על פריה ורביה, אבל [מכל מקום בעיא] חוטרא לידא ומרה לקבורה (יבמות סה, ב, כתובות סד, א) וכתיב (ישעיה מה, יח) לא תהו בראה לשבת יצרה:
פסוק ג:
לא יבא ממזר. נולד ממי שזר אצל אמו, אמרו רבותינו [ספרי כאן: רמח] שסמכו ל"לא יקח איש את אשת אביו" דבכי האי גוונא הוי ממזר, איכא למאן דאמר דאין ממזר אלא מחייבי מיתות בית דין, ואיכא למאן דאמר: אף מחייבי כריתות והלכה כדבריו, ואיכא למאן דאמר אף מחייבי לאווין, ואיכא למאן דאמר: אף מחייבי עשה, וכולהו דייקי מהאי קרא ביבמות [מט, א]. ולא יבא פצוע דכה לא חשבי לה הפסק, דפשיטא דלאו אאינהו קאי ה"לא יבא ממזר" שאינם עושים ממזרות שאינם מולידים:
פסוק ג:
לא יבא לו. הלך אחר פיסולו:
פסוק ה:
על דבר אשר לא קדמו. שהיה להם לקדם, שהרי אברהם אבינו גידל את לוט בביתו והצילו מן ההפיכה, ולא דים שלא קדמו, אלא ששכר עליך את בלעם – לקללך, ולכך
פסוק ז:
לא תדרש אלא כמו שדרש שלומך:
פסוק ח:
לא תתעב אדומי. שהיה לו לקדם, שהלא אח עשו ליעקב, וגם לא הניח לישראל לעבור בגבולו, אפילו הכי אחיך הוא וזרעו של אברהם ויצחק, וכן מצרי אעפ"י ששעבדו בכם, גרים הייתם בארצם, ומתחלה הטיבו לכם, ומיהו מפני שהיה לאדום לקדם ולא קדמו, ומצרים ששיעבדו, שני דורות לא יבא והשלישי יבוא, ולפי הפשט היה נראה דשני דורות הראשונים פסולים לבוא בקהל, עד שיכלו כל אותם ששיעבדו, וכל אותם שהיה להם לקדם ולא קדמו, ודור שלישי מותר אפילו גר ראשון ומיהו רבותינו פירשו (יבמות עח, א) שלעולם פסול זה להם, שהגר ובנו פסול, והשלישי כשר, ודייק מדכתיב: "בנים" ו"דורות", ושאר כל האומות אף הראשון כשר, ומשנתבלבלו האומות על ידי סנחריב הותרו כל אומות, ואפילו גר ראשון, דכל דפריש מרובא פריש, ועמונית ומואבית מותרת, שאין דרכה של אשה לקדם, דכל כבודה בת מלך פנימה ומצרית ואדומית פלוגתא דר' שמעון ורבנן:
פסוק י:
ונשמרת מכל דבר רע. דבר מיאוס כדמפרש ואזיל:
פסוק טו:
כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך. שהיו מוליכין עמהם כלי הקודש וחצוצרות התרועה כדכתיב במדין (במדבר לא, ו) כשהלך פינחס להכותם, ופעמים עמהם הארון, כמו שעשו בימי עלי על פלשתים ואפילו אם אין שם אלא ישראל, הקב"ה משרה שכינתו במחנה ישראל:
פסוק טז:
לא תסגיר עבד. שמפקיעו מן המצות, ולפי הפשט: עבד של גוי שיברח בארץ ישראל, אמר שלא יסגיר עבד, שאין הגוים קונין זה את זה, ולפיכך כשיברח אליך לא תסגירנו לו שאין לו בו דין [עבד], ואעפ"י שקונה אותו למעשה ידיו, מכל מקום מפקיעו מן המצות, אבל רבותינו אמרו: אפילו בעבד ישראל שברח מחוצה לארץ מפני שמפקיעו מן המצות התלויות בארץ, בגיטין [מה, א]:
פסוק יז:
לא תוננו. כמו שהזהיר באונאות הגר:
פסוק יח:
לא תהיה קדשה. לפי הפשט: אשה מזומנת לזנות, כמו (בראשית לח כא) איה הקדשה, וכן "קדש": איש שנותן עסקו לזנות, ואפילו בפנויות, ולשון טומאה הוא כמו [מל"א יד, כד] וגם קדש היה בארץ, וכן (חגי ב, יב) הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו, שאם היו מזמנין עצמן לזנות, נמצא אב נושא בתו ואחותו, ומלאה הארץ זימה. הגה"ה:
פסוק יט:
לא תביא אתנן זונה. שאם לקחה טלה באתננה ורוצה לעשות ממנו קרבן לא תקבלנו, כי בזימה תבואנו, ודבדר משוקץ הוא לפני המקום:
פסוק יט:
ומחיר כלב. שאם יחליף כלבו בשה לא יבא לפני אותו שה, שנראה כמדרין לי כלבו:
פסוק כ:
לא תשיך. אזהרהר ללוה שלא יתן רבית לישראל:
פסוק כ:
לנכרי תשיך. שלא תאמר מאחר שאני צריך ליתן רבית מוטב שאתננו לישראל שירויח משאתננו לגוי קמשמע לן כיון שיש בו עבירה לא תאכילנו דבר איסור, מוטב שתלוה מגוי, ואזהרה למלוה כתיב במקום אחר (ויקרא כה, לז) את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך, והתם (שמות כב, כד) כתיב: אם כסף תלוה את עמי [לא תשימון עליו נשך] אבל לגוי מותר להלוות ברבית:
פסוק כא:
לנכרי תשיך. ותשוך, ולאחיך לא תשיך ולא תישוך אבל רבותינו אסרו [ב"מ ע, סע"ב] אלא כדי חייך, ותלמיד חכם כמה דבעי, דהוא לא גמיר ממעשיו [שם עא, א] והלוה והמלוה והערב והעדים, ויש אומרים אף הסופר כולם עוברים בלא תעשה, המלוה עובר על בל תתן ואל תקח מאתו (ויקרא כה, לו) ועל: לא תהיה לו כנושה (שמות כב, כד) ועל: לא תשימון עליו נשך [שם] ועל: לפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד) (ועבר משום לא תהיה לו כנושה) ועדים וסופר משום לא תשימון עליו נשך. כמה סממיות עיניהם של מלוי ברבית, שמקבצים עדים וסופר וקולמוס ונייר ודיו וכותבין וחותמין: פלוני בן פלוני כפר באלהי ישראל, אבל תלמידי חכמים מלוין זה לזה ברבית, כגון מאה פלפלין במאה ועשרים ואריך דידעי ומחלי זה לזה [ב"מ עה, א] דדבר מועט הוא וניתן למחילה:
פסוק כב:
כי תדור נדר. כגון עולה ושלמים:
פסוק כב:
לא תאחר לשלמו. איכא למאן דאמר: כיון שעבר רגל אחד ולא שילם עובר, משום דכתיב (דברים יב, ו. ה) והבאתם שמה ובאת שמה, כיון דאתה בא צריך אתה להביא, ואיכא למאן דאמר: שלש רגלים, בין כסדרן, בין שלא כסדרן, ואיכא למאן דאמר: שבחג הסוכות תלוי, אם נדר ערב סוכות כיון שעבר סוכות, הרי הוא עובר משום בל תאחר, ואם למחרת סוכות אינו עובר עד שיעבור סוכות, דכתיב (שמות כג, יד) שלש רגלים תחוג לי בשנה, (דברים טז, טז) בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות וגו' וחג הסוכות מאחר דבדידיה מיירי קרא איכא למאן דאמר: שהוא גורם, כדפרישית, ואיכא למאן דאמר: שהוא אחרון ואינו עובר עד שיעברו עליו שלש רגלים כסדרן, שאם נדר אחר פסח מיד אינו חייב עד שיעברו עליו חמשה רגלים, וצדקה: הואיל ושכיחי עניים, עוברים עליה בכל יום:
פסוק כג:
וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. ועל זה אמר שלמה (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, שבניו ואשתו מתים בעון נדרים, בניו: דכתיב: וחבל את מעשה ידיך, דהיינו בניו, שהם מעשה ידיו של אדם, ו"אשתו" דכתיב (משלי כב, כז) למה יקח משכבך מתחתיך, וגשמים נעצרים: דכתיב: [שם כה, יד] נשיאים ורוח וגשם אין, איש מתהלל במתת שקר" [תענית ח, סע"ב. וענין שלמעלה בשבת לב, ב]:
פסוק כד:
כאשר נדרת. לה' אלהיך נדבה. אם בנדבת הלב אמרת, אבל אם נאנס ונדר אינו כלום, וכתיב [דה"ב כט, לא] וכל נדיב לב עולות, ואמרו רבותינו [חגיגה י, א. וראה תוס' שם ד"ה "לאפוקי", ושבועות כו, ב] גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו, ודובר אמת בלבבו (תהלים טו, ב) שמקיים אפילו מה שחשב, כגון רב ספרא (מכות כד, א) זהו דרך חסידות, אבל אינו נענש אם לא קיים:
פסוק כה:
כי תבא בכרם רעך. שתשכר לו, דכת' כנפשך דבר שמוסר נפשו עליו, דהיינו שכרו, דלא כאיסי דאמר: בביאת כל האדם הכתוב מדבר, דלא שבק חיי לכל בריה [ב"מ צב, א]:
פסוק כה:
ואכלת. ולא מוצץ:
פסוק כה:
ענבים. ולא עלים ודבר אחר, שאינה אוכלה בליפתן:
פסוק כה:
כנפשך. כן נפשו של פועל, מה נפשך אם חסמת פטור, אף פועל אם חסמת פטור:
פסוק כה:
שבעך. ולא אכילה גסה:
פסוק כה:
ואל כליך לא תתן. בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית [כל הענין עד כאן בב"מ פז, ב. ובספרי רסו]:
פסוק כו:
וחרמש לא תניף. בשעת חרמש אכול:
פסוק כו:
על קמת רעך. לרבות כל בעלי קומה כגון זתים ותמרים ותפוחים וכיוצא בהם, ואוכל פועל במחובר לקרקע, בשעת גמר מלאכה, ובתלוש כגון שנגמרה מלאכתו, ועושה במין זה לא יאכל במין אחר, אבל מונע עצמו עד שמגיע למקום היפות: