א כִּֽי־יַכְרִ֞ית יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֶת־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ אֶת־אַרְצָ֑ם וִֽירִשְׁתָּ֕ם וְיָשַׁבְתָּ֥ בְעָרֵיהֶ֖ם וּבְבָתֵּיהֶֽם׃ ב שָׁל֥וֹשׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֣יל לָ֑ךְ בְּת֣וֹךְ אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ׃ ג תָּכִ֣ין לְךָ֮ הַדֶּרֶךְ֒ וְשִׁלַּשְׁתָּ֙ אֶת־גְּב֣וּל אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר יַנְחִֽילְךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְהָיָ֕ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה כָּל־רֹצֵֽחַ׃ ד וְזֶה֙ דְּבַ֣ר הָרֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר־יָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וָחָ֑י אֲשֶׁ֨ר יַכֶּ֤ה אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ בִּבְלִי־דַ֔עַת וְה֛וּא לֹא־שֹׂנֵ֥א ל֖וֹ מִתְּמֹ֥ל שִׁלְשֹֽׁם׃ ה וַאֲשֶׁר֩ יָבֹ֨א אֶת־רֵעֵ֥הוּ בַיַּעַר֮ לַחְטֹ֣ב עֵצִים֒ וְנִדְּחָ֨ה יָד֤וֹ בַגַּרְזֶן֙ לִכְרֹ֣ת הָעֵ֔ץ וְנָשַׁ֤ל הַבַּרְזֶל֙ מִן־הָעֵ֔ץ וּמָצָ֥א אֶת־רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת ה֗וּא יָנ֛וּס אֶל־אַחַ֥ת הֶעָרִים־הָאֵ֖לֶּה וָחָֽי׃ ו פֶּן־יִרְדֹּף֩ גֹּאֵ֨ל הַדָּ֜ם אַחֲרֵ֣י הָרֹצֵ֗חַ כִּי־יֵחַם֮ לְבָבוֹ֒ וְהִשִּׂיג֛וֹ כִּֽי־יִרְבֶּ֥ה הַדֶּ֖רֶךְ וְהִכָּ֣הוּ נָ֑פֶשׁ וְלוֹ֙ אֵ֣ין מִשְׁפַּט־מָ֔וֶת כִּ֠י לֹ֣א שֹׂנֵ֥א ה֛וּא ל֖וֹ מִתְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃ ז עַל־כֵּ֛ן אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר שָׁלֹ֥שׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֥יל לָֽךְ׃ ח וְאִם־יַרְחִ֞יב יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֶת־גְּבֻ֣לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶ֑יךָ וְנָ֤תַן לְךָ֙ אֶת־כָּל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לָתֵ֥ת לַאֲבֹתֶֽיךָ׃ ט כִּֽי־תִשְׁמֹר֩ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֨ה הַזֹּ֜את לַעֲשֹׂתָ֗הּ אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֣י מְצַוְּךָ֮ הַיּוֹם֒ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ וְלָלֶ֥כֶת בִּדְרָכָ֖יו כָּל־הַיָּמִ֑ים וְיָסַפְתָּ֨ לְךָ֥ עוֹד֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים עַ֖ל הַשָּׁלֹ֥שׁ הָאֵֽלֶּה׃ י וְלֹ֤א יִשָּׁפֵךְ֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֣רֶב אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וְהָיָ֥ה עָלֶ֖יךָ דָּמִֽים׃ יא וְכִֽי־יִהְיֶ֥ה אִישׁ֙ שֹׂנֵ֣א לְרֵעֵ֔הוּ וְאָ֤רַב לוֹ֙ וְקָ֣ם עָלָ֔יו וְהִכָּ֥הוּ נֶ֖פֶשׁ וָמֵ֑ת וְנָ֕ס אֶל־אַחַ֖ת הֶעָרִ֥ים הָאֵֽל׃ יב וְשָֽׁלְחוּ֙ זִקְנֵ֣י עִיר֔וֹ וְלָקְח֥וּ אֹת֖וֹ מִשָּׁ֑ם וְנָתְנ֣וּ אֹת֗וֹ בְּיַ֛ד גֹּאֵ֥ל הַדָּ֖ם וָמֵֽת׃ יג לֹא־תָח֥וֹס עֵֽינְךָ֖ עָלָ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֧ דַֽם־הַנָּקִ֛י מִיִּשְׂרָאֵ֖ל וְט֥וֹב לָֽךְ׃ יד לֹ֤א תַסִּיג֙ גְּב֣וּל רֵֽעֲךָ֔ אֲשֶׁ֥ר גָּבְל֖וּ רִאשֹׁנִ֑ים בְּנַחֲלָֽתְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּנְחַ֔ל בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ׃ טו לֹֽא־יָקוּם֩ עֵ֨ד אֶחָ֜ד בְּאִ֗ישׁ לְכָל־עָוֺן֙ וּלְכָל־חַטָּ֔את בְּכָל־חֵ֖טְא אֲשֶׁ֣ר יֶֽחֱטָ֑א עַל־פִּ֣י ׀ שְׁנֵ֣י עֵדִ֗ים א֛וֹ עַל־פִּ֥י שְׁלֹשָֽׁה־עֵדִ֖ים יָק֥וּם דָּבָֽר׃ טז כִּֽי־יָק֥וּם עֵד־חָמָ֖ס בְּאִ֑ישׁ לַעֲנ֥וֹת בּ֖וֹ סָרָֽה׃ יז וְעָמְד֧וּ שְׁנֵֽי־הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־לָהֶ֥ם הָרִ֖יב לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִהְי֖וּ בַּיָּמִ֥ים הָהֵֽם׃ יח וְדָרְשׁ֥וּ הַשֹּׁפְטִ֖ים הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה עֵֽד־שֶׁ֙קֶר֙ הָעֵ֔ד שֶׁ֖קֶר עָנָ֥ה בְאָחִֽיו׃ יט וַעֲשִׂ֣יתֶם ל֔וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר זָמַ֖ם לַעֲשׂ֣וֹת לְאָחִ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃ כ וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹֽא־יֹסִ֨פוּ לַעֲשׂ֜וֹת ע֗וֹד כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ׃ כא וְלֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶ֑ךָ נֶ֣פֶשׁ בְּנֶ֗פֶשׁ עַ֤יִן בְּעַ֙יִן֙ שֵׁ֣ן בְּשֵׁ֔ן יָ֥ד בְּיָ֖ד רֶ֥גֶל בְּרָֽגֶל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי חכמים

שבתי בס

פסוק ג:
י שלא יטעה בפרשת דרכים:
פסוק ג:
כ ואם תאמר דלפי חילוק הזה תחלק הארץ לארבעה חלקים וי"ל דמתחלת הגבול עד עיר מקלט שניה יש כמו שיש מן העיר הראשונה עד האחרונה ומעיר שניה עד הגבול השני גם כן יש כשיעורים הללו לכך נקרא משולש וכן פירשתי בפרשת תרומה גבי בדים. ועוד מפורש בפרק אלו הן הגולין ושלשת כלומר שמתחלקת לארבע רבעים לרחבו וע"ש:
פסוק ו:
ל ר"ל דבקרא משמע שה"פ הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי בהם פן ירדוף גואל הדם וגו' וכי מה מועיל זה שנס שמא עדיין ירדוף גואל הם אחריו עד העיר של מקלט והשיגו כי יחם לבבו ל"פ שלא קאי אהוא ינוס וגו' דסמוך אלא אלמעלה דכתיב תכין לך הדרך ושלשת דהיינו שיכתוב מקלט מקלט על פרשת דרכים וגם צריך ג' ערי מקלט ולמה ומפרש פן ירדוף וגו' אבל עתה דאיכא ערי מקלט רבים וגם כתוב בכל פרשת דרכים מקלט בקל יכול להנצל הרוצח שלא יוכל גואל הדם להשיגו:
פסוק ח:
מ פי' הש"י הבטיח לתת עשר אומות ולא נתן לישראל רק שבע אומות וקני וקנזי וקדמוני עדיין לא נתן אלא שעתידים להיות לנו ירושה לקיים שבועת האבות:
פסוק יג:
נ דאל"כ מאי לא תחוס דקאמר וכי תעלה על דעתך שיחוס שום אדם על הרוצח במזיד ואחר התראה:
פסוק טו:
ס ואם תאמר דלמא מכאן משמע כל עד שבתורה א' הוא דמה הכא כתיב עד וכתי' אחד אצלו אף כ"מ שכתוב עד אחד הוא וי"ל דאם כן לא הל"ל כאן אחד דהא עד ל' יחיד הוא והואיל וכתב רחמנא עד אחד ל"ל לומר דוקא כאן אחר הוא הא במקום שכתבו עד סתם שנים הוא. וא"ת ולמה לא פירש זה לעיל גבי לא יומת על פי עד אחד כבר תירצו התוספות בפרק קמא דסוטה דאחד דהתם לעדות מיוחדת לאפוקי זה רואה מחלון זה ועד שני רוא' מחלון אחר ועי"ל דלא יכולין למילף איפכא דכ"מ שנא' עד סתם הוא א' דאם כן מה דכתיב אחר זה כי יקום עד וגומר והנה עד שקר וגומר מיירי נמי באחד וזה אינו דהא כתיב אח"כ ועשיתם לו כאשר זמם והא לעיל כתיב לא יקום עד אחד וגומר אע"כ צ"ל דכ"מ שנאמר עד הוא שנים וכו' ובזה יתורץ נמי למה לא פירש רש"י זה לעיל גבי לא יומת על פי ע"א די"ל דלעיל ה"א איפכא אבל הכא א"א לומר איפכא כדפרישית ודו"ק היטב:
פסוק טו:
ע פי' כאלו אמר לא יקום עד אחד באיש לחייבו שום עון ושום חטאת ופי' עון עונש כמו כי לא שלם עון האמורי וגו' וסתם עונש כולל של גוף וממון ולכל חטאת דכתיב בקרא פירושו קרבנות והא דלא פירש"י זה מפני שהוא נכלל במה שפי' ממון אך הכ' רצה לפרש אותן בפרטות:
פסוק טו:
פ מפני שהעד אינו קם על העונש אלא על בעל העונש שע"פ עדותו נענש מי שהוא ראוי ליענש:
פסוק טו:
צ רצ"ל ליכתב לא יקום וגו' סתם וממילא ה"ל במשמע בין עונש גוף ובין עונש ממון ומתרץ אי כתיב סתם אף שבועה היה במשמע לכך נאמר לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה:
פסוק טו:
ק וא"ת ולמה לא פירש"י זה לעיל גבי ע"פ שנים או שלשה וי"ל דלעיל י"ל אורחא דקרא הוא נקט ע"פ אבל הכא קשה למה נקט קרא תרי זימני ע"פ ולמה לא כתיב ע"פ שנים או ג' וגומר אלא ע"כ למדרש אתא מולא שיכתבו וכו':
פסוק טו:
ר כגון שאין הדיינים מכירים בלשון עדים דפי' ע"פ שנים עדים ע"פ שנים המעידי' בב"ד שהב"ד מקבלים העדות מפיהם:
פסוק טז:
ש משא"כ בשני עדים המכחישים זה את זה דהא מודים זה לזה דהיו במעשה אבל אלו אומרים כך היה המעשה ואלו אומרים כך היה אבל בעדים זוממים הוסר העד הזה מכל העדות שאלו אומרים עמנו הייתם ולא הייתם אצל המעשה זו:
פסוק יז:
ת דק"ל וכי שנים באים לדין ושלשה אינם באים לדין ועוד אנשים ל"ל הל"ל ועמדו אשר להם הריב שהרי אף הנשים באין לדין אלא ע"כ בעדים הכ' מדבר:
פסוק יז:
א וכאלו אמר ועמדו שני האנשים ואשר להם הריב:
פסוק יח:
ב פי' הדרישה הזאת אינה על עדים הראשונים אלא על הבאים להזימם קאי ודרשו השופטים העדים הבאים להזים את הראשונים והנה נמצאו העדים הראשונים ששקר העדות ועשיתם להם כאשר זמם אבל אם נמצאו הראשונים בחקירת עצמן שהם משקרים לא נעשו זוממין אלא עדותן בטלה. והא דמהפך רש"י הקרא ומפרש שלא על סדר הקרא. י"ל דרש"י בא עוד להוכיח דודרשו השופטים וגו' קאי על המזימים מפני דכ"מ שנאמר עד שנים במשמע א"כ ע"כ ודרשו קאי על המזימים שצריכין להזים ב' העדים דאלו לא הזימו אלא א'מן העדים לא נעשו זוממים אבל אי קאי ודרשו וגו' על העדים הראשונים שהוכחשו ל"ל שנים אפי' אחד שהכחיש את חבירו בדרישות או בחקירות עדותן בטלה כמ"ש הטור בהל' עדות:
פסוק יח:
ג ואע"פ שכבר פירש זה לעיל חזר וכתב זה כאן שאל נטע' לומר שאם הוזם אחד מהם יהא הוא נהרג כס"ד דיהודה בן טבאי שהרג עד זומם לכך חזר וכתב זה כאן כ"מ וכו' אם כן ממילא אין נעשו זוממין עד שיזומו שניהם:
פסוק יט:
ד דודאי אותו איש שנהרג חייב מיתה ממקום אחר ולכך נהרג. דאל"כ למה ראה הקב"ה עוות זה שזה נהרג מיתת ב"ד בחנם ולמה לא הקרה השם שיבואו עידי מזימין קודם שיהרג זה אלא ודאי חייב מיתת ב"ד ממקום אחר היה ולכן נתגלגל הדבר שנהרג קודם שבאו עדים זוממין ואין נהרגין. ועוד יש טעמים אחרים עיין בהמפרשי':
פסוק יט:
ה אבל אי לא באין להרוג אלא אותה בלבד כגון שהרגה את הנפש או שחללה את השבת נהרגין במיתתה:
פסוק כ:
ו דק"ל למה שינה כאן וכתב והנשארים ולא כתיב וכל ישראל וגו' כמו בפ' ראה גבי מסית ותירץ משום דצריך הכרזה בב"ד איש פלוני וכו' ולעדות פסולים הגזלנים והגנבים ומלוי בריבית ושאר פסולי עדות השנויים במשנה לכן לא כתב כל ישראל כיון שמי שהוא פסול לעדות א"צ לירא מזה כיון דבלא"ה הוא פסול מ"ה כתיב והנשארים וגומר כלומר הנשארים שכשרים להעיד והא דלא פירש רש"י הכא ממתינים עד הרגל כמו בתחלת הפרשה מתורץ ג"כ בזה:
פסוק כא:
ז פי' כמו שאמרו פרק החובל מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם ואי ס"ד יד ביד ממש יד ביד ל"ל ופירש רש"י דאי העיד באיש פלוני שקטע יד חבירו משלם ממון הניתן מיד ליד דאי כמשמעו הא כבר כתיב ועשיתם לו כאשר זמם: