א כִּֽי־יַכְרִ֞ית יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֶת־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ אֶת־אַרְצָ֑ם וִֽירִשְׁתָּ֕ם וְיָשַׁבְתָּ֥ בְעָרֵיהֶ֖ם וּבְבָתֵּיהֶֽם׃ ב שָׁל֥וֹשׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֣יל לָ֑ךְ בְּת֣וֹךְ אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ׃ ג תָּכִ֣ין לְךָ֮ הַדֶּרֶךְ֒ וְשִׁלַּשְׁתָּ֙ אֶת־גְּב֣וּל אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר יַנְחִֽילְךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְהָיָ֕ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה כָּל־רֹצֵֽחַ׃ ד וְזֶה֙ דְּבַ֣ר הָרֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר־יָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וָחָ֑י אֲשֶׁ֨ר יַכֶּ֤ה אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ בִּבְלִי־דַ֔עַת וְה֛וּא לֹא־שֹׂנֵ֥א ל֖וֹ מִתְּמֹ֥ל שִׁלְשֹֽׁם׃ ה וַאֲשֶׁר֩ יָבֹ֨א אֶת־רֵעֵ֥הוּ בַיַּעַר֮ לַחְטֹ֣ב עֵצִים֒ וְנִדְּחָ֨ה יָד֤וֹ בַגַּרְזֶן֙ לִכְרֹ֣ת הָעֵ֔ץ וְנָשַׁ֤ל הַבַּרְזֶל֙ מִן־הָעֵ֔ץ וּמָצָ֥א אֶת־רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת ה֗וּא יָנ֛וּס אֶל־אַחַ֥ת הֶעָרִים־הָאֵ֖לֶּה וָחָֽי׃ ו פֶּן־יִרְדֹּף֩ גֹּאֵ֨ל הַדָּ֜ם אַחֲרֵ֣י הָרֹצֵ֗חַ כִּי־יֵחַם֮ לְבָבוֹ֒ וְהִשִּׂיג֛וֹ כִּֽי־יִרְבֶּ֥ה הַדֶּ֖רֶךְ וְהִכָּ֣הוּ נָ֑פֶשׁ וְלוֹ֙ אֵ֣ין מִשְׁפַּט־מָ֔וֶת כִּ֠י לֹ֣א שֹׂנֵ֥א ה֛וּא ל֖וֹ מִתְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃ ז עַל־כֵּ֛ן אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר שָׁלֹ֥שׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֥יל לָֽךְ׃ ח וְאִם־יַרְחִ֞יב יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֶת־גְּבֻ֣לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶ֑יךָ וְנָ֤תַן לְךָ֙ אֶת־כָּל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לָתֵ֥ת לַאֲבֹתֶֽיךָ׃ ט כִּֽי־תִשְׁמֹר֩ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֨ה הַזֹּ֜את לַעֲשֹׂתָ֗הּ אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֣י מְצַוְּךָ֮ הַיּוֹם֒ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ וְלָלֶ֥כֶת בִּדְרָכָ֖יו כָּל־הַיָּמִ֑ים וְיָסַפְתָּ֨ לְךָ֥ עוֹד֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים עַ֖ל הַשָּׁלֹ֥שׁ הָאֵֽלֶּה׃ י וְלֹ֤א יִשָּׁפֵךְ֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֣רֶב אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וְהָיָ֥ה עָלֶ֖יךָ דָּמִֽים׃ יא וְכִֽי־יִהְיֶ֥ה אִישׁ֙ שֹׂנֵ֣א לְרֵעֵ֔הוּ וְאָ֤רַב לוֹ֙ וְקָ֣ם עָלָ֔יו וְהִכָּ֥הוּ נֶ֖פֶשׁ וָמֵ֑ת וְנָ֕ס אֶל־אַחַ֖ת הֶעָרִ֥ים הָאֵֽל׃ יב וְשָֽׁלְחוּ֙ זִקְנֵ֣י עִיר֔וֹ וְלָקְח֥וּ אֹת֖וֹ מִשָּׁ֑ם וְנָתְנ֣וּ אֹת֗וֹ בְּיַ֛ד גֹּאֵ֥ל הַדָּ֖ם וָמֵֽת׃ יג לֹא־תָח֥וֹס עֵֽינְךָ֖ עָלָ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֧ דַֽם־הַנָּקִ֛י מִיִּשְׂרָאֵ֖ל וְט֥וֹב לָֽךְ׃ יד לֹ֤א תַסִּיג֙ גְּב֣וּל רֵֽעֲךָ֔ אֲשֶׁ֥ר גָּבְל֖וּ רִאשֹׁנִ֑ים בְּנַחֲלָֽתְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּנְחַ֔ל בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ׃ טו לֹֽא־יָקוּם֩ עֵ֨ד אֶחָ֜ד בְּאִ֗ישׁ לְכָל־עָוֺן֙ וּלְכָל־חַטָּ֔את בְּכָל־חֵ֖טְא אֲשֶׁ֣ר יֶֽחֱטָ֑א עַל־פִּ֣י ׀ שְׁנֵ֣י עֵדִ֗ים א֛וֹ עַל־פִּ֥י שְׁלֹשָֽׁה־עֵדִ֖ים יָק֥וּם דָּבָֽר׃ טז כִּֽי־יָק֥וּם עֵד־חָמָ֖ס בְּאִ֑ישׁ לַעֲנ֥וֹת בּ֖וֹ סָרָֽה׃ יז וְעָמְד֧וּ שְׁנֵֽי־הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־לָהֶ֥ם הָרִ֖יב לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִהְי֖וּ בַּיָּמִ֥ים הָהֵֽם׃ יח וְדָרְשׁ֥וּ הַשֹּׁפְטִ֖ים הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה עֵֽד־שֶׁ֙קֶר֙ הָעֵ֔ד שֶׁ֖קֶר עָנָ֥ה בְאָחִֽיו׃ יט וַעֲשִׂ֣יתֶם ל֔וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר זָמַ֖ם לַעֲשׂ֣וֹת לְאָחִ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃ כ וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹֽא־יֹסִ֨פוּ לַעֲשׂ֜וֹת ע֗וֹד כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ׃ כא וְלֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶ֑ךָ נֶ֣פֶשׁ בְּנֶ֗פֶשׁ עַ֤יִן בְּעַ֙יִן֙ שֵׁ֣ן בְּשֵׁ֔ן יָ֥ד בְּיָ֖ד רֶ֥גֶל בְּרָֽגֶל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

משכיל לדוד

דוד פארדו

פסוק ח:
ואם ירחיב וכו׳ ארץ קני וכו׳. הכי איתא בספרי והוכרח רבינו לפ׳ כך דאין לפ׳ כפשוטו דר״ל כשיכנסו לפנים מן הירדן שיפרישו ג׳ אחרות מלבד אותן שהפריש משה דהא באותן שבארץ כנען מיירי עד האידנא כלה פרשתא כי יכרית וכו׳ ג׳ ערים תבדיל וכו׳ ואם תאמר התינח למ״ד אין בין העוה״ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד א״ש אבל למ״ד דכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח וכדאמרי׳ בשבת אליביה שבטלין כל כלי זיין לימות המשיח שנאמר וכתתו חרבותיהם לאתים וכו׳ א״כ מה צורך לערי מקלט והיכי מתפרש הך קרא אליביה וי״ל דמ״מ לדידיה נמי צריך ערי מקלט לא״ה דהיינו לגריס שיתוספו על ישראל סמוך לזמן הגאולה דודאי לדידהו לא תהיינה כל אותן ההצלחות והייעודים שייעדו הנביאים ולהם יהיה צורך לערי מקלט הרבה. וה״ז דומה למה שתי׳ בגמרא על רומיא דקראי כתיב בלע המות לנצח וכתיב כי הנער בן ק׳ שנה ימות וכו׳ ל״ק כאן בישראל כאן באה״ע ואה״ע מאי בעו התם ומשני אין דכתיב ועמדו זרים ורעו צאנכם כך היה נ״ל. אמנם ראיתי למרן האלהי האר״י ז״ל שהרגיש בקושיא זה על הדין קרא והביאו ג״כ הר״ב של״ה דף כ״א ומתרץ כי כל זרעו של הבל כלם חייבים מיתה וכו׳ והנה אם תהיה הגאולה של אחישנה קודם שיושלם תקון הבל אז ודאי יהיה צריך לערי מקלט לתקון הנז׳ אבל אם לא תהיה הגאולה עד בעתה אז תו לא צריכא. ובזה מובן אומרו ואם ירחיב וכו׳ בלשון מסופק כלו׳ אם תהיה הגאולה קודם הזמן אז ויספת וכולי עש״ב וע״ע מה שתי׳ הרב של״ה מדידיה:
פסוק יא:
וכי יהיה וכו׳ ע״י שנאתו וכו׳. אפשר שהרגשו מדלא כתיב ואם יהיה איש שונא וכו׳:
פסוק טו:
לכל עון וכו׳ לא עונש גוף וכו׳. נראה דדריש עון וחטאת כי ההיא דדרשי׳ גבי רעים וחטאים רעים בגופם וחטאים בממונם אבל בספרי אמרו באיש לדיני נפשות מנין לדיני ממונות שנאמר לכל עון לקרבנות מנין ת״ל לכל חטאת וכו׳ עיין שם:
פסוק טו:
ע״פ שנים עדים ולא שיכתבו וכו׳. והא דנטר רש״י לפ׳ זה בכאן ולא פירשו לעיל בפ׳ ע״פ ב׳ עדים יומת המת דלא תימא דוקא בדיני נפשות הוא דבעי׳ מפיהם ולא מפי כתבם אבל בד״מ אפי׳ מפי כתבם מש״ה כתביה הכא בהך קרא דמיירי בין בד״נ בין בד״מ כדלעיל לכל עון ולכל חטאת. וז״ל הרמב״ם בפ״ג מה׳ עדות דין תורה שאין מקבלין עדות לא בד״מ ולא בד״נ אלא מפי העדים שנאמר ע״פ ב׳ עדים כו׳ אבל מדברי סופרים חותכין ד״מ בעדות שבשטר אעפ״י שאין העדים קיימין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ע״כ:
פסוק יז:
אשר להם הריב אלו וכו׳. והוי כאילו כתיב ואשר להם הריב והא דלא כתיב הכי בהדיא נראה דרצה הכתוב למנקט תרווייהו אהדדי ללמד דהא דבע״ד דוקא בעמידה זהו בשעת גמר דין בלבד דומיא דעדות דקבלת עדות כגמר דין דמי כמבואר בפ׳ שבועת העדות:
פסוק יח:
והנה עד שקר כל מקום וכו׳. אף על גב דכבר כתב כן רש״י ז״ל לעיל בפ׳ לא יקום עד אחד זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי הן ב׳ אצטריך למהדר ולמכתביה הכא דלא תימא זהו דוקא היכא דכתיב עד סתם אבל כי כתיב עד שקר כמו הכא לא קמ״ל:
פסוק יח:
ודרשו וכו׳ המזימין וכו׳. הא דהפך רבינו סדרא דקרא היינו לומר דאצטריך קרא למכתב הכא דבעית דרישה וחקירה ולא ילפינן מעלמא דסד״א הואיל ועדים זוממין חידוש וגזרת הכתוב היא שהאמינה תורה לעדים אחרונים נגד הראשונים אף על גב דהנהו נמי שנים הן כוותייהו וכמו שהוכיח כבר רש״י כל מקום שנאמר וכו׳ מעתה נימא נמי דלא בעי דרישה וחקירה כ״כ שהתורה האמינתם קמ״ל דלא אלא אינון נמי צריכי דרישה וחקירה כמו בכל דוכתא:
פסוק יט:
כאשר זמם ולא וכו׳. טעם לדבר ראיתי בש״ח בשם צרור המור דמיתת ב״ד היא כפרה ואלו גרמו תקלה לסנהדרין להרוג דם נקי וידוע דהמחטיא אין מספיקין בידו לעשות תשובה ע״ש ודוחק הוא דאי מהא אין לך מחטיא כמו מסית ומדיח ולמה חייבים מיתה. ולעד״נ דה״ט דחס המקום לזילותא דבי דינא שהבריות יוציאו לעז עליהם לומר דאי הוו צדיקי לא היה הקב״ה מביא תקלה על ידם. ואף על גב דלפי האמת לא שייך זה אלא במידי דאכילה וכמו שהכריחו התוספת ז״ל בריש חולין מ״מ לאו כ״ע דינא והלכתא גמירי ולא עוד אלא דטפי יהרהרו עליהם דאגלאי מלתא שלא דרשו העדים יפה בחקירות ודרישות היטב דא״כ הוה משתכח דשקראי נינהו מש״ה חס המקום על כבודם ופטרם וכבר ידוע דהרבה שלוחים למקום ליפרע מהרשעים וכדכתיב כי לא אצדיק רשע:
פסוק יט:
לעשות לאחיו מה ת״ל וכו׳. ההרגש שמבחוץ מה ראה להזכיר כאן אחוה ומתורץ שפיר בפירושו שנדון בדין הבועל שהוא אחיו ישראלי ולא בדין הבת כהן. ומ״ש ישמעו וכו׳ עמש״ל בפ׳ וכל העם ישמעו וייראו: