א כִּֽי־יַכְרִ֞ית יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֶת־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ אֶת־אַרְצָ֑ם וִֽירִשְׁתָּ֕ם וְיָשַׁבְתָּ֥ בְעָרֵיהֶ֖ם וּבְבָתֵּיהֶֽם׃ ב שָׁל֥וֹשׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֣יל לָ֑ךְ בְּת֣וֹךְ אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ׃ ג תָּכִ֣ין לְךָ֮ הַדֶּרֶךְ֒ וְשִׁלַּשְׁתָּ֙ אֶת־גְּב֣וּל אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר יַנְחִֽילְךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְהָיָ֕ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה כָּל־רֹצֵֽחַ׃ ד וְזֶה֙ דְּבַ֣ר הָרֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר־יָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וָחָ֑י אֲשֶׁ֨ר יַכֶּ֤ה אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ בִּבְלִי־דַ֔עַת וְה֛וּא לֹא־שֹׂנֵ֥א ל֖וֹ מִתְּמֹ֥ל שִׁלְשֹֽׁם׃ ה וַאֲשֶׁר֩ יָבֹ֨א אֶת־רֵעֵ֥הוּ בַיַּעַר֮ לַחְטֹ֣ב עֵצִים֒ וְנִדְּחָ֨ה יָד֤וֹ בַגַּרְזֶן֙ לִכְרֹ֣ת הָעֵ֔ץ וְנָשַׁ֤ל הַבַּרְזֶל֙ מִן־הָעֵ֔ץ וּמָצָ֥א אֶת־רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת ה֗וּא יָנ֛וּס אֶל־אַחַ֥ת הֶעָרִים־הָאֵ֖לֶּה וָחָֽי׃ ו פֶּן־יִרְדֹּף֩ גֹּאֵ֨ל הַדָּ֜ם אַחֲרֵ֣י הָרֹצֵ֗חַ כִּי־יֵחַם֮ לְבָבוֹ֒ וְהִשִּׂיג֛וֹ כִּֽי־יִרְבֶּ֥ה הַדֶּ֖רֶךְ וְהִכָּ֣הוּ נָ֑פֶשׁ וְלוֹ֙ אֵ֣ין מִשְׁפַּט־מָ֔וֶת כִּ֠י לֹ֣א שֹׂנֵ֥א ה֛וּא ל֖וֹ מִתְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃ ז עַל־כֵּ֛ן אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר שָׁלֹ֥שׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֥יל לָֽךְ׃ ח וְאִם־יַרְחִ֞יב יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֶת־גְּבֻ֣לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶ֑יךָ וְנָ֤תַן לְךָ֙ אֶת־כָּל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לָתֵ֥ת לַאֲבֹתֶֽיךָ׃ ט כִּֽי־תִשְׁמֹר֩ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֨ה הַזֹּ֜את לַעֲשֹׂתָ֗הּ אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֣י מְצַוְּךָ֮ הַיּוֹם֒ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ וְלָלֶ֥כֶת בִּדְרָכָ֖יו כָּל־הַיָּמִ֑ים וְיָסַפְתָּ֨ לְךָ֥ עוֹד֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים עַ֖ל הַשָּׁלֹ֥שׁ הָאֵֽלֶּה׃ י וְלֹ֤א יִשָּׁפֵךְ֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֣רֶב אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וְהָיָ֥ה עָלֶ֖יךָ דָּמִֽים׃ יא וְכִֽי־יִהְיֶ֥ה אִישׁ֙ שֹׂנֵ֣א לְרֵעֵ֔הוּ וְאָ֤רַב לוֹ֙ וְקָ֣ם עָלָ֔יו וְהִכָּ֥הוּ נֶ֖פֶשׁ וָמֵ֑ת וְנָ֕ס אֶל־אַחַ֖ת הֶעָרִ֥ים הָאֵֽל׃ יב וְשָֽׁלְחוּ֙ זִקְנֵ֣י עִיר֔וֹ וְלָקְח֥וּ אֹת֖וֹ מִשָּׁ֑ם וְנָתְנ֣וּ אֹת֗וֹ בְּיַ֛ד גֹּאֵ֥ל הַדָּ֖ם וָמֵֽת׃ יג לֹא־תָח֥וֹס עֵֽינְךָ֖ עָלָ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֧ דַֽם־הַנָּקִ֛י מִיִּשְׂרָאֵ֖ל וְט֥וֹב לָֽךְ׃ יד לֹ֤א תַסִּיג֙ גְּב֣וּל רֵֽעֲךָ֔ אֲשֶׁ֥ר גָּבְל֖וּ רִאשֹׁנִ֑ים בְּנַחֲלָֽתְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּנְחַ֔ל בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ׃ טו לֹֽא־יָקוּם֩ עֵ֨ד אֶחָ֜ד בְּאִ֗ישׁ לְכָל־עָוֺן֙ וּלְכָל־חַטָּ֔את בְּכָל־חֵ֖טְא אֲשֶׁ֣ר יֶֽחֱטָ֑א עַל־פִּ֣י ׀ שְׁנֵ֣י עֵדִ֗ים א֛וֹ עַל־פִּ֥י שְׁלֹשָֽׁה־עֵדִ֖ים יָק֥וּם דָּבָֽר׃ טז כִּֽי־יָק֥וּם עֵד־חָמָ֖ס בְּאִ֑ישׁ לַעֲנ֥וֹת בּ֖וֹ סָרָֽה׃ יז וְעָמְד֧וּ שְׁנֵֽי־הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־לָהֶ֥ם הָרִ֖יב לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִהְי֖וּ בַּיָּמִ֥ים הָהֵֽם׃ יח וְדָרְשׁ֥וּ הַשֹּׁפְטִ֖ים הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה עֵֽד־שֶׁ֙קֶר֙ הָעֵ֔ד שֶׁ֖קֶר עָנָ֥ה בְאָחִֽיו׃ יט וַעֲשִׂ֣יתֶם ל֔וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר זָמַ֖ם לַעֲשׂ֣וֹת לְאָחִ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃ כ וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹֽא־יֹסִ֨פוּ לַעֲשׂ֜וֹת ע֗וֹד כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ׃ כא וְלֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶ֑ךָ נֶ֣פֶשׁ בְּנֶ֗פֶשׁ עַ֤יִן בְּעַ֙יִן֙ שֵׁ֣ן בְּשֵׁ֔ן יָ֥ד בְּיָ֖ד רֶ֥גֶל בְּרָֽגֶל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אדרת אליהו

אליהו בן שלומו זלמן מווילנה

פסוק א:
כי יכרית וגו' וישבת בעריה' ובבתיהם. יכול שלא יוסיף על בתיהם. ת״ל בפ' ראה וישבת בארצם א״כ למה נאמר בעריהם ובבתיהם. שמחויבי' תיכף להבדיל ערי מקלט קודם שיוסיף:
פסוק ב:
שלוש ערים. ולא כרכים גדולים ולא כפרים:
פסוק ב:
תבדיל לך. ולא לנכרים:
פסוק ב:
בתוך ארצך. ולא בספר:
פסוק ג:
תכין לך. שתסיר המכשולים. ראבי״א מקלט כתוב על פרשת דרכים:
פסוק ג:
ושלשת. שתחלק א״י לד' חלקים ויהי' מרחקם שוה בשוה:
פסוק ד:
וזה דבר הרצח. שמוסרין שני תלמידי חכמים שמא יהרגנו בדרך. וידברו אליו. ר״מ אומר מדבר הוא ע״י עצמו. א״כ מה ת״ל וזה דבר. שאם רצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני:
פסוק ד:
אשר ינוס. יליף ניסה מניסה וניסה ממקו' כו':
פסוק ד:
שמה. ג' שמה כתיב. שם תהא דירתו. שם תהא מיתתו. שם תהא קבורתו:
פסוק ד:
וחי. שלא יפרוש רשתו' לשם בכדי שלא ירגיל גואל הדם לתוכו:
פסוק ד:
אשר יכה את רעהו. ולא נכרי:
פסוק ד:
בבלי דעת. פרט למתכוין להרוג את הבהמה וכו':
פסוק ד:
והוא לא שנא. פרט לשונא שאינו גולה:
פסוק ד:
מתמל שלשם. כל שלא דיבר עמו שלשה ימים באיבה הרי זה שונא:
פסוק ה:
ואשר יבא וגו' ביער. מה יער רשות לניזק ליכנס שם פרט לרשות המזיק:
פסוק ה:
לחטב עצים. מה חטיבת עצים רשות אף כל רשות יצא אב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ולא שליח ב״ד. שהתורה נחלקת לשלשה חלקים לימוד התורה. מ״ע. ומל״ת. אב המכה וכו' הוא מ״ע. ושליח ב״ד הוא על ל״ת. והרב הרודה כו' הוא המלמד תורה:
פסוק ה:
ונשל הברזל. ר״א מן העץ המתבקע וחכ״א כמשמעו (פי' ונדחה ידו בגרזן וגו' ונשל הברזל משמע הברזל גופא תפול) ורבי דרש מן העץ ויליף ג״ש. כאן כתיב עצים ולהלן נאמר לכרת לו עצים וגו' מה להלן וכו':
פסוק ה:
אשר יכה. את רעהו בבלי דעת. הפסיק והוא לא שנא לו וגו' בין בבלי דעת ובין ואשר יבא את רעהו ביער. והטעם הוא דביער לא צריך לידע אם שונא הוא אם לאו דודאי בבלי דעת הוא ולכך הפסיק. ולעיל אמר אשר יכה וגו' שצריך לידע אם לדעת הוא:
פסוק ה:
ומצא את וגו'. ולא ממציא את עצמו:
פסוק ה:
רעהו. ולא נכרי:
פסוק ה:
הוא ינוס. ולא עדי' זוממין. ד' דברי' שאינן מקיימין בהם כאש' זמם גלות. בן גרושה ובן חלוצה. כופר. אינו נמכר לע״ע:
פסוק ה:
וחי. תלמיד שגלה מגלין רבו עמו. ורב שגלה מגלין ישיבתו עמו:
פסוק ו:
ולו אין משפט מות. לו. הוא גואל הדם. ד״א לרוצח אין משפט כו':
פסוק ז:
ע״כ אנכי מצוך. להזהיר ב״ד על כך.
פסוק ח:
ואם ירחיב ה' אלהיך את גבלך. הוא לעתיד שיתן הקב״ה עוד ג' אומות לישראל:
פסוק ח:
ויספת לך עוד שלש ערים. אם תרחיב ותעשה מצוה האמורה בענין ובזכותה ירחיב ה' גבולך:
פסוק ח:
כאשר נשבע לאבתיך. בזכות אבות.
פסוק י:
ולא ישפך דם נקי בקרב ארצך. הוא ארץ ז' עממים שיפנו את הדרך בכדי שלא ישפך כו':
פסוק י:
אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה. הוא לעתיד ג' עמים שיתן ויתוספו לכם עוד שלש ערי מקלט ג״כ תראו לפנות מן המכשולין. עליך דמים. מכאן שב״ד מתקנים הדרכים:
פסוק יא:
וכי יהי' איש שנא לרעהו וארב וגו'. מכאן שאם עברת עבירה קנה תבוא לידי חמורה בתחילה שנא ואח״כ וארב ואח״כ וקם עליו ואח״כ והכהו נפש:
פסוק יא:
וקם עליו והכהו נפש. שאם נתכוין להכותו על מתניו ולא היה בו כדי להמית והלכה על לבו והיה כדי להמית פטור. נתכוין להכותו על לבו והיה כדי להמית על לבו והלכה על מתניו ולא הי' כדי להמית ומת פטור משום שנאמר וקם (פי' על מה שנתכוין):
פסוק יא:
והכהו. על שהיכה נפש שהי' בו כדי להמית. וארב לו. פרט לזורק אבן לגו רש״א אומר פרט למתכוין להרוג את הנכרי והרג את ישראל וחכמים סברי לו פרט לזורק אבן לגו שהיה חבורה של ישראלים וגוי אחד ביניהם דלשון לו משמע לו ולא לנכרי' אבל לא יכול למעט סתם בזורק לחבורה של ישראלים כי לו כל ישראל משמע הן אחד והן מרובים:
פסוק יב:
ושלחו זקני עירו ולקחו אתו משם. מכאן שאחד שוגג ואחד מזיד גולה. וב״ד שולחין ולוקחין אותו משם מי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו. ומי שלא נתחייב גלות פוטרין אותו. ומי שהרג במזיד מצוה למסור אותו ביד גואל. הדם דכתיב ונתנו אתו ביד גאל הדם:
פסוק יג:
לא תחוס עיניך. שלא תאמ' זה כבר נהרג מה בצע שיהרוג גם את זה לכך אמר לא תחוס:
פסוק יג:
ובערת. בער עושי רשעה מישראל ואם אתה עושה כן וטוב לך:
פסוק יד:
לא תסיג. והלא כבר נאמר לא תגזל אלא מכאן שהעוקר תחוס עובר בשני לאוין:
פסוק יד:
אשר גבלו ראשונים. זה העוקר תחוס שבטים:
פסוק יד:
בנחלתך. זו תורה שנקרא נחלה שמחליף דברי ר״א לדברי ר״ש:
פסוק יד:
בארץ. דווקא בארץ עובר בשני לאוין אבל בחוץ לארץ אינו עובר אלא בלאו דלא תגזל. ד״א בארץ זה המוכר קברי אבותיו יכול אף שלא נקבר בה אדם מעול' ת״ל בנחלתך:
פסוק טו:
לא יקום עד אחד. כל מקום שנא' עד הוא שנים עד שיפרוט בהן אחד באיש. אינו קם אבל קם לעדות אשה ר״ל להתי' אותה:
פסוק טו:
לכל עון. זו מיתה ומלקות:
פסוק טו:
בכל חטא אשר יחטא. ששלשה שגגות הן שוגג של מיתה הוא גלות. ושוגג שמביא חטאת. ויש שוגג שנותן חומש. וזהו חטאת. חטא. יחטא. דברי ר״מ. ר״י אומר לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם הוא לשבועה:
פסוק טו:
על פי שני עדי' וגו'. אם מתקיים עדות בשנים למה פרט הכתיב בשלשה אלא להקיש שלשה לשנים מה שנים נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה. מניין אפילו מאה ת״ל עדים (פי' דכתיב שני עדים או שלשה עדי' והכי הוי לי' למכתב שני או שלשה עדים ועדים ראשונ' מיותר):
פסוק טז:
לענות בו סרה. עד שתסרה גופה של עדות (פי' שיאמרו עמנו הייתם):
פסוק יז:
ועמדו שני האנשים. אלו עדים:
פסוק יז:
אשר להם הריב. אלו בעלי דינים. ועמדו שצריך להעיד עדותן מעומד. האנשי' ולא נשים:
פסוק יז:
לפני ה'. יהיה דומה להם כאלו עומדין לפני ה'. לפני הכהנים וגו'. וכי בע״ד ילכו לפני הכהנים אשר לא היו בימיו אלא יפתח בדורו כשמוא' בדורו:
פסוק יח:
ודרשו השפטים היטב. ג״ש לשבע חקירות:
פסוק יח:
שקר ענה באחיו. ולא באחותו פי' אם העיד על בת כהן שזינת' שהיא בשריפ' ובועל במית' אחרת והעדי' נעשו זוממין נדונין במית' של בועל:
פסוק יח:
והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו. שבמלקות ומיתה ודיני קנסות אם העידו על האדם שהרג את חבירו וחייבו מיתה או מלקות או קנס ועדים אמרו עמנו הייתם אף שעדות אחרים באו ואמרו שאמת הוא שנהרג רק לא באותו היום וביום אחר הוא. אף עפ״כ יקוים בהם כאשר זמם שבשעה שדברו עליו לא הי' חייב עדיין מיתה שלא באו עדים עדיין. וקנסו' עדין לא הי' חייב עד שיפסוק ב״ד על פי עדות כשר אבל בממון אינו חייב רק אם הוא שקר הדבר לגמרי אבל אם עדות אחרים באים ואומרים אמת שחייב ממון לחבירו אף ע״פ שהכחישו עדים ראשונים בעמנו הייתם. לא מקיים בהם כאשר זמם משום שלא הפסידו בזה שממון חייב אף בלא ב״ד ולכך כתי' והנה עד שקר העד ששקר הוא לגמרי וקאי על ממון:
פסוק יח:
שקר ענה באחיו. אף שאמת היה המעשה רק שהוא אומר שקר עליו שרצה לחייבו מה שעדיין אינו מחויב שלא באו עדיין עדים כשרים ואינו מחוייב עדיין בב״ד.
פסוק יט:
לו. ולא ליורשיו:
פסוק יט:
כאשר זמם. ולא כאשר עשה:
פסוק יט:
ובערת הרע. צריך לבער הרשעה מישראל:
פסוק כ:
והנשארי' ישמעו וגו'. מד' דברים שצריכים הכרזה ואין נהרגין עדים זוממין עד שיגמור הדין:
פסוק כ:
ולא יספו לעשות עוד. אם באו עדים והזימום אפי' מאה כולם יהרוגו ולכך אמר הכתוב עוד והוא לנטפל לעוברי עבירה ואף שבא השלישי והעיד לאחר שנגמרה ונחקרה עדותן של ראשונו' בב״ד ואח״כ באו עדי' והכחישו את הנטפל הוא נהרג:
פסוק כ:
כדבר הרע. בין דיני ממונות ובין דיני נפשות:
פסוק כ:
בקרבך. בב״ד דווקא שיעידו בב״ד ומכחישים דבריהם אז מחייבים אותם בהזמה אבל אם העידו שלא בב״ד והכחישו' בהזמה אינן מחוייבין בהזמה:
פסוק כא:
עין בעין וגו'. ממון: