וישבת בעריהם ובבתיהם. לעיל י״ב כ״ט כתיב כי יכרית וגו׳ וישבת בארצם. דשם מיירי משום ישיבת הארץ שתחשוב שכך סגולת הארץ בעבודת הגוים האלה יעו״ש אבל כאן ענין הפרשה תלוי בידיעת הערים ובתיהם. מש״ה כתיב וישבת בעריהם ובבתיהם ותעמוד על ידיעה ברורה. איזה עיר ראויה עפ״י האופנים המבואר בפ״ב דמכות:
בתוך ארצך. ולא תחשוב כי יותר טוב להמציא עיר מקלט במלוכה אחרת. ויהי נשמר יפה מגוה״ד שלא יוכל לעבור את הגבול בלי רשיון ממנהיגי ארצך. אבל לא כן. אלא דוקא בתוך ארצך. וכבר ביארנו בס׳ שמות דמצות שבתורה אע״ג שיש בהן טעם ותכלית לפי דעת אנושי מכ״מ יש בהן חוקי תורה שגבהו מדעת אנושי:
והוא לא שנא לו. משא״כ אם הוא שונא א״א לדעת אם הוא בבלי דעת. ואולי הערים בזה להכותו נפש. אמנם.
ואשר יבא את רעהו ביער וגו׳. ודבר זה בסכנת עצמו. שהיה הגרזן קרוב להרוג את החוצב עצמו. ע״כ ברור שהוא בשגגה וגולה:
כי יחם לבבו והשיגו. שאע״ג שהרוצח נס ובורח במהירות מכ״מ קרוב הדבר שהגוה״ד לא ייעף ולא ייגע בחמימותו עד שישיגו ברבוי הדרך שהבורח עומד לפוש:
ולו אין משפט מות כי לא שנא וגו׳. מפרש במכות ד״י בגואל הדם הכ״מ. שאין לו משפט מות על שהרג את הרוצח בשוגג והטעם כי לא שנא וגו׳ פירש״י שם דמוסב על ראשו שהרוצח לא היה שונא וגו׳. ויותר נראה פי׳ הריטב״א שם שקאי על הגוה״ד שלא היה שונא להרוצח תחלה. אלא לבבו חם ומביאתו לידי כך. וה״ז כמו שלבו אונסו. וכדומה אי׳ בכתובות דנ״א ב׳ יצרא אלבשה. ולא מיקרי רצון. ומש״ה יש לחוש לכך. שלא יירא גוה״ד לעצמו ויהרוג את השוגג:
על כן וגו׳ שלש ערים תבדיל לך. ולא ירבה הדרך כל כך. אבל עיקר מצות ערי מקלט בא אפילו בלי מורא מגוה״ד. רק בשביל שהגלות מכפרת על רוצח בשגגה. רק מה שצוה הכתוב שלש ערים וגו׳ הוא מזה הטעם של מורא גוה״ד:
ונתן לך את כל הארץ אשר דבר. היינו קיני קנזי וקדמוני. לפי הפירושים שבב״ב דנ״ו אבל אין זה הרחבת הארץ שכתוב לעיל י״א כ״ד. דשם מיירי בשעת כיבוש הארץ. שאם היו זכאים היו מתפשטים למערב ולקצה דרומית מערבית עד ים אוקינוס. אבל כאן מיירי בהבטחה של שלש ארצות שהבטיח ה׳ לאברהם וזה אינו אלא לעתיד לבא:
כי תשמור וגו׳. כל הפרטים שכתוב כאן נתפרש גם לעיל שם. אלא דשם לא כתיב כל הימים וכאן כתיב כל הימים. ומשמעו כמש״כ הרמב״ן שיהיה גלוי לפניו ית׳ שלא תחטא עוד והיינו לעתיד. אבל בפרשה הנ״ל לא נתלה בכך. אלא לפי אותה שעה. ובזמן דוד ושלמה נתרחבו גבולי א״י ג״כ. אע״ג שלא הגיעו אז עדיין לכל הפרטים שבשם ואם היו מגיעים להתנאים היו מגיעים להרחיב תחומי הארץ יותר. ומכ״מ לא היה יותר משלש ערי מקלט. משא״כ כאן שמיירי בקיני קנזי וקדמוני וזה א״א אלא באופן שיהא גלוי וידוע לפניו שלא יחטאו עוד. כדכתיב להלן ל׳ י׳ ומש״ה לא כתיב כאן ולדבקה בו משום דמשמעו יהנה לת״ח מנכסיו. ולע״ל לא יהיה נדרש לזה:
ולא ישפך דם נקי. של ההורג בשגגה דאע״ג שיהיו אז זכאים הרבה. מכ״מ לא ימלט מחוטאים ג״כ. אלא שאין הדור נידון אלא אחר רובו כדאי׳ בקידושין ספ״א:
וכי יהיה איש שנא לרעהו וגם וארב לו וגו׳. וא״כ אינו בהתראה שיהרג בב״ד:
ונתנו אותו ביד גואל הדם. משא״כ אם הוא שונא והיה הדבר בלי דעת ברורה אע״ג שאינו גולה מכ״מ אין מוסרים אותו בידים ליד גוה״ד אלא מניחים אותו למקרה:
וטוב לך. דדם הנקי אין לו מנוחה והרוח שט בעולם ומחבל כל מה שהרוח יכול לעשות. עד שנשפך דם שופכו. ונחה גם דמו. ובזה טוב לך. [וכן כל המת לפני זמנו כדאי׳ בחגיגה דה״א ובפרש״י בד״ה דרעינא כו׳]:
לא תסיג גבול רעך. יש בזה שתי אזהרות מבוארות בכתוב כדרך משנה תורה. חדא השגת גבול סימני הקרקע שבינו לחבירו. וזהו לשון גבול רעך. אבל א״כ אין הבנה ללשון אשר גבלו ראשונים אלא יש כאן אזהרה שניה שהובא בספרי שאסור לשנות תחום הארץ שעשו הנשיאים ויהושע. היינו אשר גבלו ראשונים. ולזה הפי׳ אין לשון גבול רעך מדויק שהרי מחליפים כולם זל״ז ברצון. אלא ע״כ מבואר כאן שתי אזהרות. וטעם אזהרה שני׳ הוא כמש״כ כ״פ דחלוקת הארץ היה ענין קדושה שהרי בזה תלוי דין יובל וכמה דינים ש״ת והוא קדושת הגוף דלא פקע בכדי ועי׳ מש״כ בהע״ש סי׳ קל״ח:
לא יקום. לא כתיב לא יעיד אלא לא יקום דמשמעו במקיימי דבר כדאי׳ במכות ד״ח. והכונה דעדות בעלמא ע״ד עבירה אם הוא מהימן כבי תרי רשאי להעיד כדי לשנוא אותו וכדאי׳ בפסחים דקי״ג ב׳ אבל לא יקום לענין עונש ממש. וכן בד״מ נ״מ אי לממון או לשבועה כידוע:
לכל עון. היינו מזיד:
ולכל חטאת. בשוגג:
בכל חטא אשר יחטא. בין חטא קל או חמור:
על פי שלשה עדים יקום דבר. מיירי בממון. ואם אמר התובע שיש לו שלשה עדים מחויב להביא שלשתן ולא סגי בשנים והכי פי׳ הרמב״ן לעיל י״ז ו׳ בד״נ:
כי יקום וגו׳. ולא כתיב כי יעיד. ללמדנו שאין דין ע״ז עד שיהיה מקיימי דבר:
לענות בו סרה. ולא כתיב לפני הכהנים והשופטים כמו שכתוב בסמוך גבי עדים המזימים. היינו משום שעדים הראשונים שהעידו אפשר שלא העידו לפני מומחין ל״מ למ״ד ד״מ כשר בהדיוטות אפי׳ למ״ד דמה״ת בעינן מומחין מכ״מ אם קבלו התובע והנתבע הדיוטות כשרין לכ״ע. ואם קבלו עדים נעשים זוממין אם הזימו אותם אבל הזמה בעינן דוקא מומחין לכ״ע. אפי׳ למ״ד ע״ז ממונא מכ״מ הרי הוא כגזלות וחבלות דלכ״ע דוקא מומחין:
ועמדו שני האנשים אשר להם הריב. לפי הפשט המה העדים המעידים שהיו עדי שקר. והדרש ידוע:
לפני הכהנים. היינו דיינים דסמיכי שדנים בדמוי מלתא למלתא או והשופטים. המה דיינים שדנים בכח החקירה עפ״י חקי התלמוד כמש״כ לעיל בפ׳ ז״מ:
אשר יהיה בימים ההם. לפי דרך החקירה והלמוד באותו הדור:
ודרשו השופטים היטב. השופטים בכח החקירה המה חרוצים גם לחקור ולדרוש על האמת יותר מדיינים כהנים. מש״ה מחויבים בחו״ד לפי כחם. אע״ג שאם היה ב״ד כהנים ואינם בקיאים בחו״ד כ״כ היו דנים כפי יכלתם מכ״מ השופטים מחויבים בחו״ד כפי כחם הטוב:
והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו. כפל לשון. ללמדנו דאין נעשים זוממין אלא א״כ גם העדות הוא שקר לאפוקי אם כבר נגמר דינו למיתה גם בלעדם. הרי לא העידו שקר שהרי הוא חייב מיתה וזהו מאמר רבא במכות ד״ה א׳. ומצד הסברא היה ראוי לומר דאפי׳ לא ניגמר דינו אלא שבאמת הרג את הנפש גם בלעדי עדותם הרי לא העידו שקר. אבל אינו כן במשנה דתנן הוא והן נהרגין. והיינו משום שלמדו מדכתיב שקר ענה באחיו. והיה ראוי לכתוב שקר העיד באחיו אלא ענה משמעו אחר עדים אחרים שהעידו ג״כ מכ״מ ניזומין כמש״כ בס׳ שמות כ׳ י״ג בפסוק לא תענה יעו״ש. וע״כ הא דממעטינן מהכפל אם העידו אמת היינו בנגמר דינו לקטלא או לקנסא או בד״מ בעלמא דלא איברי סהדי ודייני אלא לשקרי. וכיון שהעידו אמת כבר נתחייב. משא״כ קטלא או קנסא לא נתחייב ע״י עדים עד שיצא מפי ב״ד גמר דינו. זהו היוצא מאותו סוגי׳ דמכות [ורש״י ותוס׳ נדחקו בטעמים אחרים לחלק בין ד״מ לד״ק וד״נ. ולפי דעתי החלוק ברור כמש״כ. ואח״כ מצאתי שרבינו הגר״א כ׳ כן בס׳ אדרת אלי׳]:
ובערת הרע מקרבך. זה הלשון אינו אלא בנפשות. וע״ז הפרט כתיב.
והנשארים ישמעו ויראו. שצריכין הכרזה משא״כ בע״ז של ד״מ שאין נהרגין ולא שייך בהו ובערת הרע מקרבך. אין צריכין הכרזה. מכ״מ גוף הפרשה בע״כ מיירי גם בד״מ מדלא כתיב בתחלת עדותם לפני הכהנים והשופטים כמש״כ לעיל דמיירי בד״מ וקבלום:
