א כִּֽי־יַכְרִ֞ית יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֶת־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ אֶת־אַרְצָ֑ם וִֽירִשְׁתָּ֕ם וְיָשַׁבְתָּ֥ בְעָרֵיהֶ֖ם וּבְבָתֵּיהֶֽם׃ ב שָׁל֥וֹשׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֣יל לָ֑ךְ בְּת֣וֹךְ אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ׃ ג תָּכִ֣ין לְךָ֮ הַדֶּרֶךְ֒ וְשִׁלַּשְׁתָּ֙ אֶת־גְּב֣וּל אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר יַנְחִֽילְךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְהָיָ֕ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה כָּל־רֹצֵֽחַ׃ ד וְזֶה֙ דְּבַ֣ר הָרֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר־יָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וָחָ֑י אֲשֶׁ֨ר יַכֶּ֤ה אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ בִּבְלִי־דַ֔עַת וְה֛וּא לֹא־שֹׂנֵ֥א ל֖וֹ מִתְּמֹ֥ל שִׁלְשֹֽׁם׃ ה וַאֲשֶׁר֩ יָבֹ֨א אֶת־רֵעֵ֥הוּ בַיַּעַר֮ לַחְטֹ֣ב עֵצִים֒ וְנִדְּחָ֨ה יָד֤וֹ בַגַּרְזֶן֙ לִכְרֹ֣ת הָעֵ֔ץ וְנָשַׁ֤ל הַבַּרְזֶל֙ מִן־הָעֵ֔ץ וּמָצָ֥א אֶת־רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת ה֗וּא יָנ֛וּס אֶל־אַחַ֥ת הֶעָרִים־הָאֵ֖לֶּה וָחָֽי׃ ו פֶּן־יִרְדֹּף֩ גֹּאֵ֨ל הַדָּ֜ם אַחֲרֵ֣י הָרֹצֵ֗חַ כִּי־יֵחַם֮ לְבָבוֹ֒ וְהִשִּׂיג֛וֹ כִּֽי־יִרְבֶּ֥ה הַדֶּ֖רֶךְ וְהִכָּ֣הוּ נָ֑פֶשׁ וְלוֹ֙ אֵ֣ין מִשְׁפַּט־מָ֔וֶת כִּ֠י לֹ֣א שֹׂנֵ֥א ה֛וּא ל֖וֹ מִתְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃ ז עַל־כֵּ֛ן אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר שָׁלֹ֥שׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֥יל לָֽךְ׃ ח וְאִם־יַרְחִ֞יב יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֶת־גְּבֻ֣לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶ֑יךָ וְנָ֤תַן לְךָ֙ אֶת־כָּל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לָתֵ֥ת לַאֲבֹתֶֽיךָ׃ ט כִּֽי־תִשְׁמֹר֩ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֨ה הַזֹּ֜את לַעֲשֹׂתָ֗הּ אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֣י מְצַוְּךָ֮ הַיּוֹם֒ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ וְלָלֶ֥כֶת בִּדְרָכָ֖יו כָּל־הַיָּמִ֑ים וְיָסַפְתָּ֨ לְךָ֥ עוֹד֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים עַ֖ל הַשָּׁלֹ֥שׁ הָאֵֽלֶּה׃ י וְלֹ֤א יִשָּׁפֵךְ֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֣רֶב אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וְהָיָ֥ה עָלֶ֖יךָ דָּמִֽים׃ יא וְכִֽי־יִהְיֶ֥ה אִישׁ֙ שֹׂנֵ֣א לְרֵעֵ֔הוּ וְאָ֤רַב לוֹ֙ וְקָ֣ם עָלָ֔יו וְהִכָּ֥הוּ נֶ֖פֶשׁ וָמֵ֑ת וְנָ֕ס אֶל־אַחַ֖ת הֶעָרִ֥ים הָאֵֽל׃ יב וְשָֽׁלְחוּ֙ זִקְנֵ֣י עִיר֔וֹ וְלָקְח֥וּ אֹת֖וֹ מִשָּׁ֑ם וְנָתְנ֣וּ אֹת֗וֹ בְּיַ֛ד גֹּאֵ֥ל הַדָּ֖ם וָמֵֽת׃ יג לֹא־תָח֥וֹס עֵֽינְךָ֖ עָלָ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֧ דַֽם־הַנָּקִ֛י מִיִּשְׂרָאֵ֖ל וְט֥וֹב לָֽךְ׃ יד לֹ֤א תַסִּיג֙ גְּב֣וּל רֵֽעֲךָ֔ אֲשֶׁ֥ר גָּבְל֖וּ רִאשֹׁנִ֑ים בְּנַחֲלָֽתְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּנְחַ֔ל בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ׃ טו לֹֽא־יָקוּם֩ עֵ֨ד אֶחָ֜ד בְּאִ֗ישׁ לְכָל־עָוֺן֙ וּלְכָל־חַטָּ֔את בְּכָל־חֵ֖טְא אֲשֶׁ֣ר יֶֽחֱטָ֑א עַל־פִּ֣י ׀ שְׁנֵ֣י עֵדִ֗ים א֛וֹ עַל־פִּ֥י שְׁלֹשָֽׁה־עֵדִ֖ים יָק֥וּם דָּבָֽר׃ טז כִּֽי־יָק֥וּם עֵד־חָמָ֖ס בְּאִ֑ישׁ לַעֲנ֥וֹת בּ֖וֹ סָרָֽה׃ יז וְעָמְד֧וּ שְׁנֵֽי־הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־לָהֶ֥ם הָרִ֖יב לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִהְי֖וּ בַּיָּמִ֥ים הָהֵֽם׃ יח וְדָרְשׁ֥וּ הַשֹּׁפְטִ֖ים הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה עֵֽד־שֶׁ֙קֶר֙ הָעֵ֔ד שֶׁ֖קֶר עָנָ֥ה בְאָחִֽיו׃ יט וַעֲשִׂ֣יתֶם ל֔וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר זָמַ֖ם לַעֲשׂ֣וֹת לְאָחִ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃ כ וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹֽא־יֹסִ֨פוּ לַעֲשׂ֜וֹת ע֗וֹד כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ׃ כא וְלֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶ֑ךָ נֶ֣פֶשׁ בְּנֶ֗פֶשׁ עַ֤יִן בְּעַ֙יִן֙ שֵׁ֣ן בְּשֵׁ֔ן יָ֥ד בְּיָ֖ד רֶ֥גֶל בְּרָֽגֶל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק טו:
עד אחד, זה בנה אב לכל עד שבתורה שנים לשון עד מתפרש עדות המועלת, וא"ל א"כ אדרבה נימא דנילף מהכא כמו דכאן מפורש שהוא אחד ה"נ בכל מקום הוא כן, דא"כ קשה, ל"ל אחד הא בלאו הכי מוכח דאחד הוא דהא כתיב אחר זה ע"פ שני עדים יקום דבר א"כ רישא דלא יקום היינו באחד ונילף במה מצינו מכאן דבכ"מ היינו אחד אלא אדרבה מיעוט הוא דכאן אחד ובכל מקום הוא שנים, כנ"ל:
פסוק טו:
לכל עון ולכל חטאת להיות חבירו נענש על עדותו. דהיינו לכל עון שהוא מזיד שענשו מיתה או מלקות וכל חטאת שהוא שוגג שענשו קרבן אינו נאמן, ואי אשמעינן מזיד הו"א לענין קרבן נאמר שהוא כפרה ואין עונש גוף ואי אשמעינן קרבן הו"א דלשבועה אינו קם קמ"ל לכל עון לדיוק דלשבועה קם, כנ"ל:
פסוק טו:
אמר לו אין לך בידי כלום ועד אחד מעידו חייב להשבע לו קשה דהא יכול לומר מאי אין לך בידי דפרעתיך ואין עליו שבועה אלא היסת מדרב נחמן בשבועות אא"כ אומר בפירוש שלא הלוה לו מעולם דשוב אין יכול לומר פרעתי דכל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי, ודין זה פשוט, וצ"ל דאיירי שהעד מעיד ג"כ שלא פרעו:
פסוק טז:
לענות בו סרה. דבר שאינו שהוסר מכל העדות. פירוש שאינו ראוי כלל להיות עד, דאילו מכחישים זא"ז שזה אומר לוה ממנו וזה אומר לא לוה עכ"פ ראוי כל אחד להעיד עדות אמת, אבל כשאומרים להם עמנו הייתם אין הניזומים ראויים להעיד כלל אפילו אמת כיון שלא היו שם:
פסוק יז:
ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר. דאילו בעלי דין, לא היה לו לומר שני דאטו לא משכחת שלשה בע"ד אלא אעדים קאי דדינם בשנים. אלא דקשה ל"ל האנשים היה לו לומר ועמדו שניהם, מש"ה פירש שממעט נשים. אלא דקשה עוד שמא מיירי בעדים ובבע"ד כמו שמסיים אשר להם הריב, א"כ היה לו לכתוב להקדים הבע"ד לפני העדים שהרי הבע"ד באים קודם העדים משו"ה פירש ולמד שצריכים להעיד מעומד ואי הוה אמר הבע"ד קודם הו"א דועמדו לא קאי אלא אבע"ד שהם העיקר, ולא העדים קמ"ל העדים אצל ועמדו, ממילא ק"ו שקאי גם על הבע"ד כנ"ל:
פסוק יז:
אשר יהיו בימים ההם כו' צריך לנהוג בו כבוד. לעיל גבי זקן אמר רש"י שצריך אתה לשמוע לו ולא הזכיר לנהוג כבוד דשם פשיטא שצריך לנהוג בו כבוד שהרי עיקר הליכה מן ביתו לירושלים הוא לשאול את פיו דוקא ולא לאחר. אלא קמ"ל דאע"פ שיאמר על ימין שמאל תשמע לו משא"כ כאן הו"א שא"צ אלא לשמוע ממנו פסק דין אבל לא צריך לנהוג בו כבוד דהא אם רוצה לא יעמוד לפניו אלא לפני אחר קמ"ל:
פסוק יח:
והנה עד שקר כל מקום שנאמר עד כו' הוצרך לכפול דבר זה דהו"א הא דלמדנו לעיל דבכ"מ שנאמר עד היינו שנים היינו במקום שאין הוכחה לא לאחד ולא לשנים, משא"כ כל הנזכר כאן הוא לשון יחיד שאמר העד ולא העידו ואמר ועשיתם לו ממילא הוה כאילו מפורש כאן אחר, וזה אינו דאין נעשה זומם אלא שיזומו שניהם כדלעיל, ע"כ אמר כל מקום שנאמר כו' פירוש אפילו בכיוצא בזה שנזכר לשון יחיד אצלו:
פסוק יח:
ודרשו השופטים. רש"י היפך סדר הפסוק לפרש ודרשו אחר והנה עד כו', לפי שפירוש שני האנשים קאי על, העדים, הוכרח לפרש תיכף, לתרץ מה שאמר אח"כ בעדות לשון יחיד והוא פתח בשנים, ולתרץ דהאי לשון יחיד הוא לשון רבים, ואח"כ הוקשה לו הא א"א לפרש שני האנשים על העדים מדכתיב ודרשו השופטים היטב, והיינו בעסק המשפט איך ומה הוא כדי לידע האמת איך היה באמת ואלו העדים שיקרו בעדותם, אבל עכשיו שפירשנו דקאי על העדים מה דרישה שייך בזה שיאמרו המזימים עמנו הייתם, לזה פירש דלעולם קאי על העדים והדרישה, היא על העדים דהיינו בדרישה וחקירה באיזה יום ובאיזו שעה
פסוק יט:
כאשר זמם. ולא כאשר עשה ולא אמרינן דנילף מק"ו מן זמם לעשה וקרא אמר רבותא אפילו אם זמם לחוד חייב דאמרינן בפרק מרובה עד זומם חידוש הוא דמאי חזית דסמכת אהני וחדוש הוא דחייב מיתה ה"נ לא ילפינן ק"ו מן עד זומם:
פסוק יט:
הרגו אין נהרגין. הרבה טעמים נאמרו ע"ז. ולי נראה הטעם דהאי הריגה שהורגין להניזום הוא כפרה לנשמתם, ולא סגי כפרה זו אלא בשביל מחשבה לחוד אבל אם הרגו לא סגי ליה בכפרה זו, כדפירש"י במשפטים כי לא אצדיק רשע, וזה מרומז בלשון ועשיתם לו כאשר זמם פירוש שבזה אתם העושים לו אבל כאשר עשה אז לא תעשו אתם אלא אני: