כי יכרית ה' אלהיך וגו' עד לא תשיג גבול וגו', אחרי שזכר משה רבי' ההנהגו' הכוללות שימצאו בעם ישראל. אם בהנהגה האנושית ואם בהנהגה הרוחנית. זכר עוד ענינים אחרי' מן ההנהגה כוללים ומשותפים לכלל העם המתיחסים לענינים אשר זכר. כי הנה אחרי שצוה על הנביא שישמעו אליו נתן מיד משפט בו. והוא מה שזכר מהנביא אשר יזיד לדבר דבר בשם ה' מה שלא צוהו. ואחרי כן נתן כאן משפט מתיחס והכרחי לשופטים והוא בענין שפיכות דמים כשיהיה בשגגה איך יהיה להם ערי מקלט לנוס שמה כל רוצח. ואם יהיה בכונה ובדעת שיהרג עכ"פ ועל זה אמר כי יכרית ה' אלהיך את הגוים. והמצוה הזאת מערי המקלט להמלט שמה הרוצח בשגגה כבר באה בסדר אלה מסעי וביאר בכאן דברים: הראשון שלא יתחייבו ישראל במצוה הזאת. כי אם אחרי המנוחה והנחלה מכבוש הארץ וחלוקתה ועל זה אמר כי יכרית ה' אלהיך את הגוים אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם וירשתם וישבת בעריהם ובבתיהם שלש ערים תבדיל לך וגו': והשני באמרו תכין לך הדרך וגו'. והוא שיכתוב על הדרך מקלט. כדי שלא יטעה האדם בו אבל ילך בדרך ישרה וגם שלא יהיה שם אבן נגף וצור מכשול ולא נהר ואם יעבור בו נהר יעשו עליו גשר כדי שלא יכשל שם הרוצח וכדי שלא יצטרך להתעכב בהעברת הנהר. וגם יוכלל בהכנת הדרך שיהיה רחב ולא יכשל בו: והשלישי ביאר באמרו ושלשת את גבול ארצך. רוצה לומר שלא יהיו הערי המקלט סמוכות ולא כלם בסוף ארץ ישראל וגבולה רק יהיו משולשו' בכל הארץ רוצה לומר שיהי' מרחק האחת מהאחרת כרחוק האחרת מהאחרת השלישית ובזה גבול הארץ משולש ובכל שליש ממנו יהיה גבול אחד באופן שבאיזה מקום שיהיה הרוצח יהי' קרוב אליו לברוח וללכת אל עיר מקלט. ואמרו לנוס שמה רוצח הוא להגיד שכל רוצח בין שיהרוג בשוגג בין שיהרוג במזיד יוכל לנוס שמה עד שיתברר דינו ואם היה חייב מיתה ישלחו זקני עירו ויקחוהו משם להמיתו ואם יהיה פטור יניחוהו שמה: והביאור הד' שעשה בזה ללמד ענין השגגה כמו שאמר וזה דבר הרוצח אשר ינוס שמה וחי. ר"ל שישאר חי פטור מן המיתה. והוא אשר יכה את רעהו בבלי דעת והוא לא שונא לו מתמול שלשום. כי לפי שבפרשת מסעי ביאר האופנים מהמית' שיהיה הרוצח חייב עליהם. והאופנים מהשגגות אשר בעבורם יהיה פטור מן המיתה. ביאר כאן בדרך כלל שנקר' שוגג אשר יכה את רעהו בבלי דעת. ולפי שהדעת הוא בלב האדם ועקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו לכן נתן עליו האות המורה על אמתתו והוא אמרו והוא לא שונא לו מתמול שלשום. כי בהיות שאינו שונא ידענו שהכהו בבלי דעת. ואמנם מה שאמר אחר זה ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן וגו'. יראה מותר כי זה דבר נכלל באמרו אשר יכה את רעהו בבלי דעת. ואפשר לפרש בו שבא ללמד שפעמים יהיה שונא לו מתמול שלשום ואופן המיתה מורה שהיתה בבלי דעת ולזה אמר ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים וגו' ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת וגו'. כי ענין המיתה הזאת ואופנה מורה שלא היתה בכונה ובדעת ממנו. ואף על פי שיהיה שונא לו. ולכן יהיה פטור וינוס אל אחת הערים האלה וחי. ואפשר לומר שבא להגיד שלא די שיהיה גולה האדם אשר יכה את רעהו באיזה אופן נהוג. אבל גם אשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ וגו'. שיחשוב אדם שכאשר יהיה זה כן לא די שלא יהיה בן מות אבל גם יחוייב גלות כיון שהדבר מבואר בעצמו שהיה במקרה גמור. לכן אמרה תורה הוא ינוס אל אחת הערים רוצה לומר גם זה יתחייב גלות בערי המקלט. וראוי שנדע שמלבד שש ערי המקלט שהבדילו ישראל שלש קודם הירדן וג' לאחר הירדן הנה עוד היו כל ערי הלוים קולטות כשש ערי המקלט האלה והיו אם כן כל הערים מ"ח עיר שהם מ"ב ערי הלוים ושש ערי המקלט האלה שהיו גם כן ללוים כמו שאמר בפרשת מסעי ואת הערים אשר תתנו ללוים את שש ערי המקלט וגו' ועליהם תתנו ארבעים ושתי' עיר. ואמנם אמרו אחרי זה פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח. בא להודיע שלא צוה על גלות הרוצח בשגגה להענישו כי אינו בר עונשין יען לא עשה הרעה הזאת לרצונו. וכתב הפילוסוף שאין ראוי להעניש החוטא בשגגה לפי שהעונש אינו אלא אם להזהיר החוטא שלא יחטא עוד או להזהיר שאר האנשים שלא יעשו ככה. וידוע שעם כל העונשים לא תוסר השגגה כי אין בכח אדם למונעה. ומפני זה הוא בלתי ראוי להענש עליה גם כי לא יהיה מוסר ואזהרה לשאר בני אדם בשגגה היוצאת ולכן זכרה התורה שלא חייב גלות הרוצח בשגג' כדי להענישו. כי אם כדי להצילו מיד גואל הדם שבראותו אותו וחם לבבו וירדוף אחריו והשיגו כאשר ירבה הדרך ולא יוכל הרוצח לנוס אל עיר מקלטו והכהו נפש עם היותו בלתי ראוי למיתה כיון שלא הרג בכונה וזהו שאמר ולא אין משפט מות כי לא שונא הוא לו. רוצה לומר שהרוצח אינו בן מות ולכן ראוי לחמול עליו ולשמרו שלא ימיתהו גואל הדם כחום לבבו. ועל זה אמר על כן אנכי מצוך לאמר שלש ערים תבדיל לך. רוצה לומר על כן כדי לחמול עליו ולא להענישו אנכי מצוך בערי המקלט האלה. ועם זה יותר הספק הי"ט: וידענו למה יהרג גואל הדם במקום שאין בית דין הורג שהסבה היא שהרוצח יש לו שני אויבים האחד הוא בית דין. לפי שהחוטא הרוצח הוא פשע כנגד בית דין בפרקו מוראם מעל צוארו ובעברו על מצות התורה. והאויב הב' הוא גואל הדם וקרובי המת מפני ההפסד אשר קבלו במות קרובם. והנה הרוצח בשגגה נקי הוא מהאויב הראשון שהוא בית דין לפי שלא חטא כלל כפי כונתו אבל כבר ישאר לו האויב השני והוא קרובי המת גואלי הדם כיון שהפסדם קיים ולשכך חמתם צותה התורה שיגלה הרוצח לעיר מקלט. אמנם יציאת הרוצח מעיר מקלטו לא פשע לב"ד. ולכן אין לו על זה חטא משפט מות בב"ד. אבל יפשע ויחטא לקרובי המת כי יציאתו משם מורה בזיון וקצף. ושהרוצח לא יחשבם לכלום כיון שאינו חושש פן ירדוף גואל הדם כי יחם לבבו. ולכן יהיה מקום לגואל הדם להרוג הרוצח בצאתו משם. מפני מה שפשע כנגדם מה שאינו לבית דין. גם כי בית דין לא ימית כי אם בעדים וההתראה ואין דבר מזה לרוצח בשגגה. ובספר יהושע (סי' ב') התבאר עוד בזאת המצוה שהרוצח בבואו לערי המקלט יעמד פתח שער העיר וידבר באזני שוערי העיר להגיד להם שהוא רוצח והם יתנו לו מקום וישב עמם. ומזה למדו חכמינו זכרונם לברכה בפרק אלו הגולין (ד' יב) שיתנו לו בערי המקלט בית דירה בלא שכירות אבל לא בשאר ערי הלוים. ואמרו ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך. היטיב הרב רבי משה בר נחמן לראות שפרשה זו עתידה. ואמר שג' הערים יצטרך להבדיל אחרי כבוש הארצות וירושתם בארץ. אבל כאשר ירחיב ה' את גבולם כאשר נשבע לאבותם לתת להם כשיתן להם את הארץ אשר דבר לאבותם שהיא הקני הקניזי והקדמוני שנדר הקדוש ברוך הוא לאברהם אז יתחייבו ישראל להוסיף עוד שלש ערי מקלט אחרות. והנה אמר בתנאי ירושת הארץ כי תשמור לעשות את כל המצוה הזאת לעשותה אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלהיך, להגיד להם כי ארץ שבעה העממים תכבש על ידי משה ויהושע. ולכן יהיה חיוב שלש הערים הראשונים מוטל עליהם מעתה. אבל ארץ הקני והקניזי והקדמוני לא יירשו כי אם בביאת הגואל יגלה במהרה בימינו ושזה יהיה על ידי קיום המצות כי אם יקיימום מיד יהיו נגאלים כמו שאמר (תלים צ"ה) היום אם בקולו תשמעו. ולכן אמר כל הימים על דבר מה שאמר הנביא (ירמי' ל"ב) ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים. וכן תמצא שיהושע הבדיל שלש הערים אשר צוה ושלש ערים הנוספים לא יובדלו עוד פה לפי שעתידין ליבדל לימו' המשיח: וכבר הקשו אנשים על הרב רבי משה בר נחמן בפי' הזה שלא היה לו לומר ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה. כי הוא כלם נחשבו מן הארץ אף על פי שחלק הירדן ביניהם וכן נזכרו הרבה פעמים בפרשת מסעי והערים אשר תתנו שש ערי מקלט תהיינה לכם את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען שש ערי מקלט תהיינה וגומ'. וכן אמר ואת הערים אשר תתנו ללוים את שש ערי המקלט וגו'. כי היו מצטרפות יחד. ולכן היה ראוי שיאמר ג' על השש האלה וגם יראה משם שעליהם אין להוסיף וכמו שאמר והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם וגו'. ומפני זה פירשו בכתובים פי' אחר, והוא שאמרו על כן אנכי מצוך לאמר שלש ערים תבדיל לך על השלש ערי' אשר הבדיל משה בעבר הירדן, רוצה לומר ע"כ להצלת הרוצח בשגגה, אבל צויתי אתכם על אותם שלש ערים אשר מעבר הירדן שתתחילו בהבדלה, ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך והיא בירוש' שבעת העממים מארץ כנען, אז תוסיף ג' ערים על השלש האלה, והיו א"כ כלם ששה ג' מעבר לירדן וג' בארץ כנען, והנה אמר בלשון ספק ואם ירחיב לפי שהכל תלוי בשמירת המצות. כמו שאמר כי תשמור את כל המצוה הזאת לעשותה, וכפי זה הפי' לא יהיה כאן הגדת לעתיד, והדעת הזה בלתי מתיישב בפשטי הכתובים, והספק אשר הביאם לזה אינו מחוייב כי הדברים העתידים לא יאמרו כי אם ברמיזות וכאמרו ויספת לך שלש ערים על השלש האלה, על הערים אשר בארץ כנען ידבר, מלבד מה שכבר הבדיל משה בעבר הירדן, ואמנם מה שאמר ולא ישפך דם הנקי בקרב ארצך הוא דם הרוצח בשגגה שלא יהרגהו גואל הדם, ואם לא תעשה השמירה הזאת יהיה עליך דמים, רוצה לומר שאע"פ שאתה לא תהרוג יחשב כאלו אתה הרגת ושפכת דמים כיון שלא הבדלת הערים אשר בהם תמנע ההריגה ההיא מהרוצח בשגגה, האמנם אם הרוצח היה שונא לרעהו לא יהיה אז שוגג כי אם מזיד במיתתו, וזה באחד מב' פנים אם שיהיה שונא לרעהו מימים ראשונים וארב לו, ואם באופן שני והוא שקם עליו והכהו, ר"ל שבהיותם בדברים בא ביניהם ריב ומדון וקם עליו והכהו, הנה בשני האופנים האלה כיון ששניהם ישתתפו בהיו' ההריגה בכולם וכן צוה שלא יהיה העיר קולט לרוצח, וזהו ושלחו זקני העדה ולקחו אותו משם ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת, רוצה לומר אחר שב"ד לא יהרגו אותו לפי שלא הרג בעדים והתראה יתנו אותו ביד גואל הדם שימיתוהו ואמר לא תחוס עיניך עליו כדברי חז"ל בספרי, שלא יאמר הראשון כבר נהרג למה אנו הורגין גם את זה ונמצאו שניהם הרוגים כי יותר טוב הוא שיבערו הדם הנקי מישראל והוא אמרו וטוב לך: לא תסיג גבול רעך וגו' עד כי תצא למלחמה, גם המצוה הזאת מתיחסת לשופטים שידעו גבולי הקרקעות וישמרו לכל אדם נחלתו, ולפי שהיו בכל עיר ועיר ב"ד של כ"ג לשפוט דיני נפשות ובית דין של שלשה לשפוט דיני ממונות, הביא הנה ללמוד השופטים ענין הרוצח בשגגה וערי המקלט בענין נפשות ומצות לא תסיג גבול רעך שהוא לענין דיני ממונות, וענין המצוה הזאת לפי האמת כפי מה שארז"ל בספרי שהיא אזהרה לעוקר תחומו של חברו, וכמו שאמרו מנין לעוקר תחומין של שבטים שעובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים והמצו' הזאת כבר התבאר' ממה שצוה (פ' פנחס) על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט, ואמר אלה האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ וגו', ועתה הזהיר שלא ישנה אדם תחום החלוקה שחלקו הנשיאים את הארץ לשבטים או לכל יחיד ויחיד מבני ישראל ע"כ אמר אשר גבלו ראשוני' שהם אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיאי המטות ולכך הזכיר בנחלתך אשר תנחל בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך כאלו אמר אחרי אשר הארץ נתונה אליך מעם האלהים, אין ראוי שתסיג גבול רעך ולקחת יותר מן הראוי לך כי בכדומה לזה אומר משל ההדיוט למי שנותנין לו הדבר במתנה לא יבחר, וכלל בזה עוד כפי דעת הרמב"ן שלא יחשוב אדם לומר אין חלקי אשר נתנו לי שוה כחלק חברי וטעו החולקים בחלוקה או שיוציא בלבו לעז על הגורלות, אבל יודה ויהיה שמח בחלקו ולא יערער עליו, וכתב הראב"ע שסמך המצוה הזאת לענין הרוצח בשגגה, לפי שבעבור השגת הגבולים והגבלת הנחלות תרבה הרציחה באנשים ויותר נכון לומר בטעם הסמיכות, שלפי שצוה על הבדל הערים הזהיר שלא ירע עינם ויסיגו בגבולים כדי להמעיט בערי המקלט וגבולם, כי יש לאדם יותר סמכא לגזול הדברים שהם של צבור יותר מאותם שהם של יחידים לפי שכל אחד יחזור על אשר לו, לכן אמר לא תסיג גבול רעך אשר גבלו הראשוני' לא בגבולי ערי המקלט ולא בדבר אחד משל חברך, ואפשר לומר שכלל עוד בזאת האזהרה שלפי שנתן רשות להבדיל ערים מנחלות השבטים לצורך הרוצחים בשגגה כנזכר, לא ילמדו לעשות כהנה וכהנה לצרכים אחרים, לצורך הכלל או לצורך המלך ושריו וישיגו בזה חלקי האנשים הפרטיים ונחלות השבטים, לזה אמר לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים וגו', ואולי שלזה כוונו באמרם בספרי מניין לעוקר תחומן של שבטים שעובר בלא תעשה ת"ל בנחלתך אשר תנחל, כי מי יוכל לעקור תחומין של שבטים אם לא שיהיה בזה הדרך, ולפי שדבר במשפטי השוגג והמזיד בדבר הרוצח ובהשגת הגבולים שגבלו הראשונים וכל זה לא יתכן כי אם על פי עדות לזה סמך איזה יכשר לענינים האלו ולכל שאר הענינים, ואופני העדים והכחשתם והאמתתם, וזכר המצוה הזאת גם כן כאן להיותה מתיחסת אל ב"ד הגדול אשר שם יעשה הזמת העדים, ולא בפני ב"ד אחר, ולכן אחרי שזכר הלמודים המתיחסים לשופטים הראשונים זכר המצוה הזאת המתיחסת לב"ד הגדול, והנה התחיל באמרו לא יקום עד אחד וגו', ולא נסתפק במה שאמר ראשונה על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד, לפי ששם דבר בדיני נפשות ואמר שלא יומת המת כי אם על פי שנים עדים, ועתה הודיע הדבר בגזרה כוללת, כי בדיני ממונות ובדיני נפשות הענין שוה שלא יקום דבר כי אם ע"פ שנים עדים ולא ע"פ עד אחד, והותר בזה הספק הב': והנה המצוה הזאת כבר באה באמרו לא תענה ברעך עד שקר, וכאן בא לבאר ענש העד שקר ודין הזמת העדים. ומה שאמר לא יקום עד אחד באיש ידענו שמאמר עד סתם יובן בשני עדים. וכן אמרו חכמינו זכרונ' לברכה בסנהדרין פ"ג כל מקום שנאמר עד בשנים הכתוב מדבר, ולכן יצטרך לבאר עד אחד שלא יתקיים הדבר על פיו בלבד כי אם ע"פ שנים או שלשה עדים, ונראה לי שלא בא הכתוב הזה לצורך עצמו כי אם להיות התחלת דברים אל מה שיאמר אחריו כי יקום עד חמס, כאלו אמר לא יתקיים דבר על פי עד אחד, כי אם על פי שנים עדים או שלשה יקום דבר, אבל כשיהיה שהב' עדים ההם יקומו עדי חמס באיש להעיד בו דברי שקר יהיה דינם כך שזהו הענין הנדרש בכאן כשיבאו עדים אחרים להזימם. ואין ספק שבא הכתוב הזה קצר מאד ואין לנו לסמוך כי אם על הקבלה האמתית, ויהיה פירוש הכתוב לדעתם כן. כי יקום עד חמס באיש שהם שני העדים הראשונים שהעידו בדבר. כאלו תאמר שראובן הרג את שמעון. ואמרו לענות בו סרה הוא מעדים אחרים שיבאו להעיד כנגד העדים הראשונים לענות בהם סרה. רוצה לומר כמו שפרש"י ז"ל דבר שהוא סר העדות הזה מעדותו. רוצה לומר מכל העדות ההיא. כיצד שאמרו להם והלא עמנו הייתם במקום פלוני ביום ההוא. ועל זה אמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'. ושני האנשים הם שני כתות העדים לא הבעלי דינין. ולכן אמר שני האנשים ללמד שאין עדות בנשים. ואמרו אשר להם הריב אפשר לפרשו על כתות העדים עצמן להיות העדים הראשונים חשודים בשקר יושלם בהם אשר להם הריב. ואפשר לומר שחסר בכתוב וא"ו כאלו יאמר ועמדו שני האנשי' ואשר להם הריב לפני ה' כי יתחייבו לעלות לירושלם לפני הסנהדרין שתי כתות העדי' שעליהם אמר ועמדו שני האנשים והבעלי דינין שעליהם אמר אשר להם הריב לפני ה' וכן פרש"י. ואל יקשה בעיניך חסרון הוא"ו כי כמהו רבים בכתוב (פ' שמות) ראובן שמעון לוי (חבקוק ג') שמש ירח עמד זבולה. והנה אמר לפני ה' לפני השופטי' והסנהדרין להעיד למה היא הסבה שיחייב אותם לעלות אל ב"ד הגדול והוא מפני שיחשבו בנפשם שהם לפניה' ובית מקדשו בהיותם לפני הכהנים והשופטים ההם. וצותה התורה ודרשו השופטי' היטב. ולא אמר בזה כהנים כמו שאמר למעלה לפי שענין הדרישה והחקירה תהיה אליהם במה שהם שופטים לא במה שהם כהני ה'. וענין הדרישה אצלי הוא שידרשו לדעת אמתת הדבר על בוריו אם מפי הנביאים ואם מפי הבעלי דינין כי לכן צום שיעלו שמה כלם. והנה הזהיר בזה שירבו בדרישה וחקירה כמו שאמר בעכו"ם. בהיות הדרישה והחקירה מוכרחת אם בדיני נפשות ואם בדיני ממונות. לפי שהמכזב והמשקר יהיה באחד משני פנים. האחד שיוסיף על מה שראה או יגרע ממנו. והב' שיוציא מלבו דבר שלא ראה ולא שמע כלל ולא ראה מעולם. ואמנם המין הראשון מהכזב והשקר קרוב להמצא ברוב המכזבים והמשקרים נכשלים בו. אבל המין השני מהשקר שיעיד אדם מה שלא ראה ולא שמע כלל הוא דבר רחוק להמצא כי מי יפליג כל כך בשקרותו שיעיד על מה שנעשה במקום פלוני יום פלוני והוא לא היה שם רק היה במקו' אחר. ואיך לא יירא ולא יחוש מהאנשים יעידו עליו שראוהו באותו זמן במקום האחר אשר היה שם. כי מפני רוחק מציאות השקר הזה. צותה התורה שקודם שיענישו העדים נדרוש היטב אם הוא אמת שהפליגו לשקר בכיוצא בזה, וממה שאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשופטים וגו', למדנו שהעדים יעידו מעומד והשופטים עצמם וקבלו עדות העדי' ולא על פי תורגמן, כי בזה יפול ענין הדרישה והחקירה כשהעדים או הבעלי דינין יכשלו בפיהם, ובאמרו והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו, ראוי שנדע איך יבחן שהם עדי שקר, אם ברבוי העדים כבר ביארו ז"ל (דף ה') במסכת מכות פרק א' דתרי כמאה ומאה כתרי, ואם בחוזק הדרישה מפני שהכתות אינם מסכימים זה לזה, ומי יודע מי הוא העד האמתי ומי הוא השקרן, ואיך יתכן לומר באחד מהם כאשר זמם, ולזה יחוייב שנסמוך לדברי הקבלה הנבואית ושיתבאר שקרות העדים, כאשר מצד החקירה תגלה שהעדים שהעידו על הדבר היו במקום אחר בשעת המעשה, ויודע זה מהעדים המזימים שיעידו שראו אותם העדים שהעידו באותו יום במקום אחר שהיה רחוק מאד ממקום המעשה שהעידו באופן שלא יתכן בשום צד ובשום אופן ללכת שמה באותו יום, ובזה האופן יתבאר היות העדים הראשונים שקרים בעדותם ועל זה אמר ועשיתם לו כאשר זמם. רוצה לומר שיענישו העדים הראשונים שהעידו שקר באותו העונש עצמו שחשבו שיענש בעל הדין שהעידו נגדו: ואמנם למה יאמרו דבר אמת העדים השניים המזימין יותר מהעדים המוזמים בהיות מספרם אחד שהוא הספק האחד ועשרים אשר העירותי, הנה הרמב"ם בהלכות עדים כתב שהיא גזרת הכתוב ולא נתן בו טעם כלל, אבל הרב ר' משה בר נחמן כתב בזה טעם נכבד והאריך בו הרלב"ג וענינו שהפרש גדול יש בין הכחשת העדים והזמתם כי ההכחשה היא בגוף העדות עצמו, כמו שבאו אנשים והעידו על שראובן הרג שמעון. ובאו עדים אחרים והעידו שהוא לא הרגו זו היא ההכחשה ובאופנים אחרים דומים לזה, ואמנם ההזמה הוא שלא יעידו העדים השניים על גוף העדות כי הם יאמרו אין אנו יודעים אם ראובן הרג את שמעון אם לא. אבל אנחנו מעידים שהעדים האלו היו עמנו ביום פלוני במקום פלוני וזהו ענין ההזמה, והנה בהכחשת העדות כבר בא בקבלה במסכת מכות פרק כיצד העדים שבמקום שיש הכחשת עדות אין שם עדות כלל, ואין אנו מענישים שום אחת מכתות העדים לפי שאין אנחנו יודעים איזו היא הכת המשקרת ולא דברה תורה בהם בענין הכחשת העדים כי אם בהזמתן, וידוע שהעדים שהעידו שראובן הרג את שמעון ביום כך ובמקום כך, הנה אין הזמן והמקום מה שיחייב המיתה, ולזה הוא מבואר שאמרם ביום פלוני ובמקום פלוני אינו מעצם העדות, אבל הוא לבחון ולאמת דבריהם, ואמנם העדים השניים לא העידו דבר בגוף העדות רוצה לומר אם ראובן הרג שמעון או לא הרגו. אבל יעידו שהיו עמם ביום פלוני ובמקום פלוני, והיה אם כן עדותם עדות חדש כלו במקום ובזמן לא בזולת זה, ולכן היה ראוי שנאמין דבריהם כיון שבמה שאמרו העדים הראשוני' מהמקום והזמן בהפך זה אין ראוי שנאמינם לפי שהעד אינו נאמן בדברי עצמו, הנה התבאר מזה שבענין הכחשת העדים אין ראוי להעניש כת אחד מהם לפי שהראשונים והשניים שוים בעדותם, אמנם בענין ההזמה ראוי שיאמנו העדים השניים לפי שהם מעידים על גוף העדים לא על גוף העדות והיה זה כמו שיעידו שהעדים האלה חללו את השבת, זהו דרך הרבנים האלה מטעם המצוה הזאת והוא דרך נאות באמת: והרב רבי' ניסים ז"ל בדרשותיו, הביא בזה טעם אחר והוא שהמוזמי' אולי חשבו שלא ראה אותם שום אדם במקום אחר באותו זמן ולכן הכניסו עצמן באותו עדות שקר, אבל המזימין אותם אם לא היה האמת כדבריהם איך לא ייראו מהמוזמין שידעו האמת בעצמם אולי יוכיחו שהאמת אתם ויביאו עדים אחרים שראו אותם באותו זמן באותו מקום שהעידו שנעשה המעשה ההוא, הנה אין ספק שכל זמן שהמזומין לא יבררו דבריהם שהאמת אתם שראוי שנאמין יותר לדברי המזימין אותם, זהו טעם שנתן בו החכם הנזכר וגם הוא נכון ויפה, ואמנם מה שבא בקבלתם ז"ל (מכות שם דף ו') ועשיתם לו כאשר זמם ולא כאשר עשה ומכאן אמרו שאם הרגו אין נהרגין, היה הסבה בזה לפי שאלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט (תהלים כ"ח ח') ושופטי ישראל היתה שכינה שרויה ביניהם וממנו משפטם יצא, כמו שאמר (פ' משפטים) כי לא אצדיק רשע. ואמר שלמה ע"ה בכיוצא בזה (משלי כא) פלגי מים לב ביד מלך ה' לכל אשר יחפוץ יטנו, מורה שהמשפט מהשם יתברך ולכן אמר אליהו (איוב ל"ד) ממלוך אדם חנף ממוקשי עם כי אל האמר נשאתי לא אחבול, לפי שהשופט שלוחו של הקב"ה לעשות רצונו, אין ראוי לחשוב שמה שעשה היה בטעות אבל שאותו שמת ראוי היה לאותה מיתה באמת והעדים שהעידו עליו צדקו דבריהם, שאם לא היה כן האל יתברך לא ירשיענו בהשפטו ולא יתן השם יתברך לשופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי כי המשפט לאלהים הוא, ולזה אמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' כי בבואם לפני הכהנים והשופטים הנה הם לפני ה': ויש בזה גם כן סבה שנית והיא שרצה השם יתברך לחוס על כבוד ב"ד כי איך יחל ויתפרסם קלונם לעיני השמש שיאמרו כל העם שדנו איש אחד להריגה או לעונש בהפך האמת וכדי בזיון וקצף, ולא יהיה כח ביד ב"ד עוד יפה בעיני העם ויפרקו עול מוראם מעליהם, ויבא מזה נזק גדול אל כללות התורה והמצות לפי שהיו נזקקין להכריז ביניהם הני גברי מתקטלין מפני שהטעו ב"ד להרוג את הנפש שלא כדין, מה שיהיה בהפך כאשר יהיו מומתים בדין כאשר יכריזו שהם מומתים על שהם בקשו להטעות את החכמים ולא עלה בידם מפני גודל חריפותם וחריצותם להוציא הדין לאמתו, וכבר העיר על הסבה הזאת הרב ר' חסדאי בארבעים ושלשה מספרו, ולהיות ענין העדים הזוממין חמור וקשה אמר ולא תחוס עינך עליו, רוצה לומר אל תאמר בלבבך כיון שלא יצא לפעל עדותם למה יענשו העדים, לא תעשה כן אבל תענישם כאשר זממו להעניש חברם נפש תחת נפש, והיה זה אם נתחייב מיתה בעדותו שימותו גם כן העדים על כל פנים, וכן אם יתחייבו בעדותם אבר מהאברים אשר החיוב הוא ממון לשלם דמי האבר ככה יתחייבו העדים לזה ממון גם כן וככה בדיני ממונות, הנה התבארו הכתובים, והותר בזה הספק הכ"א:
