א כִּֽי־יַכְרִ֞ית יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֶת־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ אֶת־אַרְצָ֑ם וִֽירִשְׁתָּ֕ם וְיָשַׁבְתָּ֥ בְעָרֵיהֶ֖ם וּבְבָתֵּיהֶֽם׃ ב שָׁל֥וֹשׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֣יל לָ֑ךְ בְּת֣וֹךְ אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ׃ ג תָּכִ֣ין לְךָ֮ הַדֶּרֶךְ֒ וְשִׁלַּשְׁתָּ֙ אֶת־גְּב֣וּל אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר יַנְחִֽילְךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְהָיָ֕ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה כָּל־רֹצֵֽחַ׃ ד וְזֶה֙ דְּבַ֣ר הָרֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר־יָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וָחָ֑י אֲשֶׁ֨ר יַכֶּ֤ה אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ בִּבְלִי־דַ֔עַת וְה֛וּא לֹא־שֹׂנֵ֥א ל֖וֹ מִתְּמֹ֥ל שִׁלְשֹֽׁם׃ ה וַאֲשֶׁר֩ יָבֹ֨א אֶת־רֵעֵ֥הוּ בַיַּעַר֮ לַחְטֹ֣ב עֵצִים֒ וְנִדְּחָ֨ה יָד֤וֹ בַגַּרְזֶן֙ לִכְרֹ֣ת הָעֵ֔ץ וְנָשַׁ֤ל הַבַּרְזֶל֙ מִן־הָעֵ֔ץ וּמָצָ֥א אֶת־רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת ה֗וּא יָנ֛וּס אֶל־אַחַ֥ת הֶעָרִים־הָאֵ֖לֶּה וָחָֽי׃ ו פֶּן־יִרְדֹּף֩ גֹּאֵ֨ל הַדָּ֜ם אַחֲרֵ֣י הָרֹצֵ֗חַ כִּי־יֵחַם֮ לְבָבוֹ֒ וְהִשִּׂיג֛וֹ כִּֽי־יִרְבֶּ֥ה הַדֶּ֖רֶךְ וְהִכָּ֣הוּ נָ֑פֶשׁ וְלוֹ֙ אֵ֣ין מִשְׁפַּט־מָ֔וֶת כִּ֠י לֹ֣א שֹׂנֵ֥א ה֛וּא ל֖וֹ מִתְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃ ז עַל־כֵּ֛ן אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר שָׁלֹ֥שׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֥יל לָֽךְ׃ ח וְאִם־יַרְחִ֞יב יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֶת־גְּבֻ֣לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶ֑יךָ וְנָ֤תַן לְךָ֙ אֶת־כָּל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לָתֵ֥ת לַאֲבֹתֶֽיךָ׃ ט כִּֽי־תִשְׁמֹר֩ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֨ה הַזֹּ֜את לַעֲשֹׂתָ֗הּ אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֣י מְצַוְּךָ֮ הַיּוֹם֒ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ וְלָלֶ֥כֶת בִּדְרָכָ֖יו כָּל־הַיָּמִ֑ים וְיָסַפְתָּ֨ לְךָ֥ עוֹד֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים עַ֖ל הַשָּׁלֹ֥שׁ הָאֵֽלֶּה׃ י וְלֹ֤א יִשָּׁפֵךְ֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֣רֶב אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וְהָיָ֥ה עָלֶ֖יךָ דָּמִֽים׃ יא וְכִֽי־יִהְיֶ֥ה אִישׁ֙ שֹׂנֵ֣א לְרֵעֵ֔הוּ וְאָ֤רַב לוֹ֙ וְקָ֣ם עָלָ֔יו וְהִכָּ֥הוּ נֶ֖פֶשׁ וָמֵ֑ת וְנָ֕ס אֶל־אַחַ֖ת הֶעָרִ֥ים הָאֵֽל׃ יב וְשָֽׁלְחוּ֙ זִקְנֵ֣י עִיר֔וֹ וְלָקְח֥וּ אֹת֖וֹ מִשָּׁ֑ם וְנָתְנ֣וּ אֹת֗וֹ בְּיַ֛ד גֹּאֵ֥ל הַדָּ֖ם וָמֵֽת׃ יג לֹא־תָח֥וֹס עֵֽינְךָ֖ עָלָ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֧ דַֽם־הַנָּקִ֛י מִיִּשְׂרָאֵ֖ל וְט֥וֹב לָֽךְ׃ יד לֹ֤א תַסִּיג֙ גְּב֣וּל רֵֽעֲךָ֔ אֲשֶׁ֥ר גָּבְל֖וּ רִאשֹׁנִ֑ים בְּנַחֲלָֽתְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּנְחַ֔ל בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ׃ טו לֹֽא־יָקוּם֩ עֵ֨ד אֶחָ֜ד בְּאִ֗ישׁ לְכָל־עָוֺן֙ וּלְכָל־חַטָּ֔את בְּכָל־חֵ֖טְא אֲשֶׁ֣ר יֶֽחֱטָ֑א עַל־פִּ֣י ׀ שְׁנֵ֣י עֵדִ֗ים א֛וֹ עַל־פִּ֥י שְׁלֹשָֽׁה־עֵדִ֖ים יָק֥וּם דָּבָֽר׃ טז כִּֽי־יָק֥וּם עֵד־חָמָ֖ס בְּאִ֑ישׁ לַעֲנ֥וֹת בּ֖וֹ סָרָֽה׃ יז וְעָמְד֧וּ שְׁנֵֽי־הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־לָהֶ֥ם הָרִ֖יב לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִהְי֖וּ בַּיָּמִ֥ים הָהֵֽם׃ יח וְדָרְשׁ֥וּ הַשֹּׁפְטִ֖ים הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה עֵֽד־שֶׁ֙קֶר֙ הָעֵ֔ד שֶׁ֖קֶר עָנָ֥ה בְאָחִֽיו׃ יט וַעֲשִׂ֣יתֶם ל֔וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר זָמַ֖ם לַעֲשׂ֣וֹת לְאָחִ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃ כ וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹֽא־יֹסִ֨פוּ לַעֲשׂ֜וֹת ע֗וֹד כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ׃ כא וְלֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶ֑ךָ נֶ֣פֶשׁ בְּנֶ֗פֶשׁ עַ֤יִן בְּעַ֙יִן֙ שֵׁ֣ן בְּשֵׁ֔ן יָ֥ד בְּיָ֖ד רֶ֥גֶל בְּרָֽגֶל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק ג:
רש"י ד"ה ושלשת את גבול ארצך, שיהא מתחילת הגבול עד העיר הראשונה... וכן מן השלישית עד הגבול השני של ארץ ישראל. ע"כ. כלומר שלוש ערי המקלט תהיינה מרוחקות זו מזו בחלוקה שווה לאורך ארץ ישראל. מחלקים את הארץ לארבעה רבעים ובשלוש ההפסקות שביניהם קובעים את ערי המקלט. (פ' שופטים תש"ן)
פסוק ג:
דברי רש"י (מכות ט ע"ב ד"ה ושלשת) נדרשים רק לאורכה של הארץ ולא לרוחבה, והרי לפחות בחלקה הצפוני שבו מזרח־הירדן בידי ישראל צריך להיות עניין גם ברוחבה. (פ' שופטים תשנ"ה)
פסוק ג:
ליתא, שהרי היו שלוש ערי־מקלט גם בעבר־הירדן המזרחי. (פ' שופטים תשנ"ח, בקבוץ לביא)
פסוק ה:
רש"י ד"ה ונשל הברזל מן העץ. יש מרבותינו... ויש מהם וכו'. דומה שהמחלוקת היא אם הפועל נש"ל הוא פועל יוצא או עומד. (פ' שופטים תשנ"ה)
פסוק ח:
"ואם ירחיב ה'" וגו'. מה ייעשה בעניין ערי מקלט כאשר יקום במדינה שלטון התורה? כלום ינהגו ערי־מקלט כאמור בפרשתנו וכפי שפסק הרמב"ם? (פ' שופטים תשנ"ה)
פסוק ח:
ושוב הרהרתי בפרשה זו, כי לכאורה הגיע הזמן להידרש לכגון דא - כלום באמת נחדש הלכות אלה בימינו כאשר תימלא הארץ דעת? (פ' שופטים תשנ"ו, בבית החולים שערי צדק) וראה "משך חכמה" על אתר המחלק בין שני אופני הגאולה. לדבריו, אם לא נזכה להחיש את גאולתנו ותבא הגאולה "בעתה", יביא ה' שינויים טבעיים שיביאו את העם לתשובה שלמה. שינויים אלו יבואו לידי ביטוי אף בחיי האדם, ואותה ההשגחה אשר תביא לידי "וגר זאב עם כבש", תשגיח על בני האדם שלא יגיעו לידי כך שאחד יטול את נפשו של השני אפילו בשוגג. ואם נזכה ויהיה הדור כולו זכאי, הקב"ה ישליט את סדרי ימות המשיח על הסדר העולמי הקיים ולא יחולו שינויים שלא כדרך הטבע. כלומר אם יזכו ישראל ויקיימו את מצוות ה' כמו שנאמר "כי תשמֹר את כל המצוה הזאת לעשׂתה אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלהיך וללכת בדרכיו כל הימים", אז יתקיים "ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה". כיון שכשהגאולה תהיה בזכות ישראל בבחינת "אחישנה", יהיה עולם כמנהגו נוהג, "ואין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד". וראה מאמרו של הרב יוסף כרמל שי' "ערי מקלט בזמן הזה ולעתיד לבא" ("שם עולם" - קובץ זכרון לתלמידי ישיבת קרית ארבע שנפלו במלחמת יום הכפורים עמ' 171), שם מסכם ואומר שאמנם ערי מקלט קולטות רק כאשר יש סנהדרין ודנים דיני נפשות, ולכן היה נראה לכאורה שלא שייך בימינו להפריש ולקבוע ערי מקלט קודם שתהיה סנהדרין, אך מצאנו שגם משה הפריש ערי מקלט אף על פי שלא קלטו (מכות י ע"א) (הערת הגר"א נבנצל שליט"א: ערי המקלט מופרשות ועומדות, חוץ משלוש שתוספנה). כמו כן מצאנו ששש ערי המקלט אינן חייבות להיות ערי לויים לדעת האחרונים (ראה "משך חכמה" במדבר לה, יג ו"צפנת פענח" שם שם, כט), וגם לעתיד לבא יתכן שתהיינה ערי מקלט לפני ערי לויים. לכן בזמן שישראל על אדמתם, אף על פי שלא תהיה סנהדרין, אפשר שיהיה חיוב בהפרשת ערי מקלט, הגם שקליטתן תהא רק לאחר מינוי הסנהדרין.
פסוק ח:
ושאלה שונה לגמרי - למה נאמר כאן "אם", כלומר אפשר שיהיה, ואפשר שלא יהיה ולא נאמר: וכאשר, והרי ההבטחה שאכן יהיה מצב כזה צמודה: "כאשר נשבע לאבֹתיך". (פ' שופטים תשנ"ט) וראה "דעת מקרא" שכתב: כאן מדבר בתוספת על גבולות ארץ כנען, והתוספת תלויה בתנאי שבפסוק ט: "כי תשמור" וגו'. על דעת רבנו בחיי, מילת "ואם" כאן אינה לתנאי, אלא לשון ודאי הוא, כמו: "ואם מזבח אבנים תעשה לי" (שמות כ, כב). ופרשה זו הבטחה לעתיד, שהרי שבועה יש בדבר הזה. ע"כ.
פסוק יב:
"...ונתנו אֹתו ביד גֹּאל הדם ומת". למעלה שאלתי, אם אנו נכונים לשוב ולהנהיג דין ערי המקלט. לא פחות מזה צריך לשאול, אם ננהג על־פי פסוקנו זה, כלומר גם אם נשוב וננהיג עונש מוות - כלום נמסור את המתת הפושע בידי גואל הדם, אזרח מן השורה? (פ' שופטים תשס"ו) דין גואל הדם בזמן הזה מבואר בערך "גואל הדם" ב"אנציקלופדיה תלמודית", וכך נאמר שם: בזמן הזה שאין דיני נפשות נוהגים, כתבו אחרונים שאין רשות ביד גואל הדם להרוג את הרוצח, שהרי אין לו רשות להרגו אלא לאחר שנגמר דינו בפני בית דין של עשרים ושלשה. ואפילו הסוברים שבזמן שדנו דיני נפשות יש לגואל הדם רשות להרוג את הרוצח קודם שנגמר דינו בבית דין, מסתפקים אם בזמן הזה שייך דין גואל הדם, שהרי על כל פנים זקוקים לקבלת עדות לברר אמיתת הדבר שהרגו הרוצח ובזמן הזה אין אנו רשאים לקבל עדות לדיני נפשות... ויש שכתב שאפילו אם בזמן שדנו דיני נפשות יכול גואל הדם להרוג את הרוצח גם בלי התראה, בזמן הזה שבטלו דיני נפשות ודאי שאין רשות לגואל הדם להרגו ואפילו לסבב לו מיתה על־ידי ערכאות, שלא יפה כחו של גואל הדם מכח סנהדרין וכל בתי דיני ישראל. ע"כ. וראה דברי נחמה ליבוביץ בעיוניה לספרנו (עמ' 182).
פסוק יג:
"...ובערת דם הנקי מישראל וטוב לך". פשוטו של מקרא קשה, וראה רס"ג ואונקלוס. לדבריהם, הציווי הוא לבער את דם הרוצח ששפך דמו של זכאי וצדיק. (פ' שופטים תשמ"ח)
פסוק יג:
וראה גם בסוף פרשת שופטים רס"ג וראב"ע. (פ' שופטים תשנ"ג)
פסוק יד:
רש"י ד"ה לא תסיג גבול, ...בארץ ישראל עובר בשני לאוין וכו'. לא ראיתי מי שימנה איסור זה בין המצוות התלויות בארץ. וראה מה שכתבתי למעלה (יב, יט). אך אם נכון הוא שאין מונים במסגרת זו של מצוות התלויות בארץ גם לאווים, מן הדין ליתן נימוק על כך. (פ' ראה תשל"ח, פ' שופטים תשנ"ה, תשנ"ז)
פסוק יד:
השבוע אמר לי ידידי הגאון הרב יהושע ישעיהו נויבירט שליט"א, כי ראה אצל החזו"א הגדרה שמצוות התלויות בארץ פירוש - מצוות התלויות בגידולי הארץ. (פ' כי־תצא תשנ"ח) וראה מאמרו של הגאון הרב שאול ישראלי "מצוה התלויה בארץ מהי?" ("ארץ חמדה" ח"א עמ' עה).
פסוק יד:
וראה מה שכתבתי להלן (כז, יז). (פ' כי־תצא תשנ"ט)
פסוק יד:
כל הנ"ל שייך גם לגבי "לא תעזב את הלוי" שגם הוא לאו שנוהג, רק בארץ ישראל. (פ' כי־תצא תשס"ג)
פסוק יד:
ובאשר לאימרה "קרקע אינה נגזלת" ראה רש"י סוכה (ל ע"ב) שהכוונה לומר שאין הגזלן זוכה בקרקע הנגזלת ואינו קונה אותה אפילו כשיש יאוש בעלים. (פ' שופטים תשס"ו)
פסוק יד:
"...אשר גבלו ראשֹׁנים" וגו'. מה פירושה של הגבלה זו? כלום הלאו שייך רק לגבי הגבולות שגבלו ראשונים, ולא באשר לאלה שהתפתחו במשך הדורות? (פ' שופטים תשס"ה)
פסוק יד:
לפי רש"י מדובר באיסור להחזיר את הגבול לאחור לתוך שדה חברו, אבל רמב"ן מדייק שמדובר רק בהסגת גבולות שחילקו הנשיאים בעת חלוקת הארץ, אבל המחזיר לאחור סימן חלוקת קרקע שנעשה אחרי חלוקת הנשיאים, כגון סימן גבול שעשו ביניהם שני אחים שחילקו שדה שירשו מאביהם, אינו עובר על לאו זה. הרמב"ם בהלכות גניבה (ז, יא) מחיל הלאו על כל הסגת גבול קרקע. נראה שהבין את פסוקנו כרש"י. (פ' שופטים תשס"ז)
פסוק טז:
רש"י ד"ה לענות בו סרה, ...כגון שאמרו להם וכו'. שוב יש לשאול: כלום יעלה על הדעת להנהיג דין עדים זוממים כיום במערכת המשפט? (פ' שופטים תשס"ו) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: כן.
פסוק יז:
רש"י ד"ה ועמדו שני האנשים, בעדים הכתוב מדבר, ולמד שאין עדות בנשים וכו' (שבועות ל ע"א). ד"ה אשר להם הריב, אלו בעלי הדין (ספרי). אמנם מן ההכרח הוא להסב "שני האנשים" על העדים, ולא על בעלי הדין כפי שנראה במבט ראשון, משום הנאמר בכתוב הבא "והנה עד שקר העד" וגו'. (ואולי גם בשל הכתוב הקודם - "כי יקום עד חמס", הרי שבעדים מדובר), אבל הקשיים שבעל "שפתי חכמים" רואה (אות ת), לעניות דעתי הם רחוקים, ורחוק עוד יותר לומר (כדבריו באות א), כאילו יש כאן ו"ו־החיבור, כי אם צריך להשלים, היה צריך לומר: ועמדו אשר להם הריב והעדים, או מעין זה, כי מכל מקום בעלי הדין ולא העדים הם העיקר. (פ' שופטים תשנ"א)
פסוק יז:
ובטעם הדין ש"אין עדות בנשים", מדברי חז"ל עולה שהטעם הוא מעלתה היתרה של האישה "כל כבודה בת מלך פנימה" (ראה שבועות ל ע"א). את העמידה בבתי הדין מאפיינות התקיפות ויכולת העמידה על הזכויות, ומקומה של האישה לא יוכר שמה. (פ' שופטים תשנ"ה) למעשה, ב"שולחן ערוך" מובאת תקנת קדמונים המכשירה עדות אישה, אם יש בידה מידע ייחודי (חו"מ הלכות עדות לה, יד, הגהת הרמ"א). על פי תקנת קדמונים זו, פוסק הרמ"א שהאישה כשרה לעדות על אירוע שאין אפשרות לתכנן מראש מי יהיו עדים לו. כמו כן האישה כשרה להעיד במקום ששמה לב לפרטים שלא ראו אותם עדים אחרים. מכיוון שעיקר מטרת העדות היא הבאת המידע הייחודי שיש בידי מוסר העדות, נהוג כמעשה של שגרה לקבל בבתי הדין הרבניים עדות של אישה.
פסוק יז:
במקרים רבים נוספים אישה יכולה להעיד: (א) כל דבר שמסור בידה של אישה לתקנו, נאמנת היא להעיד לגביו (פסחים ד ע"ב תוספות ד"ה הימנוהו). למשל, היא נאמנת להעיד שעישׂרה את האוכל והפרישה חלה וכיוצא בזה.
פסוק יז:
(ב) עדות האישה מתקבלת גם בנושאים החמורים ביותר, דוגמת התרת אשת איש להינשא, כגון להעיד על נעדר שאינו בין החיים, ומכוח עדות זו מותרת אשתו של הנעדר מכבלי עגינותה, והיא רשאית להינשא לאחר ("שולחן ערוך" אבן העזר יז, ג).
פסוק יז:
(ג) אישה כשרה להעיד בכל נושא שמועילה בו עדות של עד אחד, כמו ענייני איסור והיתר (רמב"ם הלכות עדות ה, ג).
פסוק יז:
(ד) אישה כשרה להעיד בענייני ייבום וחליצה ("שולחן ערוך" אבן העזר סדר חליצה סימנים כא-כד. וראה רמב"ם הלכות ייבום וחליצה ד, לא).
פסוק יז:
(ה) אישה נאמנת להעיד בעניינים שבינו לבינה (רמב"ם הלכות אישות כא, י).
פסוק יז:
(ו) אישה כשרה להעיד על אישה שנשבתה שלא נאנסה בידי שוביה, וממילא היא מותרת להינשא לכהן (רמב"ם הלכות איסורי ביאה יח, יז).
פסוק יז:
(ז) אישה נאמנת לקבוע היותה של הנערה בוגרת ("שולחן ערוך" אבן העזר קנה, טו).
פסוק יז:
מהדוגמאות הרבות של עניינים שהאישה נאמנת להעיד בהם עולה באופן ברור שפסולה של האישה לעדות איננו נובע מחוסר אֵמון בה. הטעם הוא כאמור משום "כל כבודה בת מלך פנימה". התורה מבקשת לחסוך מן האישה פגיעה מיותרת במעמדה, ועם זאת ביכולתה למסור עדות בכל נושא שיש בידה מידע ייחודי בו.
פסוק יז:
ישנם אף דינים המיוחדים לאישה בנוגע לדרך גביית העדות: גביית העדות אינה נעשית באופן המצריך את האישה להגיע לבית הדין ולהתייצב להליך של חקירה פומבית, אלא היא נגבית על־ידי שליחי בית הדין, הנשלחים אל האישה משום כבודה, כמצויין ב"פתחי תשובה" ("שולחן ערוך" חושן משפט לה, יד סק"י): וכבר נהגו כל בתי דיני ישראל לשלוח נאמני הקהל לנשים יקרות שיגידו העדות. ע"כ. מלבד זאת קובע הר"ן, שאין בודקים עדות נשים בדרישה וחקירה (יבמות סוף פרק ב בשם הגאונים). היינו: בית הדין משתדל להימנע מלחשוף את האישה לחקירה נגדית, גם כשהיא נקראת להעיד, לפי הכלל "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד). (וראה מאמרו של עו"ד הרב אברהם וינרוט "נשים וההליך השיפוטי" בספרו "פמיניזם ויהדות" עמ' 89). הערת הרב איתן שנדורפי שי': עיין גם בספר "אמונות" של הרב ישראל הס (ח"א עמ' 41). והוסיף הרב פינחס דנינו שי': הגאון הרב שלמה שפירא שליט"א הביא בדברי ההקדמה לשו"ת "זכר יצחק" שהאשה פשוט לא מצוּוה להעיד, ואינה בכלל "אם לא יגיד".
פסוק יז:
רש"י ד"ה אשר יהיו בימים ההם, יפתח בדורו כשמואל בדורו (ראש השנה כה ע"ב). צריך אתה לנהוג בו כבוד. ע"כ. כלומר אמנם יפתח היה פחוּת משמואל, אך ביחס לדורו היה בעל מעמד זהה לזה של שמואל. ויפה בהקשר זה אימרתו של ה"חתם סופר" (לפחות כך שמעתי בשמו) שמצא לדברי חז"ל אלו סעד בלשון הכתוב, והיה קורא בלשון תמיהה - "וכי יפתח איש בּוּר?" (ראה שמות כא, לג). (פ' שופטים תשנ"ז) ובספר "ארץ נושבת" (עמ' עד) מספר הגאון רבי אברהם הכהן זצ"ל מגבאס שבתוניסיה על אדם אחד שבא לפני רב להבחן ולקבל ממנו סמיכה לרבנות. בחנו הרב ומצאו כלי ריק, ידיעותיו שטחיות ורדודות ואינו ראוי לפסוק הלכות והשיב פניו ריקם. אמר הלה: אבל אלו הם פני הדור, הכל שטחי ורדוד וכבר נאמר: "יפתח בדורו כשמואל בדורו" (ראש השנה כה ע"ב)? ענהו הרב: תשובתך בפרשת משפטים. פשפש הלה ולא מצא. אמר לו הרב: הן מקרא מפורש הוא "וכי יפתח איש בור" (שמות כא, לג) כלומר, כלום יעלה על דעתך שיפתח היה באמת בּוּר ועם הארץ? ודאי שלא. תלמיד חכם היה, אלא שלא הגיע למדרגתו של שמואל הרמתי שהיה שקול כמשה ואהרן, אבל מי שאינו יודע הרי אינו יודע ומאומה לא יהפכו לרב מלבד הלימוד. הערת ר' זאב נוימן שי': וראה שיחות הרצי"ה לספר במדבר (עמ' 252).
פסוק יח:
רש"י ד"ה ודרשו השופטים היטב, על פי המזימין אותם וכו'. לשון "על פי" קצת קשה וטעון הבהרה. (פ' שופטים תשנ"ז)