פסוק ב:שלוש ערים תבדיל לך וגו׳.
ספרי פיסקא קפ: ערים ולא עירים, ערים ולא כרכים, ערים ולא כפרים.
עירים, ר״ל מוקף חומה, עיין ערכין דף ל״ג ע״ב ע״ש.
פסוק ב:ספרי שם: תבדיל לך ולא לאחרים.
ר״ל לעכו״ם, ועיין מכות דף ט׳.
פסוק ד:וזה דבר הרוצח.
ספרי פיסקא קפא: מכלל שנאמר כי יחם לבבו אין לי אלא מי שיש לו חמות הלב האב את הבן והבן את האב וכו׳.
ר״ל אם הרג בנו בן בנו הוה גואל הדם, וכן אם בן הרג אב, אבי האב או אחי ההורג הוה גואל הדם.
פסוק ד:ספרי שם: האב את האב הבן את הבן מנין ת״ל רוצח רוצח.
ור״ל אם שני אחים הרגו זה את זה, דאז האח הג׳ הוה גואל הדם.
פסוק יד:לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל.
ספרי פיסקא קפח: מנין למוכר קבר אבותיו שעובר בל״ת, ת״ל לא תסיג גבול רעך, יכול אפילו לא נקבר אדם בו מעולם, ת״ל בנחלתך אשר תנחל.
בגדר לפנות מת, זה איסור מן התורה אם קברו אותו סתם מחמת לאו דלא תסיג, כמבואר בספרי, הובא בנדה דף נ״ז ע״א ע״ש ברש״י, ורק גבי הרוגי בית דין סנהדרין דף מ״ו ומ״ז, וכן גבי רוצח בשגגה במכות דף י״א ע״ב דשם אין לו קנין בהקבר דרק עשוי להרוגי ב״ד ואח״כ אסור להשביתו שם מחמת דכבר נתכפר לו, עיין בסנהדרין דף מ״ז, וכן גבי ערי מקלט שם אסור לקבור כמבואר במכות דף י״ב ע״א, ולכך מבואר במס׳ שמחות פי״ד דקבר שגולין אין לו חזקה, ור״ל רוצח בעיר מקלט ע״ש, ומ״מ גבי הרוגי ב״ד כל זמן שלא נתעכל לגמרי לא, מחמת בזיון המת כמבואר בסנהדרין שם דלא אפשר ע״ש, ואף דבירושלמי מו״ק פ״ג משמע דיכולים לפנות מת סתם ע״ש גבי אם צריך לנהוג עוד הפעם אבילות, שם רק במקום שהיה דרכם לקבור בארון, וכן ללקט עצמות אח״כ, אבל בהרוגי ב״ד קוברין אותו בלא תכריכין כמבואר בסנהדרין ובירושלמי נזיר פ״ז ע״ש, אך אצלינו א״א לפנות המת כלל, אם לא במקום בזיון גדול כמבואר במס׳ שמחות וכו׳, לכן עפ״י דין א״א לפנות כלל ואכמ״ל. ועיין במס׳ שמחות פ״ד הל׳ י״ב דנקט אין מזיזין את המת ממקומו ע״ש בזה.
פסוק יד:ספרי שם: הא אם קבר בו אפילו נפל אחד ברשותו אינו עובר בלא תעשה.
עיין נדה דף נ״ז ע״א ע״ש ברש״י, ועיין במס׳ שמחות פי״ד ע״ש בזה.
פסוק יח:ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו.
ספרי פיסקא קצ: מנין שהעד עושה עצמו שקר ת״ל והנה עד שקר העד יכול אף משנחקרה עדותם בב״ד ת״ל שקר ענה באחיו.
עיין סנהדרין דף ל״ב ע״ב ע״ש בתוס׳ וכתובות דף ל״ג ע״ש.
פסוק יח:ספרי שם.
גבי קדושין א״צ דו״ח, ורק העדים שאומרים הוה רק סיפור ולא עדים וכבר האמינה אותם התורה, ולכן א״א להם לחזור, ועיקר הגדר המבואר בכ״מ בש״ס כיון שהגיד וכו׳, ולא מהני גם אמתלא דסנהדרין דף מ״ד ע״ב, וכ״כ הרמב״ם ז״ל בהל׳ עדות פ״ג, ועיין תוס׳ סנהדרין דף ל״ב ע״ב, ועיין בסוטה דף כ׳ ע״א גבי אמרה טמאה אני דאינה יכולה ליתן אמתלא, ובאמת בסנהדרין מיירי לאחר גמ״ד דוקא, וזה הוה גדר מעשה דלא מהני אמתלא, עיין ב״ב דף ל׳ ע״ב וגיטין דף ל״ב ע״ב ודף נ״ה ע״א גבי סיקריקון ע״ש, ותוס׳ דף ס״ז ע״א דהוה מעשה, ועיין בספרי פ׳ שופטים פיסקא ק״צ דיליף זה מקרא.
פסוק כא:ולא תחוס עינך.
ספרי שם: ומנין שהמבייש משלם ממון נאמר כאן לא תחוס עינך ונאמר להלן (דברים כ״ה:י״ב) לא תחוס עינך מה לא תחוס עינך האמור להלן ממון אף לא תחוס עינך האמור כאן ממון.
עיין ב״ק דף ה׳ ע״א ורש״י סנהדרין דף פ״ו ע״ש.
פסוק כא:ספרי שם: ר׳ יוסי הגלילי אומר מנין שלא יצא למלחמה עד שיהו בו ידים וכו׳ ושינים.
ואף דגבי כהן לא הוה מום מן התורה, ועיין תוס׳ בכורות דף ל״ז ע״ש בזה.
