פסוק א:בנים אתם לה אלהיכם לא תתגודדו, יאמר הואיל ואתם בנים לה' יודע לכם מכאן שהמיתה מצד הטוב באה לכם, שאם היתה מצד הרע הואיל והוא אביכם ואתם בניו אין האב מריע לבן אלא יש לכם להאמין שמצד הטוב בא, יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, לא אמר המות אלא המותה שהוא על ידי השכינה, מות ה', א"כ אין לכם להתגודד על מת כי עם קדוש אתה, וכן במיתתם קדושים וטהורים לפי שמיתתם על ידי הקדוש ברוך הוא שנאמר כי לא יראני האדם וחי, בחיים אינו רואה אבל רואה הוא במיתתו ומתאוה לו ואומר לו משכני אחריך נרוצה, בלשון רבים לו ולנשמות הצדיקים שבאים לקראתו, ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה וסגולת המלכים הוא בבית גנזי המלך, כן נשמות הצדיקים הם גנוזים תחת כסא הכבוד, א"כ אין לכם להתגודד:
פסוק א:ולא תשימו קרחה בין עיניכם, כמו מגמת פניכם, כי מי שאינו מאמין בזה יהיה קרח לעוה"ב, ואמר למת נקוד קמ"ץ כי היה לו לינקד בשב"א ונקוד בקמ"ץ כאילו אמר לא מת, ומה שאמר בנים בלשון רבים ואחר כך אמר ובך בלשון יחיד. אמר במדרש מלמד שכל אחד ואחד מישראל חביב לפני הקב ה, ואם תאמר הואיל והמיתה היא יקרה לפני המקום למה הביאו לזה העולם, תבין זה מהזוהר, וממנו תבין כל מה שאמרנו. ז"ל פרשת ויחי דף רמ"ה ע"ב ואי תימא הא נשמתין עילאין אינון אמאי נחתי להאי עלמא ובמאי אסתלקו מיניה, למלכא דאתיליד ליה בר שדר ליה לחד כפר למרבי ליה ולגדלא ליה עד דיתרבי ומולפין ליה אורחין דהיכלא דמלכא שמע מלכא דהא בריה אתרבי בההוא כפר מה עבד ברחימו דבריה משדר ליה למטרוניתא אימיה בגיניה ואעיל ליה להיכליה וחדי עמיה כל יומא. כך קב"ה אוליד בר ממטרוניתא ומאי איהו נשמתא עילאה קדישא שדר ליה לכפר להאי עלמא דיתרבי ביה וילפי ביה ארחי דהיכלא דמלכא כיון דידע מלכא דהא בריה אתרבי בההוא כפר ועידן למיתיה להיכליה מה עבד ברחימו דיליה ביה משדר למטרוניתא בגיניה ואעיל ליה להיכליה, דנשמתא לא סלקא מהאי עלמא עד דאתת מטרוניתא ואעילת ליה בהיכלא דמלכא ויתיב תמן לעלמין, ועכ"ד ארחא דעלמא דאינון בני כפר בכאן על פרישו דבריה דמלכא מנייהו חד פקח הוה תמן אמר לון על מה אתון בכאן וכי לאו בריה דמלכא איהו ולא אתחזי למידר יתיר בינייכו אלא בהיכלא דאבוי, כך משה דהוה פקח אמר לבני כפר דהוו תמן ועל דא בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו, ת"ח אילו הוו ידעי כלהו צדיקיא האי הוו חדאן ההוא יומא דימטי לון לאסתלק מן עלמא וכי לאו יקרא עילאה הוא דמטרוניתא אתת בגיניהו ולאובלא לון להיכלא דמלכא למחדי בהו כל יומא דהא קב"ה לא אשתעשע אלא בנשמתייהו דצדיקיא ע"כ. והר' רקאנטי ז"ל כתב, בנים אתם לה' אלהיכם כי עם קדוש אתה, כבר רמזתי לך סוד וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, ועל כן אין לאדם להתגודד ולהקרח אף כי להתאבל יותר מדאי, כי יש לדעת כי הם קיימין בעולם והמתאבל יותר מדאי נראה כאלו מוציא עצמו ועצם המת מכלל ההבטחה הנזכרת, ואמר בנים אתם כמו שכתוב וזאת התעודה בישראל, וירמוז עוד כי אצילות נפשותיהם של ישראל הם ממנו יתברך כד"א ממני פריך נמצא, מה שאין כן בעכו"ם. או אפשר לומר כי אתם בנים המתדברים במדת רחמים, וכאשר תחול עליכם אבלות די לכם באבלות ממוצע ולא יטו לגמרי למדת הדין, זהו כי עם קדוש אתה, כלומר דבקותך במקום הקודש שהוא השם הגדול. וטעם לא תשימו קרחה בין עיניכם, כבר הודעתיך כי שערות שבאדם דומות לכחות אלהיות נאצלים מן האדם העליון, וכשהאדם מקרח אותם הוא מקצר המעינות העליונות הנקראים לבעלי הקבלה עולמות התלויות באדם העליון, וזה טעם למת כי הקורח נ"ל אבידתו אינו עובר רק על מת, והטעם כי מות האדם רומז לעוה"ב שאין בו לא אכילה ולא שתיה, ואז אמרו הדברים להווייתן כמו שרמזתי, ומכאן תבין עוד טעם איסור הגדידה והגודד פוגם למעלה והבן. ע"כ:
פסוק א:ובמדרש לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ותהיו חולקין אלו על אלו, שלא תשימו קרחה בכם כשם שעשה קרח שחלק את ישראל ועשאן אגודות אגודות ועשה קרחה בישראל שנבלעו כמה מאות בני אדם, דרשו כן שהיה לו לומר ולא תקרחו קרחה ואמר תשימו, ויהיה פירוש בין עיניכם בין הדיינים שהם נקראים עינים שנאמר ואם מעיני העדה נעשתה וגי', ומה שאמר לה' אלהיכם ולא לה' לבד, יובן זה ממה שאמר פרקא קמא דקידושין ז"ל בנים אתם לה' בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים רבי מאיר אמר בין כך ובין כך קרויים בנים שנאמר בנים סכלים המה ואומר בנים לא אמון בם, ואומר והיה במקום אשר יאמר לכם לא עמי אתם יאמר לכם בני אל חי, מאי ואומר וכי תימא בנים סכלים הוא דמקרו בני, דלית בהו מהימנותא לא מקרו בני, ת"ל בנים לא אמון בם, ואי תימא בנים דלית בהו מהימנותא הוא דמקרו בני כי פלחי לע"ז לא מקרי בני ת"ל בנים משחיתים, וכי תימא בני מעלי לא מקרי ת"ל יאמר להם בני אל חי ע"כ. הרי אע"פ שהן עובדי ע"ז קרויים בנים, וכן הדין מומר שקדש קדושיו קדושין גמורים וצריכה ממנו גט דאע"פ שחטא ישראל הוא וסופו לחזור, לזה בזמן שעושין רצונו של מקום בנים לה' ובזמן שאין עושין רצונו של מקום בנים לאלהיכם לדיינכם, שהוא מגרה בכם הדין עד שיחזרו וינקו, ולזה תמצא שאמר לה' אלהיכם, כי עם קדוש אתה לה' אלהיך, כי אין נקרא עם אלא כשאין עושין רצונו של מקום אבל בשאר ובך בחר ה' לא אמר אלהיך, שאחר שנבחר לה' ודאי שהוא נקי מכל מום ואין צריך דין לנקות, א"כ קודם אמר אלהיכם לדון וליסר הרבים דרך כלל, ואח"כ אמר אלהיך ליחיד ואחר שנתיסר פעם ושתים ודאי ששב ונעשה בחיר ה'. ובמדרש ראה כמה חבה חיבב הקב"ה את ישראל שקראם בג' לשונות בנים ועם ובך, וג' פעמים ייחד שמו עליהן בפרשה זו:
פסוק ג:לא תאכל כל תועבה, סמך פרשה זו לפרשת בנים אתם, לומר שיקדשו עצמן במאכלם כדי שיהיו להם בנים דמעלו ויקרא להם בני אל חי. ובזוהר אמר בנים אתם שלא יזדווגו עם נשותיהם אלא בליל שבת אחר חצות שאותה שעה הוא זיווגו כביכול עם כנסת ישראל ואותם בנים שיוליד הם בנים לה' ממש:
פסוק ד:זאת הבהמה אשר תאכלו, ובתורת כהנים אמר וזאת החיה. אלא קודם שחטאו בעגל היו חורין ממלאך המות והיו חיים וקיימין היה מאכלם גם כן חיה, לזה זאת החיה אשר תאכלו, אבל אחר שחטאו נעשו כבהמה ומאכלם בהמה, לזה אמר שור לומר שהם פחותים מהשור כי ידע שור קונהו, ולזה שור מוטעם לומר שלא היה מן הראוי לאכלו אלא לפי שעשו תבנית שור יאכלוהו ויוציאוהו מנקביהם, וארז"ל במס' חולין למה חזרו ונשנו כאן הבהמות כדי לאסור השסועה שהיא בריה שוסעת שסע ומעלה גרה ובאה ויצאה ממין טהור, ולמה חזרו ונמנו העופות בשביל הראה שהיא מין דיה ואיה לומר שהכל אחד, וא"ת יאמר השסועה והראה בתורת כהנים שהוא פרשת שמיני ולא יצטרך לחזור ולשנותם כאן, אלא סוד הענין שהשסועה היא בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות ונמצאת בגוף הבהמה אחר שחיטה שאינה יוצאת לאויר העולם בחיים, ונמצאו בזמני שני פעמים במין הבקר והכל ברמז, לומר שהם חשבו לעשות העגל לומר ב' רשויות יש לזה רמז ראו מה שבחרתם שאין לו חיות ולזה ראה לומר ראו, ולזה התחיל בשור, וכן גם כן אמר שור שה כשבים ושה עזים, ובתורת כהנים לא פירש אלא אמר הסימנים שהם מפרסת פרסה ומעלת גרה, וכאן פירש אותם ג' מיני בהמות וז' מיני חיה, ואמר שה שה ולא אמר כמו שאמר בחלב שור וכשב ועז וגו' הכל לרמוז לשור. שה כשבים ושה עזים. לפי שבקרבן פסח אמר ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית ואומר מן הכבשים או מן העזים תקחו, ואמר ש"ה נוטריקון שהוא הרוג, שהוא כבר נהרג שנאמר וירא ישראל את מצרים מת, לזה אמר את זה תאכלו, שהם כבר הרוגים ולא תטעו אחריהם. ומנה כאן שבעה מיני חיה שהן גידולי מדבר שנולדו בחלק בעל המדבר, והוא גרם לישראל ז' מיתות, במדבר בעגל במרגלים ובמתאוננים ובשטים ובתבערה ובמגפה של קרח ובנחשים שנאמר וימת עם רב מישראל, לזה צוה לשוחטן להתיש כחו של בעל המדבר שיש לו ח' כחות כמו שאז"ל מלאך המות בשמונה, צוה להתיש אותן הז' ולהניח האחד שיש לו צורך בעולם עד שהקב"ה יבלענו שנאמר בלע המות לנצח:
פסוק ד:ושמעתי מהחכם כה"ר אברהם פרץ נ"ע שמצא כתוב אינו זוכר על שם איזה חכם. שמה שאומרים אחר התפלה מימרא של א"ר אלעזר א"ר חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכו' לפי שיש בה ח' פעמים שלום עם מלת שלוה כדי להכחיד ח' כנפיו כדי שלא יערער על התפלה עד שתעבור, כן כאן צוה לשחוט ז' מיני חיה כדי להכחיד ז' חלקי חיותו. ובפרשת שמיני הארכתי בשמות עופות הטמאים עיין שם:
פסוק כא:לא תאכלו כל נבלה. אחר שהזהיר על מאכלי הבהמות הטמאות והעופות הטמאים הזהיר גם כן על הנבלה ועל כל מין מאכל אסור וזהו רבוי כל, ואמר לא תאכלו בלשון רבים להזהיר האב והאם כדי שלא יולידו חומר עכור והפסד ועפוש בולד ולא יועיל לעבודת הבורא, כי לזה היא הכונה בהולדה, ופעמים שלא יבא לידי גמר ויהיה נפל, ואם אחר שנולד תאכל ממנו יזיק לחלב שיתעכר, זהו לא תבשל גדי בחלב אמו, בעודו בבטן בחלב אמו אחר שנולד, למה כי עם קדוש אתה, שאתה ממקור הקדושה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים וחומרך זך וקדוש ואינו יכול לקבל שום טומאה, אבל גר שהוא גר תושב שקבל עליו ז' מצות בני נח, זהו אשר בשעריך שנכנס לשער ועדיין לא נכנס לפנים שאינו גר צדק, תתננה שאינה מזיקתו למה שכבר הוא מורגל בה, זהו ואכלה שכבר אכלה, אבל לכנעני שעובד ע"ז שהוא אדוק באבי אבות הטומאה ומועלת לו לטמאו הרבה יותר, כמו התריק"א שמועיל לחולה ומזיק לבריא לפי שמשימין בו בשר אפעה, לא תתן לו במתנה לא תתן להם מתנת חנם אלא בדמים כדי שיבא לך ריוח ולא הפסד, ואם תתננה לגר במתנה הקב"ה ישלם לך ממקום אחר, וזהו שסמך עשר, שיזמין לן עושר. ובמדרש א"ר יצחק כל מי שאינו מעשר פירותיו כראוי כאילו אוכל נבלות ובשר בחלב זהו הסמיכות. ובספרי וכתבו רש"י ז"ל לא תבשל גדי עשר תעשר מה ענין זה אצל זה אמר הקב"ה לישראל לא תגרמו לי לבשל גדיים של תבואה עד שהם במעי אמותיהם, כשאין מעשרין מעשרות כראוי כשהוא סמוך להתבשל אני מוציא רוח קדים ומשדפתן שנאמר ושדפה לפני קמה:
פסוק כב:עשר תעשר את כל תבואת בגמרא א"ר יוחנן עשר בשביל שתתעשר והיכן נזכר העושר כי השי"ן של תעשר היא בסיבול"ת, אלא נזכר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה, כלומר אם אתה מוציא מעשר כראוי כל מה שהיתה מוציאה זרע תוציא מעשר, שאם היתה מוציאה מאה שהמעשר של מאה עשר, תוציא לך אלף, שהמעשר של אלף מאה, כמו שהיתה מוציאה זרע, כמו אותו מעשה, זהו שנה שנה, שמה שהוציאה שנה זו זרע תוציא שנה הבאה מעשר, ואם תוסיף במעשר תוסיף בתבואה. ואם לאו תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה, כלומר שלא תוציא אלא מה שהיית מוציא מעשר, כמו אותו מעשה באחד שהיה מוציא מעשרות כראוי היתה לו שדה והיתה מוציאה אלף מדות ומוציא ממנה מאה מדות למעשר ומן המותר היה מתפרנס הוא ובני ביתו, כשמת אמר לבנו תן דעתך על שדה זו כך וכך אני. מוציא ממנה מעשר וממנה הייתי מתפרנס כל ימי, שנה ראשונה זרעה הבן הוציאה אלף מדות הוציא מעשר מאה מדות, שנה שנייה זרעה הוציאה אלף מדות נכנס בו עין רעה ופיחת מן המעשר עשר ונתן תשעים מדות, שנה שלישית זרעה פיחתה מאה הוציא גם כן מעשר פ' פיחת עשרה אחרים, שנה רביעית פיחתה מאתים וכן בחמישית וששית וכו' פיחת ופיחתה עד שעמדה על מעשרותיה. כשראו כל קרוביו כך לבשו לבנים ונכנסו אצלו אמר להם באתם לשמוח על אותו איש שנדוהו, אמרו ח"ו לא באנו אלא לשמוח לשעבר היית בעל הבית והקב"ה כהן ועכשיו הקב"ה בעל הבית ואתה כהן, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר עשר תעשר:
פסוק כב:עוד במדרש אם זכיתם סוף שיוצאים לזרוע שדה שלך, פי' תבואת זרעך היוצא שיביאו זרעם ויגדלו ויצאו לזרוע בשדה, ואם לאו היוצא השדה שהוא עשו מתגרה בכם, היוצא השדה זה עשו שנאמר ויבא עשו מן השדה ד"א תבואת זרעך אם זכית סופך נפיק לחקלך אם צריך מטר ותתפלל עליו והוא יוצא השדה, אמרו ז"ל כך שהיה לו לומר תבואתך ואמר תבואת זרעך, כלומר כיצד תבא התבואה אם יש מטר ועדין הזרע בארץ, היוצא השדה כלומר יוצאין להתפלל לרחובה של עיר והוא יוצא, זהו היוצא השדה כלומר שתוציא השדה הזרע. אמר עוד ואם לאו סוף שונאי ישראל יוצאין לקבור בניהם בשדה, דרשו כן ממה שלא אמר היוצא מן השדה:
פסוק כב:עוד במדרש עשר תעשר, עשר שלא תחחסר, רמז למפרשי ימים להוציא אחד מעשרה לעמלי תורה, דרשו כן שלא תתחסר, לפי ששלש פרוטות הן שאינו רואה בהם סימן ברכה ואחת מהם פרוטה הבאה ממדינת הים, ופירש"י לפי שנעשה עמו נס ומנכין לו מזכיותיו, אבל אם הוא נותן לעמלי תורה נעשה כאלו הוא חבר עמו וכדאי היא תורה שתעשה לו נס, כמו זבולון שהיה ממפרש ימים ונתעשר שנאמר וספוני טמוני חול שאפי' מה שצפון בתוך החול נגלה לו לפי שהיה מאכיל ליששכר, וכן רבינו הקדוש פתח אוצרותיו וחלקם לעמלי תורה. עשר תעשר, ר"ת ע"ת, עמלי תורה:
פסוק כב:עוד במדרש עשר תעשר בנוהג שבעולם אדם יש לו שדה נותנה למחצה לשליש ולרביע אבל הקב"ה אינו כן משיב רוחות מעלה עננים מוריד גשמים מוריד טללים מדשן פירות ואינו מבקש אלא אחד מעשר, לפיכך הזהיר משה לישראל עשר תעשר:
פסוק כב:עוד תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה, לומר שגם מה שמוציאין לזריעה צריך לעשרו קודם זריעה, שאין טבל ראוי לזריעה, כן כתב הרמב"ם ז"ל פרק ו' מהלכות מעשרות:
פסוק כג:ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך, במדרש אמר משה אם הפרשת המעשר בעין טובה יפתח ה' לך את אוצרו הטוב, ואם הפרשת בעין רעה יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר משל לבעל הבית שהיה מלוה לכל בני העיר חטין טובות והיו נותנים לו חטים טובות בשעת הגורן, היה שם אחד עינו רעה ועירב בהן תבן ועפרירות והוליך לו, ראה אותו בעל הבית שהיו רעות אמר לבן ביתו הנח אלו לעצמן ואל תערבם עם התבואה כשיבא ללוות ממני מהן אני נותן לו ע"כ. זהו שאמר כאן ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר, לפני ה' הוא גלוי המעשר אם הוצאת אותו בעין טובה שאתה ראוי להאכילך פירותיו. מעשר דגנך אם הוצאת כמו שהוצאת הוא לך, כמו שאמר המשל הנח אותן לעצמן מהם אני נותן לך, תירשך אם הוצאת כראוי תירשך, תירש הצפון לך, ואם לאו תירשך תהיה רש, ויצהרך אם הוצאת כראוי מאיר לך היום כצהרים כד"א צהר תעשה לתיבה, ואם לאו מכתשך כד"א בין שורותם יצהירו שכותשים הזיתים להוציא שמנן, ובכורות בקרך. ובכרת כתיב בכוריך נבקרים אם הוצאתם כראוי ואם לאו נכרתים, למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים:
פסוק כד:וכי ירבה ממך הדרך, כבר כתבנו על פסוק וכי ירחק ממך אם יש ריחוק הוא ממך, כן כאן אם יש רבוי הוא ממך, כמו שאמר במדרש איכה על פסוק גדר דרכי בגזית נתיבותי עוה, שבזמן האמוראין היו הולכין ללמוד מבבל לארץ ישראל ובאין ושובתים בבתיהם. כי לא תוכל שאתו, כי אם הם עושין רצונו של מקום היתה הדרך נקפצה להם והיו המעשרות והבכורים נטלין מאליהן כמו המעשה דר' חנינא באבן שציירה וכיירה להוליכה לירושלים ובאו ב' מלאכים והוליכוהו לו ולאבן, וכן אמר באשכול וישאוהו במוט בשנים, אלו יהושע וכלב, וכשהניחוהו שפחדו מהם כמאמר הזוהר לא ניטל אלא בשמונה, ולמה כל זה כי ירחק ממך המקום, שהקב"ה מרוחק ממך, ואתה סיבה שממך הוא הריחוק וממך הוא הקירוב. ונתת בכסף כלומר אם אתה תכסוף לנפש ללכת בחיבה ובאהבה רבה ונצטייר הכסוף והאהבה בידך, מיד והלכת אל המקום ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך ובכל אשר תשאלך נפשך, הקב"ה ישלח ברכתו שיספיק לכל אשר תשאלך נפשך, ולכל אשר תאוה נפשך ממיני פירות:
פסוק כו:ואכלת שם לפני ה'. אכילת המעשר היתה בירושלים ולא בעזרה איך אמר לפני ה'. אלא בא לומר הואיל ואוכל בשר לרוב ושותה יין ושכר שנאמר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך ממיני פירות, לא יבא לזוח דעתו אלא ישים מגמתו כאלו אוכל לפני מלך, כמאמר הזוהר מאן דאכיל על פתוריה ליחזי כמאן דאכיל קמי מלכא קדישא ואצטריך דלא ישתכח בלענו על פתוריה דהא בלענו מסטרא אחרא הוי ורזא דא הלעיטני נא, אורח בלענו הכי איצטריך לסטרא אחרא, וכתיב ובטן רשעים תחסר ועל דא ואכלת לפני ה' אלהיך ולא לפני סטרא אחרא, ואצטריך דלא יתעסק במלין בטלין בר מלין דאורייתא דהא כד אתאמרו מלין דאורייתא על פתוריה יהא ההוא בר נש תקפא למאריה. עוד ואכלת לפני ה', כלומר כשאתה יושב לאכול קודם האכילה תזכור ה' ותברך המוציא, ופירוש לפני קודם, וכן אמר בזוהר פרשת תרומה (דף קס"ח) ז"ל פתח ואמר ואכלת לפני ה' וכתוב אחד אומר ושמחת לפני ה' אלהיך הני קראי כד ישראל יתחזון קמיה הוו מתקיימי השתא איך מתקיימי מאן יכיל למיכל לפני ה' ולמחדי לפני ה', אלא ודאי הכי הוא בקדמיתא כד יתיב בר נש על פתוריה למיכל מברך על נהמא המוציא מ"ט המוציא ולא מוציא דהא כתי בורא השמים ולא כתיב הבורא עושה ארץ ולא כתיב העושה אלא כל מילין דאינון מרזא דעלמא עילאה אסתתרא ה' מתמן לאתחזאה דהא מעלמא גניזא וסתירא איהו וכל מילין דאינון מעלמא דאתגליא כתיב בה המוציא במספר צבאם, הקורא למי הים, כלהו מרזא דעלמא תתאה איהו כיון דמברך בר נש שכינתא אתיא קמיה דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך אלהיך דייקא, ושמחת לפני ה' אלהיך דא איהו בכוס של ברכה דבריך בר נש בכוס של ברכה איצטריך למחדי ולאחזא חדוה ולא עציבו כלל, כיון דנטיל בר נש כוס של ברכה קב"ה קאים על גביה ואיהו איצטריך לאעטפא רישיה בחדוה ולברכא על הכוס במותב תלתא נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, דא אצטריך רעותא לעילא לגבי עתיקא דעתיקין ועל דא איהו באורח סתים. ע"כ:
פסוק כו:ואמר ושמחת אתה וביתך, ולא ברבוי כי אכילה שהיא ברבוי יבא ממנה נזק, ראיה מהשבטים שמכרו אחיהם מתוך אכילה, וכן הוא אומר ויאכלו וישתו ויקומו לשחק, כי הרבוי אינו טוב אלא לתפלה ברבים ברב עם הדרת מלך כאשר כתבנו על פסוק ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך וגו':
פסוק כז:והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו. לא תאמר הואיל וחייבני הכתוב לעלות ולהעלות מעשר שני לירושלים, גם כן אעלה מעשר ראשון לירושלים ויעלה הלוי ויטלנו משם, לזה אמר אשר בשעריך לא תעזבנו, לא תטריחו לילך אלא בשעריך תן לו, אתה צריך לראות פני הוא אינו צריך כי הוא רואה פני בכל עת שהוא קורא בתורה ומשים ה' לנגדו תמיד, והמעשר הוא לעמלי תורה כי אין לו חלק ונחלה עמך במעשר שני כדי שיעלה עמך:
פסוק כח:מקצה שלש שנים תוציא וכו' אתה עלית לירושלים ב' שנים ואכלת שם ושמחת שנה שלישית, שמח העניים, וגם כדי שבשנה רביעית תעלה ולא יכבד עליך העלייה בכל שנה ותהיה קץ לזה שנה שלישית, והנחת בשעריך כדי שבשנה רביעית תעלה בפנים חדשות בפנים מאירות ובא הלוי ונוטל מעשר ראשון והגר והיתום והאלמנה יטלו מעשר עני שלהם למען יברכך וגו', וא"ת כשהייתי עולה לירושלים היה לי שכר פסיעות והייתי מתפלל שם והיה הקב"ה שולח ברכתו, לזה אמר אתה מאכיל שלשה גר יתום ואלמנה למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה:
