א בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם לֹ֣א תִתְגֹּֽדְד֗וּ וְלֹֽא־תָשִׂ֧ימוּ קָרְחָ֛ה בֵּ֥ין עֵינֵיכֶ֖ם לָמֵֽת׃ ב כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ וּבְךָ֞ בָּחַ֣ר יְהוָ֗ה לִֽהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ ג לֹ֥א תֹאכַ֖ל כָּל־תּוֹעֵבָֽה׃ ד זֹ֥את הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר תֹּאכֵ֑לוּ שׁ֕וֹר שֵׂ֥ה כְשָׂבִ֖ים וְשֵׂ֥ה עִזִּֽים׃ ה אַיָּ֥ל וּצְבִ֖י וְיַחְמ֑וּר וְאַקּ֥וֹ וְדִישֹׁ֖ן וּתְא֥וֹ וָזָֽמֶר׃ ו וְכָל־בְּהֵמָ֞ה מַפְרֶ֣סֶת פַּרְסָ֗ה וְשֹׁסַ֤עַת שֶׁ֙סַע֙ שְׁתֵּ֣י פְרָס֔וֹת מַעֲלַ֥ת גֵּרָ֖ה בַּבְּהֵמָ֑ה אֹתָ֖הּ תֹּאכֵֽלוּ׃ ז אַ֣ךְ אֶת־זֶ֞ה לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמַּֽעֲלֵ֣י הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִיסֵ֥י הַפַּרְסָ֖ה הַשְּׁסוּעָ֑ה אֶֽת־הַ֠גָּמָל וְאֶת־הָאַרְנֶ֨בֶת וְאֶת־הַשָּׁפָ֜ן כִּֽי־מַעֲלֵ֧ה גֵרָ֣ה הֵ֗מָּה וּפַרְסָה֙ לֹ֣א הִפְרִ֔יסוּ טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶֽם׃ ח וְאֶת־הַ֠חֲזִיר כִּֽי־מַפְרִ֨יס פַּרְסָ֥ה הוּא֙ וְלֹ֣א גֵרָ֔ה טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶ֑ם מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וּבְנִבְלָתָ֖ם לֹ֥א תִגָּֽעוּ׃ ט אֶת־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם כֹּ֧ל אֲשֶׁר־ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת תֹּאכֵֽלוּ׃ י וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר אֵֽין־ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃ יא כָּל־צִפּ֥וֹר טְהֹרָ֖ה תֹּאכֵֽלוּ׃ יב וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־תֹאכְל֖וּ מֵהֶ֑ם הַנֶּ֥שֶׁר וְהַפֶּ֖רֶס וְהָֽעָזְנִיָּֽה׃ יג וְהָרָאָה֙ וְאֶת־הָ֣אַיָּ֔ה וְהַדַּיָּ֖ה לְמִינָֽהּ׃ יד וְאֵ֥ת כָּל־עֹרֵ֖ב לְמִינֽוֹ׃ טו וְאֵת֙ בַּ֣ת הַֽיַּעֲנָ֔ה וְאֶת־הַתַּחְמָ֖ס וְאֶת־הַשָּׁ֑חַף וְאֶת־הַנֵּ֖ץ לְמִינֵֽהוּ׃ טז אֶת־הַכּ֥וֹס וְאֶת־הַיַּנְשׁ֖וּף וְהַתִּנְשָֽׁמֶת׃ יז וְהַקָּאָ֥ת וְאֶֽת־הָרָחָ֖מָה וְאֶת־הַשָּׁלָֽךְ׃ יח וְהַ֣חֲסִידָ֔ה וְהָאֲנָפָ֖ה לְמִינָ֑הּ וְהַדּוּכִיפַ֖ת וְהָעֲטַלֵּֽף׃ יט וְכֹל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶ֑ם לֹ֖א יֵאָכֵֽלוּ׃ כ כָּל־ע֥וֹף טָה֖וֹר תֹּאכֵֽלוּ׃ כא לֹ֣א תֹאכְל֣וּ כָל־נְ֠בֵלָה לַגֵּ֨ר אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֜יךָ תִּתְּנֶ֣נָּה וַאֲכָלָ֗הּ א֤וֹ מָכֹר֙ לְנָכְרִ֔י כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃ כב עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כָּל־תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ הַיֹּצֵ֥א הַשָּׂדֶ֖ה שָׁנָ֥ה שָׁנָֽה׃ כג וְאָכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֮ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ תִּֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ לְמַ֣עַן תִּלְמַ֗ד לְיִרְאָ֛ה אֶת־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־הַיָּמִֽים׃ כד וְכִֽי־יִרְבֶּ֨ה מִמְּךָ֜ הַדֶּ֗רֶךְ כִּ֣י לֹ֣א תוּכַ֘ל שְׂאֵתוֹ֒ כִּֽי־יִרְחַ֤ק מִמְּךָ֙ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לָשׂ֥וּם שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם כִּ֥י יְבָרֶכְךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ כה וְנָתַתָּ֖ה בַּכָּ֑סֶף וְצַרְתָּ֤ הַכֶּ֙סֶף֙ בְּיָ֣דְךָ֔ וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ׃ כו וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֡סֶף בְּכֹל֩ אֲשֶׁר־תְּאַוֶּ֨ה נַפְשְׁךָ֜ בַּבָּקָ֣ר וּבַצֹּ֗אן וּבַיַּ֙יִן֙ וּבַשֵּׁכָ֔ר וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר תִּֽשְׁאָלְךָ֖ נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ׃ כז וְהַלֵּוִ֥י אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֖יךָ לֹ֣א תַֽעַזְבֶ֑נּוּ כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה עִמָּֽךְ׃ כח מִקְצֵ֣ה ׀ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים תּוֹצִיא֙ אֶת־כָּל־מַעְשַׂר֙ תְּבוּאָ֣תְךָ֔ בַּשָּׁנָ֖ה הַהִ֑וא וְהִנַּחְתָּ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ׃ כט וּבָ֣א הַלֵּוִ֡י כִּ֣י אֵֽין־לוֹ֩ חֵ֨לֶק וְנַחֲלָ֜ה עִמָּ֗ךְ וְ֠הַגֵּר וְהַיָּת֤וֹם וְהָֽאַלְמָנָה֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְאָכְל֖וּ וְשָׂבֵ֑עוּ לְמַ֤עַן יְבָרֶכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־מַעֲשֵׂ֥ה יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק א:
לא תתגודדו, לא תתנו גדידה צריך ביאור מאי תיקן בזה, ותו שרט מאן דכר שמיה כאן. ותו למה העתיק כאן רש"י תיבת בבשרכם שכבר מפורש שם בפרשת אמור. ונראה כוונתו לתקן הלשון ע"פ הענין כי דבר פשוט דאין חיוב בגדידה בעלמא בלא היכר בבשר אלא דוקא באם ניכר בבשר רושם הגדידה, וזהו מבואר בלשון הנאמר בפרשת אמור ובבשרם לא ישרטו שרטת הרי דלא אמר ובשרם לא ישרטו שרטת אלא, בבשרם דפירושו בתוך בשרם, וכן הוא אומר עוד ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם, ואמר לשון נתינה בזה דמורה על דבר שנרשם בבשר ויש בו ממשות דלשון נתינה היינו בדבר שיש בו ממש, וכאן לא אמר הכתוב בבשרכם ואי לא כתיב אלא לא תגודדו הוה פירושו דכל גדידה יש חיוב אפילו לא ניכר בבשר, ע"כ אמר תתגודדו שפירושו לא תהיו מגודדים ע"י נתינה, משום הכי פירש"י לא תתנו גדידה בבשרכם שזה מורה על דבר ממשי דשייך ביה נתינה כמו שזכרנו וזכר רש"י ושרט לפי ששרט וגדידה אחת היא כדאיתא באלו הן הלוקין, והוסיף רש"י כאן תיבת בבשרכם על הכוונה שזכרתי, ואע"פ שלא נזכר כאן אלא גבי ושרט הוי כאילו נזכר גם בגדידה מאחר שהם לאחד נחשבים כנ"ל נכון בס"ד:
פסוק א:
על מת כדרך האמוריים כו' הרמב"ן הקשה לפי טעם רש"י שצריכים להיות נאים כו' א"כ חייב על הגדידה אפילו שלא על מת ולמה אמרו בגמרא דדוקא על מת חייב. ונראה לתרץ אחר שנדקדק עוד דלמה יהיה חייב מלקות בשביל שאינו מהודר מה חרי האף הזה במה שאדם אינו מהודר. ונראה דכוונת הכתוב להראות ההבדל שבין ישראל לעובדי כוכבים שהם אין להם דביקות בהקב"ה אחר מיתתם ועיקר מעלתם בעוה"ז, ע"כ בהעדר שלהם מהעוה"ז הם מצערים הרבה שאין להם שום מעלה אחרת, משא"כ ישראל שעיקר מעלתם אחר מיתתם שדיבוק יש לנשמתם בהקב"ה ע"כ אמר בנים אתם לה' אלהיכם, פירוש בעוה"ב נהנים מזיו השכינה ע"כ צריכים להיות מהודרים תמיד אפילו על המת לא תצטערו הרבה ובזה תגלו לכל שיש לכם דביקות בהקב"ה אחר המיתה ע"כ יש חטא גדול כשמצטער הרבה מפריד הדביקות ח"ו, וע"כ אין חיוב אלא על המת כי אז צריך פעולה שידעו הכל שיש דביקות בהקב"ה אחר מיתתם וזהו נ"ל נכון מאד בס"ד:
פסוק ג:
כל תועבה כגון צורם אוזן, כו'. בפרק כל הבשר (דף קי"ד) א"ר אשי מנין לבשר בחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, פירש"י כל שאסרתי לך לתועבה ולהתרחק ממנו הרי הוא בבל תאכל עולמות בין שבא בעבירה ובין שלא בעבירה כגון ע"י קטן או ע"י נכרי מאחר שתיעבתי לך, וכתבו התוספות וא"ת היאך אנו אוכלים אילים אפילו סירסם נכרי מאי שנא מבשר בחלב וי"ל מדאסר רחמנא מעוך וכתות לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, וא"ת צורם אוזן בכור ליתסר אפילו צרמו נכרי, וי"ל דשרי רחמנא פסולי המוקדשין שהוממו כצבי וכאיל א"כ אינו דבר מתועב עכ"ל. ולכאורה פליגי כאן רש"י ותוספות דהא רש"י כתב שם בגמרא דאפילו ע"י נכרי או אפי' ע"י קטן שצרמו אסור, וכן רש"י דכאן, וכן הבין הרא"ם שכתב ע"ד תוס' וצ"ע דזה מנלן דאדרבא אפי' נכרי שצרם אסור שישחט ואכל ע"פ אותו מום הרי רש"י חולק עליו שאמר ע"י נכרי או קטן אסור ומ"ש התוס' דרחמנא התיר למוקדשין שהוממו י"ל דקרא בפסולי המוקדשין שהוממו מעצמן אבל היכא דהפיל בהם מום אפילו נכרי אסור לאוכלן ע"כ. והם תמוהים עלי מאד דא"כ הו"ל לתוס' לכתוב דבר זה ולהביא דברי רש"י ולהקשות עליהם כדרבא ולא היה להם לכתוב כפשיטות, דרך קושיא אמאי מותר צורם נכרי ורש"י לא, ס"ל במקום זה ממ"ש, ותו, דדין פשוט הוא בכמה, מקומות דנכרי שהטיל מום בלא ידיעת ישראל דשרי, והיאך נימא כאן לרש"י דאסור: ונראה דבבשר בחלב ודאי נכלל בכל שתעבתי אפילו מה שנעשה ע"י נכרי אבל בצורם בכור שמצינו היתר מכח, פסולי המוקדשים לא הוי בכלל כל שתעבתי אלא מה שעשה על ידי ישראל שמכוין להתיר במזיד בזה הוה תיעוב ואסור אפילו אם נעשה כבר, אבל אם נעשה ממילא אינו מתועב כיון שהתורה התירה בקדשים ממילא אפילו נעשה בכוונה ע"י נכרי מותר מן התורה, וזהו שסיימו התוספות א"כ אינו דבר מתועב כלומר כיון שהותר בממילא הותר נמי בע"י נכרי או קטן. ומש"ה ניחא דרש"י איירי שצורם אוזן כדי לשוחטו זה ודאי בכלל כל שתיעבתי ואסור באכילה, אבל התוספות מיירי שעשאהו נכרי דזהו מותר באכילה כמו בממילא משא"כ בבשר בחלב דאסור אפילו בממילא כיון שלא מצינו שום היתר בתורה, ובספרי שנינו ר' אליעזר אומר מנין לצורם אוזן בכור ואוכל ממנו שעובר בלא תעשה ת"ל לא תאכל כל תועבה הרי דגם כאן נקט האיסור בעושה כדי לאכלו ממנה דהא לא בחנם נקט ואוכל ממנה, אלא דהרמב"ם כתב בפרק ב' דבכורות המטיל מום בבכור הואיל ועשה עבירה קונסין אותו כו', משמע דאפילו עושה במזיד אין איסור מן התורה אלא משום קנס חכמים, וקשה עליו מספרי שזכרנו והרא"ש הניח קושיא זו בצ"ע, וכתב עוד שי"ל שהרמב"ם פסק כאחרים דפליגי עליה דר"א וס"ל דבפסולי המוקדשים הכתוב מדבר ע"כ, פירש דוקא פסולי המוקדשים שנפסלו מעצמן אבל לא בצורם אוזן בכור שהוא יצא לחולין, וזה מבואר ברמב"ם בפי"ח דפסולי מוקדשים כל קרבן שנאמר בו שהוא פסול בין שיפסל במחשבה בין במעשה בין בדבר שאירע שנפסל בו כל האוכל ממנו כזית במזיד לוקה שנאמר לא תאכל כל תועבה מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין, וכן קדשים שהוטל בהם מום כו' הרי הם בכלל כל תועבה כו' עכ"ל. הרי שאין בכלל כל תועבה אלא פסולימוקדשים כאחרים הנזכרים בספרי כן לענין שאר דברים הן לענין מום משא"כ לענין מום של בכור דזה לא נקרא, פסול קדשים אלא חולין ממש ובזה אין איסור אכילה כלל מן התורה אלא משום דקנס הוא. וא"כ נימא דגם התוספות שזכרתי לעיל ג"כ ס"ל דכל תועבה לא קאי אבכור כלל דאפילו אם עשה במזיד אין כאן איסור אפילו מן התורה, ורש"י שכתב כאן דגם צורם אוזן בכור הוה בכלל כל תועבה היינו כר' אליעזר הנזכר לעיל, והיינו דוקא בנעשה ע"י עצמו ולא ע"י נכרי או קטן שאלו אינם בכלל תועבה ואין בהם איסור אכילה אלא מדרבנן אם הנכרי עושה מדעת ישראל או שמכוון להתירו, כמו המעשים הנזכרים בגמרא בבכורות:
פסוק ג:
אך קשה לי דר' אליעזר ס"ל כאן דצורם אוזן בכור הוא בכלל כל תועבה כו' והא איתא בבכורות (דף ל"ד) משנה הצורם אוזן בכור ה"ז לא ישחוט עולמית דברי ר' אליעזר וחכ"א נולד בו מום אחר ישחוט עליו, ואמרינן בגמרא דר' אליעזר קניס לעולם כו' דמכח קנס ס"ל דאסור, וכאן בספרי אר"א דאסור מן התורה מכל תועבה, וי"ל דכל זמן שלא נולד מום אחריו באותה בהמה הוא אסור מן התורה אבל כאן אסר ר' אליעזר אפילו אחר שנולד מום אחר היינו משום קנס:
פסוק ג:
בישל בשר בחלב כו'. קשה הא כבר ידעינן איסור אכילת בשר בחלב ואפילו בהנאה מכח ג"פ לא תבשל כדפירש"י בפרשת משפטים ונראה לומר דאי מהתם הו"א דוקא מה שאתה מבשל אסור אבל מה שנעשה ע"י נכרי מותר אפילו באכילה קמ"ל כל תועבה אפילו ע"י נכרי או קטן, ואי לא כתיב כל תועבה הו"א בשר בחלב חידוש הוא דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא מותר מן התורה ע"כ אינו בכלל תועבה כו' קמ"ל:
פסוק כב:
שנה שנה, מכאן שאין מעשרין מן החדש על הישן קשה תבואה ישנה עדיפא מן החדשה כדאיתא בפרק איזהו נשך (דף ע"ב) היה תבואה חדשה מארבע וישנות משלש שהחדשה תתיבש ותהיה נחסר, וכאן פשוט שאפילו מן היפה על הרעה אסור כל שאינה בשנה אחת ולמה זכר כאן מן החדש על הישן איפכא הוה ל"ל ואסור מן הישן על החדש דהוי רבותא, וי"ל דכאן מיירי אפילו אם רוצה לתת מעשר יותר ממנו לפי המדה של עכשיו שתתיבש ורוצה למלאות אותו חסרון מכח היבוש אפ"ה אסור:
פסוק כד:
כי יברכך. שתהא התבואה מרובה. יש לדקדק שמא הברכה שתהיה עם רב וצריך לך נחלה גדולה וע"כ כי ירחק ממך המקום, ודומה לזה בספר יהושע אצל בני יוסף שאמרו עד כה ברכני ה' ובקשו נחלה עוד וזה לא כדברי הרא"ם שאמר אין שייך ברכה אלא בתבואה, אלא די"ל כן קשה למה אמר שלא כסדר דהיה לו לומר כי ירחק ממך המקום קודם כי לא תוכל שאתו אחר כי ירבה ממך הדרך דרבוי הדרך הוא מכח ריחוק המקום, אלא ע"כ דהכתוב הזה דהוה סיפא פירושא דרישא דהיינו דברישא קמ"ל תרי טעמי, האחד דכי ירבה ממך הדרך, והשני כי לא תוכל שאתו, ומפרש זה בסיפא דמה שאמרת כי ירבה הדרך הוא משום כי ירחק כו', ומה שאמרתי כי לא תוכל שאתו הוא משום כי יברכך ה' אלהיך בריבוי תבואה משא"כ בלא פירוש זה יהיה שלא כסדר: