פסוק א:לא תתגדדו. לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראויין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים:
פסוק א:בין עיניכם. אצל הפדחת ובמקום אחר הוא אומר (ויקרא כא, ה) לא יקרחו קרחה בראשם, לעשות כל הראש כבין העינים:
פסוק ב:כי עם קדוש אתה. קדשת עצמך מאבותיך ועוד, ובך בחר ה':
פסוק ג:כל תועבה. כל שתעבתי לך, שאם צרם אזן בכור כדי לשחטו במדינה, הרי דבר שתעבתי לך כל מום לא יהיה בו, ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל על אותו המום בשל בשר בחלב הרי דבר שתעבתי לך, והזהיר כאן על אכילתו:
פסוק ד:זאת הבהמה וגו' איל וצבי ויחמור. למדנו שהחיה בכלל בהמה, ולמדנו שבהמה וחיה טמאה מרבה מן הטהורה, שבכל מקום פורט את המועט:
פסוק ה:ואקו. מתרגם יעלא (איוב לט, א) יעלי סלע הוא אשטנבו"ק:
פסוק ה:ותאו. תורבלא, שור היער באלא יער, בלשון ארמי:
פסוק ו:מפרסת. סדוקה כתרגומו:
פסוק ו:פרסה. פלנט"א [כף רגל]:
פסוק ו:ושסעת. חלוקה בשתי צפרנים שיש סדוקה ואינה חלוקה בצפרנים והיא טמאה:
פסוק ו:בבהמה. משמע מה שנמצא בבהמה אכל, מכאן אמרו שהשליל נתר בשחיטת אמו:
פסוק ז:השסועה. בריה היא שיש לה שני גבין ושתי שדראות אמרו רבותינו למה נשנו, בבהמות מפני השסועה, ובעופות מפני הראה, שלא נאמרו בתורת כהנים:
פסוק ח:ובנבלתם לא תגעו. רבותינו פרשו, ברגל שאדם חיב לטהר את עצמו ברגל. יכול יהיו מזהרים בכל השנה, תלמוד לומר (ויקרא כא, א) אמור אל הכהנים וגו' ומה טמאת המת חמורה, כהנים מזהרים ואין ישראל מזהרים, טמאת נבלה קלה לא כל שכן:
פסוק יא:כל צפור טהורה תאכלו. להתיר משלחת שבמצורע:
פסוק יב:וזה אשר לא תאכלו מהם. לאסר את השחוטה:
פסוק יג:והראה ואת האיה וגו'. היא ראה היא איה היא דיה ולמה נקרא שמה ראה, שרואה ביותר. ולמה הזהיר בכל שמותיה, שלא לתן פתחון פה לבעל דין לחלוק, שלא יהא האוסרה קורא אותה ראה והבא להתיר אומר, זו דיה שמה או איה שמה, וזו לא אסר הכתוב. ובעופות פרט לך הטמאים, ללמד שהעופות הטהורים מרבים על הטמאים, לפיכך פרט את המועט:
פסוק טז:והתנשמת. קלב"א שורי"ץ:
פסוק יז:שלך. השולה דגים מן הים:
פסוק יח:דוכיפת. הוא תרנגול הבר ובלע"ז הרופ"א וכרבלתו כפולה:
פסוק יט:שרץ העוף. הם הנמוכים הרוחשים על הארץ, כגון זבובין וצרעים וחגבים טמאים, הם קרויים שרץ:
פסוק כ:כל עוף טהור תאכלו. ולא את הטמא בא לתן עשה על לא תעשה. וכן בבהמה, אותה תאכלו ולא בהמה טמאה, לאו הבא מכלל עשה, עשה, לעבור עליהם בעשה ולא תעשה:
פסוק כא:לגר אשר בשעריך. גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבלות:
פסוק כא:כי עם קדוש אתה לה'. קדש את עצמך במתר לך דברים המתרים ואחרים נוהגים בהם אסור, אל תתירם בפניהם:
פסוק כא:לא תבשל גדי. שלש פעמים פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה: לא תבשל גדי וגו':
פסוק כב:עשר תעשר. מה ענין זה אצל זה, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, לא תגרמו לי לבשל גדיים של תבואה עד שהן במעי אמותיהן, שאם אין אתם מעשרים מעשרות כראוי, כשהוא סמוך להתבשל אני מוציא רוח קדים והיא משדפתן שנאמר (מלכים ב' יט, כא) ושדפה לפני קמה, וכן לענין בכורים:
פסוק כב:שנה שנה. מכאן שאין מעשרין מן החדש על הישן:
פסוק כג:ואכלת וגו'. זה מעשר שני שכבר למדנו לתן מעשר ראשון ללוים, שנאמר (במדבר יח, כו) כי תקחו מאת בני ישראל וגו', ונתן להם רשות לאכלו בכל מקום, שנאמר (שם יח, לא) ואכלתם אתו בכל מקום, על כרחך זה מעשר אחר הוא:
פסוק כד:כי יברכך. שתהא התבואה מרבה לשאת:
פסוק כו:בכל אשר תאוה נפשך. כלל:
פסוק כו:בבקר ובצאן וביין ובשכר. פרט:
פסוק כו:ובכל אשר תשאלך נפשך. חזר וכלל מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ וראוי למאכל אדם וכו':
פסוק כז:והלוי וגו' לא תעזבנו. מלתן לו מעשר ראשון:
פסוק כז:כי אין לו חלק ונחלה עמך. יצאו לקט שכחה ופאה והפקר, שאף הוא יש לו חלק עמך בהן כמוך, ואינן חיבין במעשר:
פסוק כח:מקצה שלש שנים. בא ולמד שאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושניה לשמטה, שיבערם מן הבית בשלישית:
פסוק כט:ובא הלוי. ויטול מעשר ראשון:
פסוק כט:והגר והיתום. ויטלו מעשר שני, שהוא של עני של שנה זו, ולא תאכלנו אתה בירושלים כדרך שנזקקת לאכול מעשר שני של שתי שנים:
פסוק כט:ואכלו ושבעו. תן להם כדי שביעה מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן וכו'. ואתה הולך לירושלים למעשר של שנה ראשונה ושניה שהשהית ומתודה בערתי הקדש מן הבית (דברים כו, יג), כמו שמפורש ב"כי תכלה לעשר" (שם כו, יב):