התעלות פרטית

בפרק זה ניפגש באותן מצוות העוסקות בהתעלות הפרטית הראויה לבני עם הארץ – "עם שבגינו נבראת הארץ... עם שעתידין לירש את הארץ על ידי מצוות הללו".

כבני עם סגולה, הנבחר לעבודת ה', אנו מחויבים לשמור על צורתנו החיצונית הנאה גם בשעות קשות, ועל כן נאסרה עלינו שריטת הבשר ותלישת השער בשעת אבל, בפרט כאשר הן עלולות לעשות רושם קבוע. בהקשר זה יש להזכיר את איסור עבודת כהנים בעלי מום במקדש ואת חובתם של המשרתים בקודש להסתפר מדי חודש בחודשו, וכן את דברי הגמרא האמורים בכל איש ישראל: "רוחץ אדם פניו, ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו".

נוסף לזהירות ברושם החיצוני, ציוותה אותנו התורה להרחיק מעלינו מאכלים אסורים העלולים להשפיע לרעה על טבעו הטהור של גופנו. מסגנון התורה, שהגדירה את איסורי המאכל בלשון "תועבה", למדנו על ההרחקה הפנימית הטבעית הראויה לישראל מאותם איסורים.

בטרם תזכיר את המינים האסורים באכילה, הקדימה התורה וביררה את אותם מינים הראויים וקרובים לטבענו: שלושה מיני בהמות ושבעה מיני חיות העולים יחד למניין עשרה מינים, הרומזים במספרם על בחינת הקודש הראויה למאכלנו.

הבדלת השלוש מן השבע מייחדת את אותן בהמות הראויות לקרבן מכלל החיות הכשרות למאכל, שכן אלו האחרונות אמנם אינן מזיקות לטבעו הבריא של האדם הישראלי, אולם אין בהן היכולת להתרומם אל עבודת הקודש בדומה לראשונות – הראויות לקרבן. מצאנו בדברי חכמים כי אכילת בשר השור מועילה לצלילות דעתם של העוסקים בתורה, וממילא אינה ראויה לעם הארץ שאינו עוסק בתורה. מכאן שאכילת אחת משלוש הבהמות הראויות לקרבן יש בה כדי לחזק את כוח הקודש במציאותנו הטבעית.

אחרי הכרת המאכלים המתאימים לנו הוזהרנו בהרחקת המינים האסורים. תחילה נזכרו המינים החיים ביבשה, שמתוך קרבתם אלינו השפעתם הרעה מסוכנת יותר, ולאחר מכן נזכרו הדגים, החיים במים, והעופות, המצויים ביבשה ובאוויר גם יחד.

כשנתבונן בפסוקים, נמצא שהתורה הבדילה בן הדגים ובין העופות, כאשר בראשונים נצטווינו בהכרת סימני הטהרה המתירים את הדגים הכשרים, ומתוך כך אנו מסיקים כי חסרי הסימנים אסורים. באחרונים, לעומתם, הקדימה התורה את היתר אכילת הציפור הטהורה, אולם לא נתנה בה סימנים; לאחר מכן נזכרו העופות האסורים בשמם ומתוך כך חזרה התורה והתירה בלשון ציווי כוללת את אכילת העוף הטהור.

מכאן אפשר ללמוד כי יש יתרון באכילת בשר העופות על פני יתר המינים הראויים למאכל, שכן תכונת התעופה – המרחפת בקלות ומתנשאת מעל חיי החומר - טהורה מיסודה, עד שרק החריגים האסורים ניקבו בשמות.

אחרי ההרחקה מהמינים האסורים למדנו כי גם המינים הטהורים אינם מותרים אלא בדרך השחיטה המכשירה אותם לישראל, ועל כן נאסרנו באכילת נבלה.

ההכרה כי יש להבחין בין מין האסור מעצם טבעו, בשל הטומאה הדבוקה בו, ובין מין שיסודו טהור אך חסרה לו ההכשרה הראויה, היא המבחינה גם ביחסינו עם הגויים בין אלו הקרובים אלינו בדרכי האמונה, "הגר אשר בשעריך", ובין אלו הרחוקים בתכלית הריחוק מאתנו. לאלו הקרובים המליצה התורה לתת במתנה בהמה שנתנבלה, ובזאת לשמור על קשר של הערכה וחיבה עמם; וזאת לעומת הנכרים שלהם יעצה התורה למכור את הבשר – "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי".

גם מין טהור שנשחט כראוי מזקיק לימוד מיוחד באשר לדרך אכילתו, וכך אנו מוצאים את איסור אכילת בשר בחלב, כאשר שני מינים המותרים כל אחד בפני עצמו נאסרים באכילה כאשר הם מעורבים זה בזה.