פסוק א:בנים אתם לה' אלהיכם. (קדושין ל״ו ע״א) בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים ואם לאו וכו' דברי ר״י ר״מ אומ' בין כך ובין כך קרויי' בנים שנ' בני' סכלי' המה ואומר בנים לא אמן בם ואומר זרע מרעים בנים משחיתים ואומר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי וגו' בני אל חי. בנים סכלים אף שלא למדו תורה נקראים בנים. לא אמן. אף שאין להם מעשים כי בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה ואף שעשו עבירות נקראו בני' והביא ראיה. ואומ' זרע וגו' בנים משחיתים וכו' בני אל חי:
פסוק א:לא תתגדדו. שלא תעשו שרט ומפני מה לא כתב שריטה דרשו רז״ל (יבמות י״ג ע״ב) ג״כ שלא יעשו אגודות אגודות:
פסוק א:ולא תשימו קרחה. יכול לא יהי' חייב אלא בין העינים ת״ל בראשם לחייב על כל הראש וכו'. ואין לי אלא כהנים שריבה בהן מצות. ישראל מניין נאמר כאן קרחה ונאמ' להלן קרחה מה להלן עשה הראש כבין כו' אף כאן כו' ומה כאן על מת אף להלן. ולמה כתיב בכהנים ולא כאן משום דכלל בכל התורה לכתוב דבר חמור אצל החמור (פי' ה״ל לכתוב כאן כל הראש ולא צריך ג״ש כלל שק״ו הוא לכהנים אלא דהכלל וכו'):
פסוק ב:כי עם קדוש אתה. קדושה שהיא עליך גרמה לך:
פסוק ב:ובך בחר. זה דור המדבר שכרת עמהם ברית. וזהו שאומרים אבל אנחנו עמך בני בריתך. זה דור המדבר. בני אברהם. אלו אבות:
פסוק ב:להיות לו לעם סגלה. שישראל נקראו סגולה וכן נאמר והייתם לי סגלה מכל העמים מלמד שכל א' מישראל חשוב לפניו יותר מכל העמי':
פסוק ב:אשר על פני האדמה. ולא מן האבות:
פסוק ג:לא תאכל כל תועבה. כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל לימד על בשר בחלב שאסור באכילה. ד״א לא וגו' לימד על פסולי המוקדשים בלי פדיון:
פסוק ד:זאת הבהמה. עשר מינים יש כאן ג' בבהמה ז' בחיות ושגלוי וידוע וכו':
פסוק ד:זאת הבהמה וגו' איל וגו'. מלמד שחיה בכלל בהמה ומנין שבהמה בכלל חיה ת״ל בפ' שמיני זאת החי' וגו' מכל הבהמה וגו':
פסוק ה:תאו. זה שור הבר ומין בהמה הוא שתרגמו תורבלא ור״י אומר מן חיה שחשבו בין החיות:
פסוק ו:בבהמה. לרבות את השליל הוציא ידו מנין ת״ל תאכלו אבל הוציא ראשו הרי הוא כילוד אין לי אלא בן ט' חי מנין בן ט' או בן ח' חי ומת ת״ל מפרסת פרסה שתי פרסות מעלת גרה. לרבות הכל:
פסוק ז:השסועה. זה בריה שיש לה שתי גבין ושתי שדראות ומיירי ע״כ בשליל דאל״כ אינו חי כלל:
פסוק ז:את הגמל. דווקא שבא מגמל אבל גמל שהוא במעי בהמה טהורה טהור שדווקא גמל בן גמל וכן להיפך טהור במעי טמא טמא ובפ' שמיני בבהמה להתיר שליא יכול אפי' יצאה מקצתה ת״ל אך:
פסוק ז:אתה תאכלו. הוא עשה על כל בהמות טמאו' שלאו הבא מכלל עשה וכו':
פסוק ז:אך וגו' לא תאכלו. הוא ל״ת אין לי אלא ד' מינין טמאים מנין לרבות הכל וכו':
פסוק ז:אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה. אפי' טהור שנולד מן הטמא טמא:
פסוק ז:לא תאכלו וגו' ממפריסי הפרסה. לפי שנאמר ובשר בשדה טריפה מנין לכל י״ח טריפות ומנין לכל ה' חטאות המתות שאסורין באכילה ת״ל ממעלי הגרה. ומנין לרבות תמורת פסולי המוקדשין שאסור באכילה ת״ל וממפריסי הפרסה יכול טמא שנולד מן הטהור שהוא אסור ת״ל טמא הוא לכם למעט אם נולד מטהור שמותר באכילה. מנין שבשר מהלכי שתים מותר ת״ל את זה לא תאכלו וגו' זה למעט מהלכי שתים:
פסוק ז:את הגמל וגו'. למה נאמר והלא כבר נאמר בפ' שמיני אלא שהתם הוא בבשר והכא בחלב. וכן כל הרבוים והמעוטים שבפ' שמיני לענין בשר וכאן לענין חלב. ושני פעמים נאמר טמאים הם לכם א'. בא לאסור צירן ורוטבן וקיפן. וב'. בא שמצטרפין כל המינין יחד. ואפילו בשר וחלב בין בחייהם ובין במותם:
פסוק ח:מבשרם. ולא גידים וקרנים וטלפים:
פסוק ח:ובנבלתם לא תגעו. אפילו בשחוטים יכול יהיו הישראלים מוזהרים על הטומאה ת״ל אמר אל הכהנים וגו' לנפש לא יטמא. וק״ו מה טומאת מת שהיא חמורה ישראלים אינם מוזהרים טומאת נבילה הקלה לא כ״ש. א״כ למה נאמר ובנבלתם לא תגעו ברגל (פי' משום שחייבים לראות ברגל בבית המקדש):
פסוק ט:את זה תאכלו מכל אשר במים וגו'. למעט בורות שיחין ומערו' שאינם צריכים שני סימני טהרה. ומנין לרבות שבכלים בלא סנפיר וכו' ת״ל עוד תאכלו:
פסוק יא:כל צפור טהרה. כ״מ שנא' צפור נלמד בבנין אב מכאן שנא' אצל צפור טהרה. שבכ״מ הוא טהור:
פסוק יא:כל צפור וגו'. לרבות המשולחת שמותרת (והיינו אחר השילוח דווקא):
פסוק יב:אשר לא תאכלו. לרבות השחוטה שלא תאכל:
פסוק יב:הנשר והפרס. כ״ד עופות טמאים. כ״א מפורשים כאן וכ״א מפורשים בפ' שמיני. אך שראה היא דאה ואיה היא דיה נמצא לא הוי אלא כ'. ובארבע כתיב למינו לרבות עוד ד' מינים. והוי כ״ד. במתניתין אמרו כל עוף הדורס טמא. וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף טהור פי' כל הטמאין דורסין וכל הטהורין אינם דורסין. ונשר לית לי' כלל סימן טהרה וכל שאר עופות לית להו רק סימן א' של טהרה ודורסין. ועורב יש לו שני סימנין. ופרס ועזניה חד מהם יש בו שני סימנים אחד והוא דלא דרס. והשתא ה״פ במתניתין. כל עוף הדורס טמא שטהור אינו דורס. וכל הטמאין דורסין. וכל שיש לוג' סימנים כשר. דבמה איכא לספוקי. נשר אין לו סימן טהרה כלל. וכל שאר עופות אין להם אלא סימן אחד. ועורב אין לו אלא ב' סימנים. ואתי שפיר נמי מה שאמר ר״נ היה בקי וכו' עוף הבא בסימן א' טהור והוא דלא דרס פירוש הסימן האחד שמטהרין אותו יהיה הסימן שלא דרס דכל עופות טמאין דורסין. מאי איכא למימר דלמא פרס ועזני' לא שכיחי ביישוב כלל:
פסוק יג:ואת האיה וגו'. לרבות כל מיני איה:
פסוק יד:ואת כל ערב. עורב זה שחור. כל ערב. זה עורב עמקי. פי' לבן ולהביא סימני עורב בראש וכו' פי' סנונית וזרזיר שראשו דומה ליונה:
פסוק טו:ואת בת היענה. וכי בת יש לה ליענה אלא זה ביצתה:
פסוק טו:הנץ למינהו. זו בר חריא:
פסוק טז:את הכוס ואת הינשוף. שלסתות שלהם דומות לב״א:
פסוק טז:והתנשמת. זה בריה שאין לה עינים:
פסוק יז:והקאת ואת הרחמה. זו רחם והסימן שכשעומדת על הגג ירד מטר לעולם וירחם הקב״ה על עולמו. וגם מורה על זמן הגאולה כשעומד' על הארץ ושריק. ורחמה ג״כ מורה על הגאול' שרחמה נקראת בל' נקיבה:
פסוק יז:ואת השלך. ששולה דגים מן הים:
פסוק יז:בפ' שמיני כתיב שלך ינשוף כו' והרחם. וכאן כתיב שלך אחר רחמה נראה ששלך פרנסתו ששולה דגים מן הים ואין משיח בא עד שלא ימצא דג לחולה. ולכך כתיב אחר רחמה שרחמה מורה על הגאול' וכשיבא הגאולה ינוחם גם השלך שיהי' לו פרנסה:
פסוק יח:והחסידה. שעושה חסד עם חברותיה' וגם חסידה שטובלת אחר שימושה:
פסוק יח:חסידה. זו דיה לבנה והאנפה. זו דיה רגזנית:
פסוק יח:למינה. הרי כ״ד עופות טמאי' מפורשים עם ד' למינהו:
פסוק יט:וכל שרץ העוף וגו'. אלו חגבים טמאים שנא' בפ' שמיני ולא נאמר בהם לאו ובא פסוק זה והזהיר בלאו:
פסוק כ:כל עוף טהור תאכלו. זו חגבים טהורים:
פסוק כא:לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה. ר״מ אומר דברים ככתבן לאסור לנכרי במתנה משום לא תחנם ר״י אומר להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי:
פסוק כא:לא תבשל גדי. ג' גדי כתיב לרבות ג' דברים ולמעט ג' דברים. מרבה מיתה וממעט טמאה. מרבה שליל וממעט שליא. מרבה חֵלב וממעט דם:
פסוק כא:בחלב אמו. למעט שחוטה וזכר. לא תבשל. ג' פעמים אחד לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה וא' לאיסור בישול ר״ע אומר נאמר ג' פעמים לא תבשל פרט לטמאה וחיה ועוף אבל מדרבנן אסורים שניהם. ריה״ג אומר בחלב אמו פרט לעוף שאין לו אם. ופליגי בשני דברים ר״ע סבר שניהם מדאורייתא מותר ומדרבנן אסור וריה״ג סבר כולם מדאורייתא