פסוק א:רש"י ד"ה לא תתגדדו, ...ואתם ראויין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים. ע"כ. לא ידעתי למה התכוון רש"י באמרו "ואתם ראויין להיות נאים". האם יש דין מיוחד בזה? האם גם בזה ירא שמים צריך להחמיר על עצמו? (פ' ראה תש"ן, תשנ"א) וראה "באר בשדה". לדבריו, אין הכוונה "נאים" כמשמעו הפשוט, שהרי שקר החן והבל היופי ואין בזה שום מעלה ויתרון, אלא הכוונה לפי שאתם בניו של מקום ראוי לכם להיות נבדלים מגויי הארץ ולא להיות כמותם.
פסוק א:ומעניין שאין רש"י מביא כאן את דברי הגמרא (יבמות יג ע"ב) "לא תעשו אגודות אגודות", אף על פי שהם אקטואליים - גם בזמנו - לא פחות מדברי הספרי שהוא מביא. (פ' ראה תשמ"ח) הערת ר' חזקי פוקס שי': הגמרא ביבמות (יג ע"ב) לומדת דין זה של "לא תעשו אגודות אגודות" מזה שלא כתוב "לא תגודדו", אלא "לא תתגודדו". כלומר מדובר בדרשה של התי"ו המיותרת ולא בפשוטו של מקרא. וכיוון שאין דרכו של רש"י ללמד את כל ההלכות הנלמדות מן הפסוקים, אלא רק מה שנדרש להבנת פשוטו של מקרא, לכן מדבר באיסור גדידה בלבד.
פסוק ג:רש"י ד"ה כל תועבה, ...בשל בשר בחלב, הרי דבר שתִעבתי לך, הזהיר כאן על אכילתו. ע"כ. הוה אומר שיש כאן לאו נוסף על אכילת בשר בחלב? וראה להלן (פסוק כא). (פ' ראה תשנ"ו) וראה "דברי דוד" שאם לא פסוק זה היינו אומרים שאין איסור אכילה אלא לבשר וחלב שנתבשל באיסור, אבל אם נתבשל על־ידי גוי וכדו' מותר לאכלו.
פסוק ג:העדר השיטה שבפרשה זו מפתיע - לגבי דגים יש רק כלל; לגבי עופות הכתוב מונה את הטמאים שהם המיעוט, כדברי רש"י שם; ואילו לגבי בהמה וחיה יש גם כלל וגם מנייה, הן של המותר (המיעוט) הן של האסור (הרוב). דיברתי על כך עם ידידי ר' יצחק הדס שי' ואמר לי שגם הוא נתעורר עתה לשאלה זו בפעם הראשונה. (פ' ראה תשנ"ג) לגבי הבהמה והחיה כתב החזקוני (בפסוק ו) שלמרות הפירוט הוצרך הכתוב לתת בהם סימנים לבני אדם שאינם בקיאים בשמותיהם, או יש שהשמות מתחלפים. והרב זלמן סורוצקין ב"אזנים לתורה" (לפסוק ד) כתב אודות מניית הבהמה והחיה הטהורה: ב"תורת כהנים" לא מנה את עשר בהמות וחיות הטהורות וסמך על הסימנים, מפרסת פרסה ומעלת גרה, וגם כאן נאמרו סימנים אלה. ולמה איפוא פרט כאן את כל עשרת המינים בשמותיהם? קושיה זו מפורשת ב"חתם סופר" (יו"ד סימן עד), ומצאתי תירוץ על זה במהר"ם שיף (חולין סג) שבעיקר בא הכתוב ללמד שצריך לשנות לתלמידים דרך קצרה ורק על־ידי זה שמנה בבהמות את הטהורות ובעופות את הטמאים, אפשר להתעורר על לימוד זה, מה שאין כן אם לא היה מונה כלל את הבהמות, רק את העופות הטמאים, לא היינו יודעין זה. ע"כ. ואודות מניית הבהמה והחיה הטמאה כתב (בפסוק ז) שהפירוט בא כדי שהמהלך במדבר ומצא בהמה או חיה שפרסותיה חתוכות ורואה שהיא מעלת גרה, אם מכיר בה שאינה גמל, ארנבת או שפן, או שמצא בהמה או חיה ואין בידו לבדוק אם היא מעלה גרה, אבל הוא רואה שהיא מפריסה פרסה ושוסעת שסע, מותר לו בעל חיים זה באכילה.
פסוק ג:לגבי הדגים כתב (בפסוק ט): בספר "פענח רזא" הקשה: למה לא מנה הכתוב את הדגים האסורים או המותרים ורק נתן בהם סימנים? ותירץ, שה' לא הביא את הדגים לאדם הראשון לתת להם שמות. ובאמת נסתפקו בזה בתוספות (ד"ה כל שיש לו, חולין סו ע"ב) אם קרא אדם הראשון שמות לדגים או לא. עיין שם. בכל אופן אם היה הכתוב רוצה למצוא דרך איך לאכול דג בלא קשקשת למי שאינו בקי אם עתיד הדג לגדל קשקשת אחר זמן או שמשירן בשעה שעולה מן המים - שאז הדג טהור - על סמך שיכיר את כל הדגים הטמאים ויידע שהדג הזה אינו מהם, היה הכתוב צריך לקרוא בשם ולמנות את כל השבע מאות דגים טמאים (שם סג ע"ב ועיין שם בתוספות ד"ה עופות), ואין זו "דרך קצרה" וקלה, ובפרט בשביל דבר שלא שכיח.
פסוק ג:ובדברי הסיכום שב"דעת מקרא" (עמ' רטו) מבואר: לא קראה התורה בשמות מיני הדגים, לא של הטהורים ולא של הטמאים. אפשר שרבים הם, אלה ואלה; ואפשר שלא היו ידועים להולכי מדבר, ולא ראום בעיניהם. ע"כ. ובאשר לעופות. הסיבה שהכתוב אינו נותן בהם סימנים כלל מבוארת בספר "תורת המנחה" לרבי יעקב סקילי, תלמיד הרשב"א (ח"ב עמ' 405 במהדורת ר' ברוך חפץ), וזו לשונו: וזה שלא פירש הכתוב סימני העוף כמו שפירש סימני שאר בעלי חיים, מפני שיש בעופות שהם מותרין בסימן אחד ויש שאינם מותרין אפילו בשני סימנים. ולפיכך פרט הכתוב אלו, שאף על פי שיש להם סימני טהרה - אסורים, והשאר - טהורים, ואף על פי שאין להם כי אם סימן אחד. ע"כ.
פסוק ג:ועוד: בעלי חיים רבים מוזכרים כאן עם המלית "את", ואחרים - בלעדיה. ולא עלה בידי למצוא כאן כל שיטה שהיא. ולכאורה זה קשה שבעתיים למי שדורש את כל האתין שבתורה (רבי שמעון העמסוני במסכת פסחים כב ע"ב). (פ' ראה תשס"ה) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: עיין בכורות (ו ע"ב).
פסוק ו:רש"י ד"ה מפרסת, סדוקה - כתרגומו. ע"כ. קשה לי: אם כן הוא, לשם מה אומר הכתוב בהמשך "ושוסעת שסע", פרש"י - חלוקה בשתי צפרנים וכו', והרי לכאורה אפשר להבין "מפרסת פרסה" - זו שיש לה פרסה, "ושסעת שסע שתי פרסות" - והפרסה מחולקת לשתיים, וגם בדרך זו אדע שהשסע חייב להיות חלוק ולא רק סדוק. ואם נפרש כך, לא יהא צורך לראות ב"שסועה" שבפסוק הבא בריה בפני עצמה. (פ' ראה תשס"א) וראה רא"ם. לדבריו, אין לפרש ש"מפרסת" הוא שם פועל הנגזר מלשון 'פרסה', וכלומר שיש לה פרסה להפריס (לדרוך) על הארץ, שהרי בפסוק הבא נאמר על הגמל, הארנבת והשפן "ופרסה לא הפריסו", ואין לומר שאין להם פרסה כלל, אלא שיש להם פרסה ואינה סדוקה.
פסוק ז:רש"י ד"ה השסועה, בריה היא שיש לה שני גבין ושני שדראות (חולין ס ע"ב) וכו'. כלומר בריה זו אסורה באכילה, אף על פי שיש לה שני סימני הטהרה, ומחלוקת בדבר בגמרא (נידה כד ע"א) - רב סובר שאין מין בריה כזו בעולם, ולא אמרה תורה אלא כאשר תמצא בריה כזו במעי בהמה טהורה, שלא תותר בשחיטת אמה. ושמואל סובר שיש מין בריה כזו ואסרתה תורה. ותמוה בעיני שרש"י תופש כאן כדעת שמואל באשר לעצם קיומה של בהמה כזאת, אף כי הלכה כרב באיסורא. (פ' ראה תשמ"ח)
פסוק ז:ולכאורה עוד יותר קשה: מה דחקו את רש"י שלא להבין בפשטות "השסועה" כתואר ל"הפרסה". ושמא גם זה תוצאה מנטייתו למופלא? (פ' ראה תשנ"ג) וראה "גור אריה". לדבריו, שינה רש"י מהמשמעות הפשוטה מפני שבפסוק הקודם הבהמה חלוקת הפרסה נקראת "שוסעת שסע", וכן בפרשת שמיני (ויקרא יא, ג) היא נקראת כך. בפעם היחידה במקרא מופיע כאן השם "שסועה". מכאן ש"שסועה" אינו תיאור הפרסה אלא בריה הוא.
פסוק ז:ויתרה מזה יש לשאול: כלום ראו חז"ל או מי מהם בעל חיים שכזה? ואפילו אם כן, למה יקרא "שסועה"? וראה רמב"ם (הלכות מאכלות אסורות א, ו) האוסר בריה שכזו גם כשהיא נולדת מבהמה טהורה או נמצאה במעיה, וכמובן פוסק בזה כרב. (פ' ראה תשנ"ט) וראה "תורה תמימה" על אתר (אות כ) ששאל מן הצד האחר: ויפלא מאוד מניין לו לרב להחליט החלט גמור וקיים דבְּרִיה כזו אינה במציאות כלל ואי אפשר לה לחיות... והלא כלל גדול קיימא לן "לא ראינו אינה ראיה"... נשגב ממני הדבר לא אוכל לו, מה ראה רב לזה ומה הכריח אותו לזה, ואם על פי חכמת הטבע והרפואה היה דן כן, הלא בר פלוגתיה שמואל היה נודע לטבעי ורופא מצויין, כנודע, והוא סבירא ליה מפורש דנמצא וחיה בריה כזו... וראה זה דבר פלא מה שכתב בעל "המשביר" (רבי משה בירדוגו), כי במדינת ברזיליא נמצאת חיה שיש לה על גביו כעין בקע רחב ועמוק, ועל־ידי זה נראה כאילו נפרדו גבה ושדרתה. עיין שם. ומעין זה אצל בעל "הכתב והקבלה" ומלבי"ם על אתר.
פסוק ז:שם. ...אמרו רבותינו (חולין סג ע"ב), למה נשנו? בבהמות מפני השסועה, ובעופות - מפני הראה; שלא נאמרו ב"תורת כהנים" וכו'. כלומר הכתוב חזר ופירט בספר דברים את החיות שאינן כשרות בגלל השסועה שכתובה כאן ואינה בספר ויקרא, ובעופות מפני הראה שנתוספה כאן. והדברים מאוד קשים, לא רק משום הנדירות של אלה שנתוספו כאן (וראה "תורה תמימה" על אתר אות יט), וראה רש"י להלן (פסוק יג ד"ה והראה ואת האיה וגו') "היא ראה היא איה היא דיה", ואם כך בוודאי קשה לקבל שבשביל זה נשנתה פרשה ארוכה פעם נוספת. ולפחות פרשת העופות, אם יש כאן שלושה שמות למין עוף אחד, מאי נפקא מינה אם נאמר כאן או שם. וראה מה שכתבתי להלן (פסוק יג). (פ' ראה תש"ן)
פסוק ז:וכמובן גם אפשר לשאול בדרך אחרת - אם אמנם שתי הפרשיות (בהמה ועוף) נשנו פעמיים כדי לרבות את השסועה ואת הראה, למה הכתוב האוהב לקצר בלשונו לא הזכיר את הללו בפרשתם הראשונה. דבר זה קשה גם כאן וגם בכל יתר המקומות שבהם משיבים כך על השאלה, למה נשנתה הפרשה פעמיים. (פ' ראה תשס"ד) הערת הרב איתן שנדורפי שי': השאלה הכללית אודות הפרשיות החוזרות ונשנות בפסוקי התורה נידונה באריכות במאמריו של הרב ליב מינצברג בספר "תורה ודעת" ח"ב. עיין שם.
פסוק ח:רש"י ד"ה ובנבלתם לא תגעו, רבותינו פירשו - ברגל, שאדם חייב לטהר את עצמו ברגל. יכול יהיו מוזהרים בכל השנה וכו'. כלומר ודאי לא הזהיר כאן הכתוב מפני הטומאה בכל ימות השנה, שהרי לא הוזהרו אלא הכהנים על טומאה חמורה, היא טומאת המת, קל וחומר שכשמדובר בטומאה קלה כטומאת נבלה, לא הוזהרו עליה ישראל. (פ' ראה תשס"ו)
פסוק ח:"ואת החזיר... מבשרם... ובנבלתם" וגו'. קשה לי לשון הרבים: "מבשרם... ובנבלתם", והרי זה מוסב על "ואת החזיר", לשון יחיד. ואולי הכוונה - מבשרם, של כל האמורים בפסוקים ז-ח, לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו. (פ' ראה תשס"ז)
פסוק ט:"...כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו. וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו" וגו'. במשנה היה ניסוח כזה בהכרח מביא לקושיה על סתירה בין רישא לסיפא, שהרי דברים סותרים משתמעים מהם באשר למקרה של סימן אחד בלבד. ולא זכור לי שבאיזה מקום תשיב הגמרא על קושיה כזאת. וצריך לבדוק, שמא אכן אין לשאול כך. (פ' ראה תשמ"ח) הערת הרב איתן שנדורפי שי': אכן נראה שישנה חלוקה בין לשון התורה, בה ישנן חזרות שתפקידן להדגיש את הדבר (ראה רמב"ן בהקדמתו לספר דברים ורמב"ם בספר המצוות, השורש השמיני), לבין המשניות, שנכתבו בלא הדגשות.
פסוק יא:שמתי לב שאונקלוס מתרגם בפרשת העופות הטמאים רק "את" באל"ף צרויה ולא אלה שבאל"ף סגולה. היום שאלתי את ר' רפאל בנימין פוזן שי', שאמר לי כי כבר העיר על זה ר' דב רפל ז"ל והוא יגיד לי מראה מקום. (פ' שופטים תשס"ו) הערת ר' רפאל בנימין פוזן שי': אין ראיה מניקוד דפוסים מצויים. ולעצם העניין השמטת "אתין" בפסוקים אחדים, המתועדת בכל כתבי היד, גרמה מבוכה לפרשניו. השווה: "את הגמל... ואת השפן... ואת הארנבת... ואת החזיר" (פסוקים ד-ז) "ית גמלא... וית טבזא... וית ארנבא... וית חזירא". לעומת פסוקנו "את הנשר ואת הפרס ואת העזניה" - "נשרא וער ועזיא", בלא ה"אתין". ומסתבר כי שיקולים של יופי הלשון מכתיבים השמטת "אתין" הבאים בתדירות גבוהה. בספרי "העקיבות התרגומית בתרגום אונקלוס" (ירושלים תשס"ד, עמ' 150-157) הוכחתי בדוגמאות מרובות שהמתרגם מתחשב לעתים בשיקולים סגנוניים, ספרותיים ואסתטיים. (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)
פסוק יא:"כל צפור טהֹרה תאכלו - כל עוף טהור תאכלו". לא ידעתי מה בין צפור ולבין עוף אלא אם כן נקבל דברי ראב"ע לפסוק כ - "כארבה", כלומר עוף הוא כל מה שמתעופף שאיננו צפור. (פ' ראה תשס"ה)
פסוק יג:רש"י ד"ה והראה ואת האיה, ...ולמה הזהיר הכתוב בכל שמותיה? שלא ליתן פתחון פה וכו'. לכאורה זה שלא כדברי רש"י למעלה (ז ד"ה השסועה). (פ' ראה תשנ"ה) וראה "משכיל לדוד". לדבריו, כוונת דברי רש"י למעלה היא, ששני דברים התחדשו בספר דברים לעומת האמור בספר ויקרא: (א) איסור אכילת השסועה. (ב) העוף הטמא הנקרא "דאה" נקרא גם בשם "ראה".
פסוק יז:רש"י ד"ה שלך, השולה דגים מן הים. ע"כ. הוא כתרגום אונקלוס, בלא להזכירו. ואילו ד"ה דוכיפת, הוא תרנגול הבר... וכרבולתו כפולה. ע"כ, שלא כתרגום אונקלוס, ושוב - בלא להזכירו. ודומה שרש"י מפרש דוכיפת מלשון דו=שנים, כיפת=כיפה. (פ' ראה תשמ"ט)
פסוק יח:"...והעטלף". אם אמנם עטלף הוא מה שאנחנו קוראים היום בשם זה (fleder luous), כי אז קשה למה הוא נמנה במפורש עם הציפורים, ואינו כלול ב"וכל שרץ העוף" שבפסוק יט. (פ' ראה תשס"ד) כיוון ששרץ העוף הוא דווקא זה ההולך על ארבע (ומעלה), כמפורש בפרשת קדשים (ויקרא יא, כ) אין למנות את העטלף עם שרץ העוף, עם זאת לפי שאינו עוף אלא דומה לעוף, הוא נזכר בפרשה אחרון (ראה "דעת מקרא" על אתר).
פסוק יט:רש"י ד"ה שרץ העוף, ...וצרעים וכו'. נראה שהכוונה לצרעות. (פ' ראה תשס"ד)
פסוק כא:רש"י ד"ה כי עם קדוש אתה, ...דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור, אל תתירם בפניהם (פסחים נ ע"ב). ע"כ. חשובה הערת בעל "צדה לדרך" כאן, זו לשונו: והיינו רק כשיודעים שהוא דבר המותר ונהגו להחמיר על עצמם, אבל לא במנהג טעות כשחושבים שאסור מן הדין. (פ' ראה תשנ"ה) ובשו"ת מהר"ם אלשקר (סימן מב) הביא דברי הרמב"ם בתשובה שכתב: שכל דבר שטעו באיסור והוא מותר מעיקרו, שאסור לו לאדם להניחם בטעותם לפי שנמצא מוסיפין על התורה ופירושה, ומצוה לכופן ולהוציא מלבם שאין זה הדבר אסור מעיקרו.
פסוק כא:רש"י ד"ה לא תבשל גדי, שלוש פעמים, פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה. ע"כ. כך בספרי וכך דברי רבי עקיבא במשנה (חולין קיג ע"א). וזהו דין דאורייתא, ומדרבנן אסורה לא רק תערובת עוף אלא גם תערובת בשר חיה עם חלב, וראה רמב"ם (הלכות מאכלות אסורות ט, ד). (פ' ראה תשמ"ט)
פסוק כא:וראה רש"י למעלה (ג, ד"ה כל תועבה) ומה שכתבתי שם. (פ' עקב תשס"א)
פסוק כא:רש"י ד"ה לא תבשל גדי וגו' עשר תעשר, מה ענין זה אצל זה - אמר להם הקב"ה לישראל, לא תגרמו לי לבשל גדיים של תבואה עד שהן במעי אמותיהן וכו'. כלומר הכתוב רומז לעונשו של מי שמבטל מצוות מעשר, שעתידה תבואתו להתקלקל במכת שדפון המזכירה בישול גדי בחלב אמו. וזה על דרך המשל, שהתבואה לוקה בהבשלה מוקדמת, כשהגרעינים הרכים כ'גדיים' עדיין זקוקים ל'אמותיהן' השבולים. ולעצם עניין דרישתו סמוכין - לא תבשל גדי... עשר תעשר, ראה "שפתי חכמים" (אות ט) שכתב: ואף על גב שרש"י אינו דורש סמוכים אלא אותן שנכתבו שלא במקומן, יש לומר דבמשנה תורה דורש סמוכים, כמו שפירש רש"י לקמן בפרשת כי תצא (כא, יא), בפסוק "ולקחת לך לאשה" וגו'. ע"כ. ובאשר לנוסחה שבה משתמש כאן רש"י ("מה עניין זה אצל זה"), הרי זה עניין בפני עצמו, שכן לעתים קרובות בא לשון: "למה נסמכה" וכדו', כלומר לשון 'סמך' מפורש, לעתים כמו כאן ולעתים מבוטאת רק עובדת הסמיכות, בלא נוסחה. ונהייתי קצת יותר רגיש לנושא בעקבות מאמרו של ר' יצחק גוטליב שי' "'למה נסמכה' בפירוש רש"י" בספר הזכרון לנחמה ליבוביץ זצ"ל (פרקי נחמה עמ' 149) שאני עורך בימים אלה. ובאשר לתוכן דרשת הסמיכות, השווה מעין זה למעלה (שמות כג, יט; ושם לד, כו). (פ' ראה תשנ"ט)
פסוק כא:בעל הטורים ד"ה לא תבשל, בגימטריא: איסור אכילה ובישול והנאה. ע"כ. והוא על פי דברי הגמרא (חולין קטו ע"ב): ג' פעמים וכו'. אלא ש"לא תבשל" בגימטריא 763, ואילו "איסור אכילה" וכו' - 764. (פ' ראה תשנ"ט) ראיה לכך שאין להקפיד אם חסר אחד במנין בגימטריה מובאת בספר בראשית (לט, י). עיין שם.
פסוק כא:רש"י ד"ה שנה שנה, מכאן שאין מעשרין מן החדש על הישן. ע"כ. והוא מן הספרי (קה). וקצת קשה לי, שהרי לכאורה גם אסור לעשר מן הישן על החדש, והוא אף חמור יותר, ולמה אינו אומר אפוא בפשטות: מתבואת שנה אחת על חברתה, ויהא בזה איסור לשני המקרים? (פ' ראה תשנ"ה)
פסוק כא:וראה "שפתי חכמים" (אות ל): וכל שכן איפכא, אלא רבותא קמ"ל, דאפילו מן החדש על הישן... אסור. ע"כ. ואתי שפיר. (פ' ראה תשנ"ו)
פסוק כה:"...וצרתָ הכסף" וגו'. כיום המְשקים מרוכזים הרבה יותר. מי שיצטרך להביא מעשר שני לבית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן, יצטרך לסחוב עמו מטבעות־כסף במשקל נכבד, שהרי אין לחלל על שטרות כסף או על צ'ק (ראה חזו"א דמאי סימן ג סקי"ב ד"ה ונראה). (פ' ראה תשנ"ח) הערת יאיר שי': יתכן שיקימו "קרן מעשרות". בעלי הפירות יחללו את המעשר על המטבעות שנמצאות בקרן, ומשיגיעו לירושלים יוכלו לשלם בשטרות או בצ'ק לבעלי הקרן ולקבל את המטבעות שבקרן.
פסוק כו:"...וביין ובשכר" וגו'. התרגומים מתרגמים: ובחמר חדת ועתיק, וזה תמוה. וראה לעומת זאת ראב"ע על אתר המפרש "שכר - העשוי מדבש ומתמרים, מחטה ושעורים". (פ' ראה תשנ"א)
פסוק כו:רש"י ד"ה ובכל אשר תשאלך נפשך, ...מה הפרט מפורש - ולד ולדות הארץ וראוי למאכל אדם וכו'. והוא על פי בבא קמא (סג ע"א), ושם הלשון פשוט וברור יותר - "פרי מפרי וגידולי קרקע", ואיני יודע, מה ראה רש"י לשנות. אמנם גם שם (ד"ה פרי מפרי) הוא מפרש - ולד מולד וגפן מחרצן וכו', אך גם זה עדיין מובן יותר מלשונו כאן. וראוי לבדוק בדפו"ר. (פ' שופטים תשמ"ח, גני טל)
פסוק כו:סוף סוף בדקתי, ובדפו"ר אין המילה ולד. (פ' ראה תשס"ה)
פסוק כז:רש"י ד"ה והלוי וגו' לא תעזבנו. ראה מה שכתבתי למעלה (יב, יט). ומכל מקום תמוה בעיני שבעל ספר החינוך נדרש ללאו זה רק פעם אחת, ודווקא בקשר לפסוק דלעיל ולא בקשר לפסוקנו הבא בלשון לאו מפורש, ולא בלשון השמר, ראה מצוה תסג במהדורת הרב שעוועל. ודומה שאכן אין הוא דן בלאו החוזר פעם נוספת, אך צריך לבדוק, אם אמנם כן הוא. (פ' ראה תשנ"ח)
פסוק כז:לפי רש"י אכן אין כאן משום לאו נוסף על זה שלמעלה, אלא יש כאן איסור למנוע ממנו, דהיינו שלא ליתן לו מעשר ראשון. כך מבאר בעל "באר בשדה". ולפי ראב"ע הוצרך הכתוב כאן להזהיר על כך, כדי שלא נטעה לומר שבשנה שנוהג בה מעשר שני, אין צריך ליתן בה מעשר ראשון. (פ' ראה תשנ"ט)
פסוק כט:רש"י ד"ה ואכלו ושבעו... ואתה הולך לירושלים במעשר של שנה ראשונה ושניה וכו'. לכאורה שייך סיפא זה לפסוק כז ולא לכאן, וצריך עיון. (פ' ראה תשנ"ו) וראה "גור אריה". לדבריו, מסיים רש"י ואומר, שהכתוב לא פירש כאן את כל מצוות ביעור המעשרות כי את המעשר השני של שתי השנים הקודמות צריך ליטול ולהעלות קודם זמן הביעור לירושלים לאוכלם שם, וכן חייב להתוודות וידוי מעשרות, אלא שהכתוב סמך על מה שיפרש לך במקום אחר.