לא תתגודדו לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראויים להיות נאים ולא גדודי'. תקן בזה כמה ענייני' אמר לא תתנו גדידה במקום לא תתגודדו מפני שמלת לא תתגודדו מבניין התפעל שעל הרוב מורה על הפעול והאזהרה אינה נופלת רק על הפועל שבידו לפעול ושלא יפעול פירש תתגודדו תתנו גדידה שהוא פועל כמו והתנחלתם אותם ואמר גדידה ושרט כדי לפרש מלת גדידה שהיא מענין שרט והם שמות נרדפים ואמר על מת להודיע שמלת למת שבה גם על לא תתגודדו ולא על הקרחה בלבד הסמוכה לה ואמר לפי שאתם בניו להודיע שפי' בנים אתם הוא טעם לאזהרו' לא תתגודדו ולא תשימו קרחה כאילו אמר לפי שבנים אתם ליי' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה. ומה שטען הרמב"ן ז"ל ואיננו נכון דא"כ תהיה המצוה הזאת גם שלא על המת ואין זה דעת רז"ל אינה טענה כי מאחר שהכתוב לא הזהיר רק על המת שבו המנהג לעשותו צריך שיפור' גם עד של בני אתם גם על המת המנהיג אבל שלא על המת שאין מנהג לעשותו בטלה דעתו אצל כל אדם ואין לחוש לטעם הגדידה ומה שאמרו בפ"ק דיבמות לא תתגודדו לא תעשו אגודות שלא יהו ב' בתי דינין בעיר אחת זה נוהג מנהג אחד וזה נוהג מנהג אחר אינו אלא דרך דרש בעלמא:
ובמקום אחר הוא אומר ולא יקרחו קרחה בראשם לעשות כל הראש כבין העינים. וכך שנינו בספרי יכול לא יהו חייבון אלא על בין העיני' בלבד ת"ל בראשם לרבות כל הראש יכול הכהנים שריבה בהן הכתוב מצות יתרות חייבין על כל קרחה וקרחה וחייבין ג"כ על הראש כבין העינים אבל ישראל שלא ריבה בהן הכתוב מצות יתרות לא יהו חייבין אלא על קרחה אחת ולא יהו חייבין אלא על בין העינים ת"ל קרחה קרחה לג"ש מה קרחה האמורה בכהנים חייבין על כל קרחה וקרחה וחייבין על הראש כבין העינים אף קרחה האמורה בישראל חייבין על כל קרחה וקרחה וחייבין על הראש כבין העינים וא"ת אדרבה אימא איפכא לפי שנ' לא יקרחו קרחה בראשם שומע אני כל הראש תלמוד לומר בין עיניכם לא אמרתי אלא על בין העינים בלבד דהשתא ליכא לאקשויי הא בראשם כתיב דבין העינים נמי ראשם מקרי שמקצת הראש ראש אבל לדרש רז"ל קשיא והא בין עיניכם כתיב ושמא יש לומר דבין עיניכם לשום דרשא אצטריכא ליה והא דלא דרשי בין עיניכם ולא לשאר הראש ופי' בראשם במקצת ראשם משום דכל היכא דאיכא למדרש לקולא ולחומר' לחומר' דרשינן לקולא לא דרשינן:
כי עם קדוש אתה קדוש עצמך מאבותיך ועוד ובך בחר יי'. פירוש קדושתך אינה משלך אלא מקדושת אבותך. דאם לא כן למה הוצרך לומר אחריו ובך בחר יי' שפירושו ועוד שבך בחר יי' הרי כאן שתי' והלא קדושת עצמם מחייבת שיבחר בם יי' והיה די לומר כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך:
כל תועבה כל שתעבתי לך שאם צרם אזן בכור כדי לשחטו במדינה הרי דבר שתעבתי לך הוא כל מום לא יהיה בו ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל על אותו המום בשל בשר בחלב הרי דבר שתעבתי לך הוא והזהי' כאן על אכילתו. ובפרק כל הבשר גרסי' א"ר אשי מניין לבשר בחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ופי' רש"י כל שאסרתי לך לתועבה להתרחק ממנו הרי הוא בבל תאכל עולמית בכל עניינין שהוא בא בין שבא בעבירה בין שלא בא בעבירה כגון ע"י קטן או ע"י כותים מאחר שתעבתי אותו לך אסו' ובשר בחלב הרי תעבתיו לך להתרחק מבשולו שלא לבשלם יחד ופריך התם אלא מעתה מעשה שבת ליתסרו דהא תעבתי לך הוא ואנן תנן המבשל בשבת במזיד לא יאכל הוא משום קנס אבל אחרי' אוכלים ומשני אמר קרא כי קדש היא לכם היא קדש ואין מעשיה קדש והדר פריך חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה ליתסרו דהא תעבתי לך הוא ופרש"י ליתסרי הזרעים והדישה דהא הרחקתיך מהם ומשני השתא ומה שבת דחמירא מעשיה מותרין הני לא כ"ש ופרש"י הני לכ"ש אבל בבשר וחלב לא אמרינן האי ק"ו דהא כתיב לא תאכל כל שתעבתי לך ומסתברא דאיסורא דקרא עליה קמיירי דהא אכיל תועבה גופה אבל האי לא אכיל החרישה עצמה אלא הבא ממנה והחוסם ודש נמי לאו חסימה גופה קאכיל אלא מעשה הבא על ידה וילפינן משבת דאין הבא מכחה קדש והדר פריך כלאי זרעים שהן עצמן תועבה ליתסרו דהא תעבתי לך הוא ומשני מדגלי רחמנ' גבי כלאי הכרם פן תקדש פן תוקד אש מכלל דכלאי זרעים שרו והדר פריך אותו ואת בנו ליתסר ומשני אותו ואת בנו אינו אלא מחוסר זמן שהיום אסור ומחר מותר ומדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה מכלל דלהדיוט שרי והדר פריך שלוח הקן ליתסר כגון נטל האם על הבנים ובא לפנינו וחייבנוהו לשלח את האם תאסר לאכילה עולמית דהא נעבדה בה עבירה ומשני לא אמרה תורה שלח לתקלה כי אם היתה אסורה לא היתה אומרת לך שלחנה ויכשלו בה בני אדם וה"ה דמצי לשנויי ככל הני ומה שבת דחמירה כו' ומיהו מידי דאשכח פרוקא מגופיה לא יליף מאחריני אבל רש"י אינו נראה בעיניו הפ' דלעיל דשלוח הקן דהא לא קאמר רב אשי כל דבר שנעבדה בו עבירה ומתחלה היה מותר שיאסר דאם כן החורש בשור ובחמור והמרביע כלאים והחוסם יאסרו הבהמות ואנן לא פרכי' מנייהו מידי אלא מן היוצא מהן ולכך הוצרך לפרש על שלוח הקן ליתסר האם לעולם ואפילו שלחה דהא כל שתעבתי לך הרי הוא לעולם בבל תאכל והרי אסרתיה לך באותה שעה והתוספות הקשו היאך אנו אוכלים אלים אפילו סרסן כותי מ"ש מבשר בחלב ותרצו מדאסר רחמנא מעוך וכתות לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וא"ת צרם אזן בכור ליתסר אפילו צרמו כותי יש לומר דרחמנא שרינהו לקדשי' שהוממו כצבי וכאיל אם כן אינו דבר מתועב ע"כ לשון התוספות וצ"ע דמאן לימא לן שאם צרם אוזן בבכור אפילו כותי מותר שישחט ויאכל על אותו המום הרי רש"י ז"ל חולק על זה שאמר בין שבא בעבירה בין שלא בא בעבירה כגון ע"י כותי או ע"י קטן מאחר שתעבתי לך הוא אסור ומה שתרצו נמי דרחמנא שרינהו לקדשים שהוממו כצבי וכאיל איכא למימר דקרא בפסולי המוקדשין שנפל בהם מום מעצמו קמיירי אבל היכי דהפיל בהם מום לא שנא כותי לא שנא ישראל אסור לאכלן דדבר שתעבתי לך הוא וכן מה שהקשו על רש"י ז"ל במה שאמר דבבשר בחלב לא אמרינן האי קל וחומר דמסתברא דכל שתעבתי בבשר בחלב מיירי דקא אכיל תועבה גופה אבל האי לא אכיל החרישה עצמה אלא הבא ממנה וכן חוסם ודש לאו חסימה גופה קאכיל אלא הבא ממנה וילפינן משבת דאין הבא מכחה קדש למה לא יחשוב בשול שבת תועבה גופה כמו הבשול של בשר בחלב נראה לי דלא קשיא ולא מידי דרש"י ז"ל נמי מודה דבשול שבת תועבה גופה היא כמו הבשול של בשר בחלב אלא דרחמנא שרייה לגבי שבת ממיעוטא דהיא וגבי בשול בשר בחלב שאסרו משום לא תאכל תועבה אבל גבי חרישה דשור וחמור וחסימה בפי פרה שהיוצאים מהחרישה והחסימה אינם תועבה גופה אלא באים מכחה ילפינן משבת מק"ו דאין הבא מכחה קדש והתוס' תרצו בזה דהיינו טעמא משום דבבשר בחלב הבשול ניכר אבל במעשה שבת אינו ניכר שנעשה בשבת ואותו ואת בנו ושלוח הקן דפריך ליה מנייהו צריך לומר דנכר בהם האסור יותר ממה שנכר בחורש בשור ובחמור וחוסם פי פרה ודש בה אבל מה שכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות בכורות המטיל מום בבכור הואיל ועשה עבירה קונסין אותו ואינו נשחט על מום זה עד שיפול בו מום אחר מאליו ואם מת זה החוטא מותר לבנו לשוחטו על מום שעשה אביו שלא קנסו בנו אחריו דמשמע אם צרם אזן בכור כדי לשחטו ולאכלו ולית ביה משום לא תאכל כל תועבה אלא משום קנסא בעלמא צ"ע שהרי בספרי שנו בהדיא רבי אליעזר אומר מניין לצורם אוזן בכור ואוכל ממנה שעובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תאכל כל תועבה ושמא יש לומר שהרמב"ם ז"ל פסק כאחרים דפליגי עליה דרבי אליעזר ואמר בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר ורש"י סובר כרבי אליעזר ושניהם נכונים:
מפרסת סדיקה כתרגומו פרסה פלנטא. לא שמפרסת מגזרת פרסה כמו מאלמים מגזרת אלומים שאילו היה פי' מפרסת מגזרת פרסה היה הגמל הכתוב בו ופרסה איננו מפריס שאין לו פרסה שידרוך בה על הארץ:
בבהמה משמע מה שנמצא בבהמה אכול מכאן אמרו שהשליל ניתר בשחיעטת אמו. בפ' בהמה המקשה אמרו ברישא דקרא כתיב וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' מת"ל בבהמה אותה תאכלו שדי בהמה דרישיה דקרא אבהמה דסיפיה דקרא ודרוש הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו:
השסועה בריה היא שיש לה ב' גבין וב' שדראות. בפ' המפלת ואם כן יחסר וי"ו מן את הגמל ואת מן השסועה כאילו אמר את השסועה ואת הגמל וגו' ופליגי בה רב ושמואל רב אמר בריה בעלמא ליתא וכי אגמריה רחמנא למשה במעי אמה אגמריה ושמואל אמר בריה בעלמא איתא וכי אגמריה רחמנא למשה בעלמא אגמריה אבל במעי אמה שרי וא"ת אי שסועה דהכא בבריה בפני עצמה קמיירי אם כן נשאר וממפריסי הפרסה לחודיה אע"פ שאינה שוסעת שסע ואין הדבר כן שהרי הסימן האחד מסימני הטהרה הוא המפריס פרסה ושוסעת שסע כדלעיל שהיא הפרסה הסדוקה החלוקה בשתי צפרנים אבל כשאינה שוסעת אע"פ שפרסותיה סדוקות אין זה סימן טהרה ושמא יש לומר שקצר בו הכתוב ולא כת' ושוסעת שסע מפני שסמך על הכתוב לעיל כמו שקצר גבי חזיר שכתוב בו כי מפריס פרסה הוא לחודייהו ולא כתב כי מפריס פרסה הוא ושוסע שסע וכן בפרשת שמיני ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל וגומר במקום וממפריסי הפרסה ושוסעת שסע שתי פרסות:
ובנבלתם לא תגעו רביתי' פירשו ברגל שאדם חייב לטהר את עצמו ברגל. כדתניא בת"כ ובנבלתם לא תגעו יכול יהו ישראל חייבין על מגע נבלות ת"ל אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו הכהנים אינן מיטמאין למתים אבל מיטמאין הם ישראל למתים ק"ו אם מיטמאין למתים החמורין לא יטמאו לנבלות הקלו' הא מה אני מקיים ובנבלתם לא תגעו ברגל שכל ישראל מוזהרין להיות טהורין בכל רגל שאם היה טמא קודם הרגל יקבל הטהרה קודם הרגל ואם היה טהור קודם הרגל יזהר שלא יטמא ברגל מפני שהם נכוני' ליכנס במקדש ולאכול קדשים כמו שכת' הרמב' ז"ל בסוף הלכות טומאת אוכלין והא דתנן בפרק חומ' בקדש הפותח את חביתו והמתחיל בעיסתו על גב הרגל ר' יהודה אומר יגמור וחכמים אומרים לא יגמור ופרש"י לא יגמו' אחר הרגל שאע"פ שברגל טהורין כל עמי הארץ למשמש בו לא שטהרתן טהרה אלא שברגל הכל חברים אבל לאחר הרגל מגען טמא למפרע כדתנן משעבר הרגל מעבירין על טהרת העזרה ופרש"י מעבירין את הכלים ממקומן להטבילן לטהר את העזר' מטומא עם הארץ שנגעו בהן ברגל שא"פ שעשאום חכמים חברים ברגל לא מפני שטהורין הן הלכך לאחר הרגל טמא למפרע אלמא ברגל מקילין בהן ובשאר ימות השנה מחמירין בהן ואלו גבי מגע נבלה החמיר הכתוב ברגל והקל בשאר ימות השנה י"ל דתרווייהו עקרן משום שמחת הרגל דגבי מגע נבלה הזהיר בהם הכתוב שלא ליגע בה ברגל כדי שיוכלו לאכול קדשים וליכנס במקדש לשמוח בשמחת הרגל ובשאר ימות השנה שאין בם אכילת קדשים הטמא והטהור יחדיו יאכלו וגבי עמי הארץ שאינן טמאין אלא מדבריהם הקלו בהם ברגל שימשמשו באוכלין ובמשקין יחד עם החברי' כדי שיוכלו כלם לאכול יחד מפני שמא' הרגל ובשאר ימות השנה שאין בם אכילת קדשים החמירו בהם:
כל צפור טהורה תאכלו להתיר משולחת שבמצורע. כדתניא בספרי ומייתי לה בפרק האיש מקדש כל צפור טהורה תאכלו מכלל שנאמר וצוה הכהן ולקח למטהר וגו' יכול כשם ששחוטה אסורה כדכתיב וזה אשר לא תאכלו מהם ותניא לרבות את השחוטה משולחת כך תהא אסורה ת"ל כל צפור טהורה תאכלו ופרש"י כל רבויא הוא אשר רבויא הוא אי כשם שמשולחת מותרת כך שחוט' תהא מותרת ת"ל וזה אשר לא תאכלו מהם ופריך בגמרא ואיפוך אנא וזה אשר לא תאכלו לרבות המשולחת וכל צפור טהורה תאכלו לרבות את השחוטה ומשני לא אמר' תורה שלח לתקלה שתהא למכשול עון שילכדנה אדם ויאכלנה וא"ת אי הכי למה לי רבויא דכל צפור לרבות את המשולחת י"ל אסמכתא בעלמא הוא וכן כתב רש"י שם בהדיא:
והראה והאיה היא ראה היא איה היא דיה ולמה נקרא שמה ראה כו'. ומה שכתוב בפרשת שמיני ואת הדאה ואת האיה צ"ל שהדאה היא הדיה או הראה האמורים בפרשה הזאת ואינם כתובים שם ובספרי והדאה זו דיה כו' ומסיים בה ולמה נשנו במשנה תורה בבהמה מפני השסוע' ובעוף מפני הדאה ולא הבינותי כוונתם ז"ל בזה כי אח' שהדאה יש לה ארבע שמות דאה וראה ואיה ודיה ומה שנשנו העופות במשנה תורה אינו אלא להודיע שיש לעוף הזה עוד שם אחר היה לו לומר ולמה נשנו במשנ' תורה מפני הראה והדיה שלא נאמרו בת"כ לא מפני הראה בלבד ועו' אחר שהיא ראה היא איה היא דיה למה בחר דיה יותר מראה ואמר והדאה זו דיה ונשנת בעבור הדאה ולא ההיפך ועוד אם נשנת בעבור השם החדש שכתו' בפרשה הזאת שלא נאמר בת"כ לא היה לו לכתו' איה בפרש' הזאת אלא דיה וראה שלא נאמרו שם וא"ת אגב השם החדש כת' גם הבלתי חדש אם כן היה לו לכתוב גם שם דאה עמהם ושמא יש לומר שהם סוברים שאח' שהוזכר פה שם איה הכתו' בתורת כהנים אגב שם ראה החדש הנה בהכרח שיזכיר פה גם שם דאה הכתוב שם ולפיכך אמרו שדא' זו דיה כי היו"ד תחת האל"ף בכמה מקומות כמו ודניא ודנייל ואם כן אין לעוף הזה אלא שלשה שמות ראה ואיה ודיה וכלם נכתבו בפרשה הזאת אגב שם ראה החדש שנכתב פה:
ובעופות פרט לך הטמאות כו'. פירש מה שאין כן בבהמה וחיה שפרט לך הטהורי':
כי עם קדוש אתה ליי קדוש עצמך במותר לך דברים המותרים ואחרים נהגו בהם אסור אל תתירה בפניהם. בספרי ונראה לי שכך פירושו מפני שאינו נופל לומר כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך אלא באזהרה שאין בה אלא דרך יפוי ונוי בלבד כמו אזהרת לא תתגודדו שאינ' אלא כדי שיהיו נאים כמו שפרש"י שם וכת' בו כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך אבל אזהרה זה שהיא כשאר כל האזהרות שבתורה שהן הכרחיים לתקון הנפש ואפי' בלא קדושת' היה להם לקבל ולא היה ראוי לומר כי עם קדוש אתה דמשמע שמפני קדושתך ראוי לקבל לפיכך הוכרחו רז"ל לומר דהכי קאמר מפני שעם קדוש אתה ליי' אלהיך וראוי לקדש עצמך אפי' במותר לך אם אחרי' נהגו בו איסור ראוי לך לקבל זה שהוא דבר האסור לך שהוא איסור נבלה במכ"ש ואין ראוי להקל:
לא תבשל גדי ג' פעמים פרט לחיה ולעוף ולבהמה טמאה. כדתנן בפרק כל הבשר ר' עקיבא אומר חיה ועוף אינו מן התורה שנ' לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים פרט לחיה ולעוף ולבהמה טמאה ופרש"י גדי פרט לעוף שאינו בהמה גדי פרט לחיה שאינ' בהמה דאע"ג דחיה בכלל בהמה אתא קרא יתירא ואפקה גדי ולא בהמה טמאה אבל בהמה טהורה דלאו גדי כגון פרה ורחל אתרבאי מקראי כדקתני בברייתא והא דתנא דבי רבי ישמעאל לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים אחד לאיסור אכילה ואתד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בשול והביאה רש"י בפרשת משפטי' ובפרשת כי תשא מלא תבשל שלשה פעמים הוא דקא דריש לה ואלו רבי עקיבא מגדי שלשה פעמים הוא דקא דריש לה וכן דרשו מאמו שלשה פעמים בחלב אמו ולא בחלב זכר בחלב אמו ולא בחלב שחוט' בחלב אמו ולא בחלב טמאה תדע שכן הוא שהרי לתנא דבי רבי ישמעאל מוקי חד מנייהו לגופיה ואמר חד לאיסור בשול והשנים האחרי' לדרשא חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה ואלו רבי' עקיב' דריש שלשתן לדרשא חד למעוטי חיה וחד למעוטי עוף וחד למעוטי בהמה טמאה משום דה"ל למכת' בשלשתן יחד לא תבשל בשר בחלב ומדכתב בשלשתן גדי אינן אלא לדרשא משא"כ לתנא דבי ר' ישמעאל דע"כ לכתוב בחד מנייהו לא תבשל כדי לאסור בשולו ונשארו השנים בלבד לדרשא ומזה הטעם עצמו דרש שמואל אמו אמו שלשה פעמים משום דה"ל למכתב בשלשתן יחד לא תבשל בשר בחלב ומדכת' בשלשתן אמו אינן אלא לדרשא:
שנה שנה מכאן שאין מעשרין מן החדש על הישן. לאו דוקא מן החדש על הישן אלא הה"נ מן הישן על חדש אלא רבותא קמ"ל דאפי' מן החדש על הישן שהוא מן היפה על הרע לא כ"ש מן הישן על החדש שהוא מן הרע על היפה וכן שנינו בספרי מלמד שאין מעשרין משנ' לחברתה וכן כתב הרמב"ם בפרק י' מהלכות תרומה אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו וכן הוא משמעות של שנה שנה:
כי יברכך ותהא התבואה מרובה לשאת. והיה כי יברכך דבק עם כי לא תוכל שאתו וכך שנו בספרי ומה שלא פירשו שיהיה דבק עם כי ירחק ממך המקום הסמוך לו ויהיה פירושו כי יברכך לכבוש כל כך ארצות לשבת בם עד שירחק ממך המקום אשר יבחר יי' הוא מפני שלא תפול הברכה רק על רבוי התבואה:
מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ וראוי למאכל אדם. בספרי שנו ומייתי לה בב"ק בפרק מרובה מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע ופרש"י פרי מפרי ולד מולד גפן מחרצן למעוטי מים ומלת וכמהין ופטריו' וגדולי קרקע למעוטי דגי':
והלוי לא תעזבנו מליתן לו מעשר ראשון. לא שתזמינהו על שלחנך אם אין לו לא ממעשר ראשון ולא ממעשר עני כמו שפירש לעיל גבי לפני יי' אלהיך תאכלנו וגומר אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך כי שם מדבר באכילה כדכתיב לפני יי' תאכלנו אתה ובנך ובתך ועבדך והלוי אשר בשעריך ושמחת לפני יי' אלהיך ועל כרחם לפרש אותו בעניין האכילה אבל כאן שלא כלל הלוי באכילה עמו שהרי כתוב ואכלת שם לפני יי' אלהיך ושמחת אתה וביתך והפסיק העניין והתחיל בפסוק אחר והלוי אשר בשעריך לא יעזבנו על כרחם לפרש אותו בעניין המעשר שלא תעזבנו מלתת לו חלקו שהוא המעשר הראשון אבל בספרי שנו גם פה כל מקום שאתה סומך לומר תן לו מחלקו אין לו מחלקו תן לו מעשר עני אין לו מעשר עני תן לו שלמים אין לו שלמים פרנסהו מן הצדקה ורש"י ז"ל מפני שראה שפשוטו של מקרא אינו מורה שיהא עמך במאכל כדפרישית ומשמע דוהלוי אשר בשעריך אל פניו קאי דהיינו על לא תעזבנו והיא מלתא באנפי נפשה פירש לא תעזבנו מלתת לו חלקו שהוא כמעשר ראשון:
כי אין לו חלק ונחלה עמך יצאו לקטה שכחה ופאה והפקר שאף הוא יש לו חלק בהן כמוך ואינן חייבין במעשר. ובספרי שנו כי אין לו חלק ונחל' עמך להגיד מי גרם פירוש להגיד מי גרם ללוי שיזכה במעשר מפני שאין לו חלק בארץ שהכל נתן לשאר השבטים וכיון שהם לקחו חלקו ראוי שיתנו לו המעשר כדי שיתפרנס ממנו למדנו מכאן שהלקט שכחה ופאה והפקר שהוא זוכה בם כשאר שבטים אינן חייבין לתת מהם מעשר וכן שנו בספרי יכול אף לקט שכחה ופאה יהיו חייבין במעשר תלמוד לומר ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך דברים שאין לא בהם חלק ונחלה אתה נותן לו יצאו אלו שיש לו בהן חלק:
ובא הלוי ויטול מעשר ראשון והגר והיתום ויטלו מעשר עני של שנה זו. שהיא השלישית והרי זה מקרא קצר כי בלתי התוספת הזאת היה נראה שהלוי והגר והיתום והאלמנה משפט אחד להם והוא שתתן להם מאכל שיאכלו וישבעו:
ואתה הולך לירושלים במעשר של שנה ראשונה ושנייה שהשהית ומתודה בערתי הקדש. פי' במעשר שני של ראשונה ושנייה כדי שתאכלנו בירושלם ותתודה שם בערתי הקדש שבשנה ראשונה ושנייה של שמיטה מוציא בכל אחת מעשר ראשון ומעשר שני וכן ברביעית ובחמשית ובשנה השלישית ובשנה הששית מוציא מעשר ראשון ומעשר עני המעשר ראשון ומעשר עני נאכלים בכל מקום והמעשר שני נאכל בירושלם כמו שמפורש במקום אחר ופירוש המקרא הזה של מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך הוא כאשר יכלו השלש שנים הראשונות של שמיטה תלך בירושלם ותוציא המעשר שני של שנה ראשונה ושניה אם השהית אותם ולא הוצאתם בזמנם כדי לאכלם שם וכן כאשר יכלו השלש שנים שאחריהם תלך בירושלם ותוציא המעשר שני של שנה רביעית וחמשית אם השהית אותם ולא הוצאתם בזמנם לאכלם שם ומתודה שם בערתי הקדש מן הבית כמו שמפורש בפרשת כי תכלה לעשר ואח"כ אמר ובא הלוי ויטול המעשר ראשון של כל שנה ושנה והגר והיתום והאלמנה ויעלו המעשר עני של שנה שלישית וששית ולא יאכלהו בירושלם כמו המעשר שני אלא יאכלום בכל מקום כמו שמפורש במקום אחר:
