פסוק ג:לא תאכל כל תועבה.
ספרי פסקא צט: ר׳ אליעזר אומר מנין לצורם אוזן של בכור ואכל ממנה שעובר בלא תעשה ת״ל לא תאכל כל תועבה.
הנה רש״י ז״ל פי׳ בבכורות דף ל״ד ע״א ד״ה הצורם, בכהן קמיירי, והנה לכאורה קשה דהא מבואר בירושלמי פיאה פ״ה גבי המגדיש על מתנות עניים אף אם אחרים גדשו שלא מדעתו מ״מ קנסינן, וכ״כ רבינו לקמן פ״ד ה״ז, ועיין בירושלמי פ״ח דיבמות גבי משוך דמבואר להיפך, ועיין רש״י ביצה דף כ׳״ז ע״א, וכ״ב בזה בח״א, אך באמת רש״י כאן קאי רק אר״א דקנסו אותו עולמית על הבכור, לא על המום, דס״ל דלחכמים הוא מן הדין דלא ישחוט, ומטעם הספרי שכתבו התוס׳, ולכך פי׳ שם ובגיטין דף מ״ד על הך דלא קנסו בנו אחריו, זה רק לר״א, וס״ל כמו שפסק רבינו בהל׳ פסוהמ״ק פי״ח ה״ה גבי קדשים, והטעם דא״א לעשות היתר חכם והעמדה והערכה על דבר שנעשה על ידי איסור, דעל זה לא נתנה לנו התורה רשות.
פסוק כג:ואכלת לפני ה׳ אלקיך וגו׳ למען תלמד ליראה את ה׳ אלקיך.
[ספרי פסקא קו: מגיד שהמעשר מביא את האדם לידי תלמוד תורה.]
עיין בע״ז דף ה׳ ובערובין דף נ״ד חרות ובשבת דף פ״ח, וזהו כוונת המקרא לא יוכל העם לעלות, מחמת דאז נעקר היצה״ר, ובעצם לא יכלו וכו׳, וע״י תורה ומע״ש נתבטל זה, ע׳ תוס׳ קדושין דף כ״ד ותוס׳ ב״ב דף כ״א בשם ספרי דע״י אכילת מעשר זוכין לתורה וכו׳.
פסוק כה:תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההוא.
ספרי פסקא קט: מלמד שמוציאים אותו ממקום טומאה למקום טהרה, יכול אף של שאר שנים יהיו מוציאים אותו ממקום טומאה למקום טהרה ת״ל בשנה ההיא וכו׳.
באמת נ״ל דכונת הגמרא מכות דכ״ג ע״ב דתקנו הבאת מעשר לבית האוצר, קאי ג״כ אהך תקנה דכרם רבעי שיהא עולה לירושלים, ועיין בירושלמי סוטה פ״ט גבי הך דיוחנן כה״ג, אך באמת כך דהנה עיין בספרי פ׳ ראה ובירושלמי דמעש״ש מבואר שם כך דשלא בזמן הביעור אין אתה מוציאו ממקום טומאה למקום טהרה, ר״ל ליתנו לכהן, עיין בירושלמי, וביבמות דף פ״ו, אך בזמן הביעור שפיר יכול ליתנו לכהן, וזה הוא דתיקון שלא יחלקו המעשר מיד, דאז ע״כ יהא מוכרח ליתנו ללוי, רק שיכניסו לבית האוצר עד שעת הביעור, ואז יכולים ליתנו גם לכהנים, וזהו הקנס שקנסם עזרא, עיין רש״י חולין דף קל״א ע״ב ותוס׳ בכ״מ, ולקמן בהל׳ מעשר אבאר זה.
פסוק כה:שם. והנחת בשעריך.
ספרי שם. כתיב ונתת ללוי ליתום ולאלמנה וכתיב והנחת בשעריך כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים.
הנה כ״כ בזה בחיבורי בהל׳ מת״ע דבתוס׳ ורש״י בכורות די״א ע״א ס״ל דמיד שהפריש קנאו השבט התואר לא החומר וכו׳, רק אח״כ אמרה תורה דיש בהם גדר נתינה, וזה רק לבעלים למי שירצו ויש טובת הנאה וכמבואר מקרא בספרי, ובגמרא בכ״מ, עיין נדרים דפ״ד ע״ב דרק אם טובל, עיין רש״י פסחים דמ״ו ע״ב דלכך לא עברו בב״י משום דלא זכו, ור״ל החומר, דהרי מצינו בכ״מ גזל השבט בירושלמי פסחים ותרומות [פ״א] וכ״מ בזה, ועיין קדושין דכ״ג גבי קנין למעשר, ור״ל להתואר של שבט וכו׳.
פסוק כט:ובא הלוי וגו׳.
ספרי פסקא קי: יכול בין בני ברית ובין שאין בני ברית ת״ל לוי מה לוי בן ברית וכו׳.
הנה מבואר בספרי פ׳ ראה פסקא ק״י דלגר תושב אין ליתן מ״ע אף דמצווין להחיותו כמבואר בב״מ דף ע״א, מ״מ מ״ע לא יתן לו, ועיין במ״ש הראב״ד ז״ל בהל׳ אס״ב פי״ד ה״ח דמשמע קצת להיפך, וביבמות דף ק׳ ע״א מוכח דמ״ע אין נותנין לעבד, ובתוס׳ ב״ק דף פ״ח ע״א כ׳ שם דאין מצות צדקה בעבד, והך דיבמות דף ט״ז ע״א דמשמע שם דרק גר גמור נוטל מתנות עניים, וכן מבואר בתו״כ פ׳ קדושים פ״ג דלגר תושב לא יתן לקט שכחה ופיאה, ובירושלמי כתובות פ״ב ה״ז מבואר שם דליטול מ״ע צריך להביא עד אחד שהוא ישראל ע״ש, ובהך דע״ז דף י״ג ע״ב במה דמבעי שם עבד ישראל או עבד נכרי, ונראה דר״ל עבד ישראל דהיינו במילה וטבילה, או עבד נכרי דהיינו עבד תושב, וכבר הארכתי בזה בסוף הל׳ ערכין, אך מלשון רבינו בהל׳ מלכים פ״י הי״ב לא משמע כן דכתב שם דצריך לנהוג עמהם בגמ״ח, וצ״ל דזה תליא בהך מחלוקת דב״מ דף קי״א ע״ב גבי פעולת שכיר, ובירושלמי פ״ח דיבמות ה״א גבי אונאה, וכבר הארכתי בזה, ועיין בסוף פ״א דכתובות גבי החזרת אבדה, ותוס׳ ע״ז דף כ׳ דמשמע דצריך ליתן לו צדקה, אך לפי מש״כ לחלק דהיכא דהוה בגדר עזיבה, אז רק לבן ברית, ובנתינה כל היכא דשייך בו גדר צדקה יכולין ליתן לו, ועיין מ״ש רבינו בספ״ב מהל׳ חגיגה, ובהל׳ עבדים פ״ט ה״ח, והוא מהך דיומא דף ע״ה ע״א אוכל ממה שרבו אוכל.
