פסוק א:ר פירוש משום דאזהרה לא תפול אלא על הפועל שבידו לפעול הדבר ולא על הפעול כלומר שנעשה בו המעשה ומפני שמלת לא תתגודדו מורה על הרוב על הפעול משום הכי פירש לא תתנו גדידה בבשרכם. ונקט גדידה ושרט להודיע שגדידה מענין שרט והם שמות נרדפים. וכבר פירשתי בפרשת אמור עיין שם כי שם הכל מפורש:
פסוק ב:ש פירוש קדושתך אינה משלך אלא מאבותך דאם לא כן למה הוצרך לומר אחריו ובך בחר ה' שפיר' ועוד שבחר בך הרי כאן שתים והלא מקדושת עצמם מחוייב שיבחר בם ה':
פסוק ג:ת ואם תאמר היאך אנו אוכלים תרנגולים ובהמות מסורסים דהא תעבתי לך שאסור לסרסן ויש לומר מדאיצטריך קרא גבי סירוס למיסר לגבוה לא תקרב הא להדיוט שרי:
פסוק ו:א לא שמפרסת מגזרת פרסה שאלו היה מפרסת מגזירת פרסה היה הגמל הכתוב בו ופרסה איננו מפריס שאין לו פרסה שידרוך על הארץ וזה אינו לכך פירש מפרסת לשון סדק כלומר שהפרסה סדוקה:
פסוק ו:ב פירוש מדכתיב ברישא דקרא וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' מה תלמוד לומר בבהמה אותה תאכלו שדי בהמה דרישא דקרא אבהמה דסיפא דקרא ודרוש הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו והם דנקט רש"י לשון שליל דבא לאפוקי וכו':
פסוק יא:ג פירוש כל ריבוי הוא לרבות המשולחת וזה אשר לא תאכלו לאסור השחוטה נראה דדריש כן דוזה אשר לא תאכלו יתור הוא דהא כתיב בסופו וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו אלא לאסור השחוטה דמצורע ובגמרא פריך ואיפוך אנא דמשולחת לאיסור והשחוטה להיתר ומשני לא אמרה תורה שלח לתקלה שתהא למכשול עון כשיקחנה ויאכלנה. והקשה הרא"ם ואם תאמר אי הכי למה לי רבויא דכל צפור לרבות המשולחת ויש לומר אסמכתא בעלמא הוא וכן כתב רש"י שם בהדיא קידושין (דף נו):
פסוק יג:ד והוכחת רש"י הוא מכדי משנה תורה לאסופי הוא דאתא אמה שכתב למעלה בתורת כהנים ואם כן למה לא כתיב הכא ואת הדאה ואת הראה ולהורות דלהוסיף בא כמו שאמרו למה נשנית בבהמה משום השסועה שלא נאמרה בויקרא אם כן מא שנא התם דכתיב דאה ומא שנא הכא דכתיב ראה ולא דאה אלא שמע מינה ראה ודאה אחת היא ומשום הכי לא כתב הכא דאה דאם כן הוה אמינא דאה וראה תרתי נינהו ולאוסופי קא אתי משום הכי לא נקט קרא כאן אלא ראה ולהורות שדאה וראה אחת היא ותו ק"ל אי הכי הל"ל ואת הראה למינה כדי לכלול גם הדאה שבויקרא ועל זה פירש היא ראה היא איה היא דיה שהכל אחד הוא לכן כתב למינה לבסוף כדי לכלול אותם בכלל אחד ללמד שהכל אחד הוא. ותו ק"ל אם כן שהכל אחד הוא למה נקט קרא והראה ואת האיה והדיה למינה ואת דמפסיק בין הראה והאיה למה לי ותירץ למה נקרא שמה ראה וכו' כלומר משום הכי הפסיק קרא לומר שמשונם שם זה משאר שמות שיש לו דמשום הכי נקרא בשם ראה שרואה ביותר כדתניא עומדת בבבל ורואה נבילה בארץ ישראל. ודברי הרא"ם קשה להולמם עיין בגמרא פרק אלו טריפות (חולין דף סג):
פסוק יג:ה דק"ל לפי שפירש דמשום הכי הזהירן בכל השמות וכו' כדי שלא יבא להתיר קשה למה יתיר דשמא הוא מן העופות הטמאים ולא פרט אותו כמו שלא פרט עופות טהורין ומתרץ ופרט לך עופות הטמאים וכו' וכיון שלא פרט לך זה ודאי מן הטהורים הוא לכן הזהירך בכל השמות. אי נמי כיון דעופות טהורים מרובים מן הטמאים נלך אחר הרוב שהן טהורים ונטהר אותן משום הכי פרט לך כל השמות:
פסוק יג:ו מה שאין כן בבהמה וחיה שפרט לך הטהורים:
פסוק כא:ז כתב הרא"ם מפני שאזהרה זו היא לא לנוי ויופי כמו לא תתגודדו שאזהרה זו אינה אלא לנוי כמו שפירש"י שם אלא אזהרה זו הכרחי לנפש ולא יפול עליה כי עם קדוש אתה וגו' לכן אמרו מפני שעם קדוש אתה ראוי לך לקדש עצמך אפילו במותר לך וכו': ולי נראה דק"ל מה ששינה הכתוב פה ממה דכתיב בסוף פרשת שמיני והל"ל לא תאכלו כל נבלה ואל תשקצו את נפשותיכם וגו'. אלא להכי כתיב כי עם קדוש אתה לה' וגו' למדרש קדש עצמך וכו':
פסוק כא:ח דמה שפירש לעיל בפרשת משפטים שבא לאיסור אכילה ובישול והנאה ר"ל זה מוכח מדכתיב ג' פעמים לא תבשל ומה שפירש כאן פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה זה מוכח מדכתיב ג"פ גדי:
פסוק כב:ט ואף על גב שרש"י אינו דורש סמוכים כמו שפירש"י לקמן בפרשת כי תצא בפסוק ולקחת לך לאשה וגו':
פסוק כב:י ר"ל לא תגרמו לי לכלות גדיים של תבואה. ר"ל שעדיין התבואה בתוך קשיה והיא קרובה להתבשל:
פסוק כב:כ ר"ל אם לא תביאו ביכורים גם כן מכלים פירותיכם כלומר שכך דרשינן גם כן הסמיכות דביכורים לקרא לא תבשל גדי וכו' דפרשת משפטים ודפרשת כי תשא ולכן קאמר וכן כלומר אף על פי שאין דרכו לדרוש סמיכות מכל מקום כיון שדורשין פה יש לדרוש נמי התם:
פסוק כב:ל וכל שכן איפכא אלא רבותא קא משמע לן דאפילו מן החדש על הישן שהוא מן היפה על הרעה אסור:
פסוק כד:מ ויהיה כי יברכך דבוק עם כי לא תוכל שאתו כי לא תפול הברכה רק על רבוי התבואה אבל לא יפול כי יברכך על כי ירחק שירחיב גבול לכבוש ארצות עד שירחק ממך המקום שלא תפול הברכה על רבוי ארצות:
פסוק כו:נ פירוש כגון גפן מחרצן לאפוקי מים ומלח וכמהין ופטריות וגידולי קרקע למעוטי דגים:
פסוק כז:ס לא שתזמינהו על שלחנך אם אין לך מעשר ראשון ולא מעשר עני כמו שפירש לעיל גבי לפני ה' אלהיך תאכלנו וגו' אתה ובנך וגו' כי שם מדבר בענין אכילה כדכתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו וגו' אבל כאן שלא כלל הלוי באכילה עמו שהרי כתיב ואכלת לפני ה' וגו' ושמחת אתה וביתך וגו' ואחר כך הפסיק הענין והתחיל בפסוק אחר והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו מלתת לו חלקו במעשר ראשון:
פסוק כז:ע ר"ל ולמה יש ללוי חלק בהם, לפי שאינם חייבים במעשר (ר"ל דלקט שכחה ופאה והפקר אינם חייבים במעשר וא"ת והלא מצינו גבי לוי בפרשת קרח מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' ויש לומר דכל שניתן להם במתנה ממנו יפרישו מעשר אבל אלו לא ניתן להם במתנה אלא הפקר לכל מה גרם ללוי שיזכה במעשר מפני שאין לו חלק בארץ, שהכל נתן לשאר השבטים, וכיון שהם לקחו חלקו ראוי שיתנו לו המעשר כדי שיתפרנס ממנו. למדנו מכאן שהלקט והשכחה ופאה שהוא זוכה בם כשאר שבטים. אינם חייבים לתת מהם מעשר *). רא"ם):
פסוק כט:פ והרי זה מקרא קצר כי בלתי תוספת הזאת היה נראה שהלוי והגר והיתום ואלמנה משפט אחד להם והוא שתתן להם מאכל שיאכלו וישבעו:
פסוק כט:צ פירוש במעשר שני של שנה ראשונה ושניה כדי שתאכלנה בירושלים ומתודה בערתי הקודש מן הבית בשנה ראשונה ושניה של שמיטה מוציא בכל אחת מהן מעשר ראשון ושני וכן ברביעית וחמישית ובשנה שלישית וששית מוציא מעשר ראשון ומעשר עני. מעשר עני ומעשר ראשון נאכלין בכל מקום ומעשר שני נאכל בירושלים כמו שמפורש במקום אחר:
