פסוק א:בנים אתם נסמכה פרשה זו לכאן להזהיר שלא יתגודדו לפי שמא יש במתי עיר הנדחת אב או בן או אח או שום קרוב.
פסוק א:בנים אתם לה׳ אלקיכם לפיכך לא תתגודדו על מה שיארע לכם אפי׳ אינך מבין מדוע אירע לך כך אלא סמוך עליו כי כל מעשיו של הקב״ה לטובה כמו הקטנים שאינם מבינים מעשה אביהם אלא סומכים הם עליו.
פסוק א:ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת אם מת אביכם לא תתגודדו ולא תעשו קרחה ואל תצטערו יותר מדאי כי אינכם יתומים בכך שהרי יש לכם אב גדול חי וקיים הוא הקב״ה, ועוד כי עם קדוש אתה ואינך רשאי לנוול עצמך.
פסוק ג:לא תאכל כל תועבה סמכו כאן לפי שכתוב למעלה כי עם קדוש אתה לה׳ אלוקיך ותהיו מובדלים מן הכנענים האוכלים טומאות ותועבות רק תאכל טהרות.
פסוק ג:[כל תועבה שום תועבה].
פסוק ה:איל ציר״ף בלע״ז.
פסוק ה:צבי צברי״ל שולבי״א.
פסוק ה:ויחמור ביבר״א כדאמרינן בבכורות הני ביעי דיחמורא.
פסוק ה:תאו שוליי״א תאו הוא תוא.
פסוק ו:וכל בהמה מפרסת פרסה אע״פ שמנאן בשמן הואיל ואינך בקי בשמותיהן נותן לך סימן בהן להבדיל הטהורות מן הטמאות. מפרסת פרסה ושסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה שלש סימנין הם אין לה פרסה כגון כלב וחתול אסורה, ואם היא שסועה ואינה מעלת גרה כגון חזיר אסורה ואפילו יש לה פרסה כיון שאינה שסועה כגון סוס וחמור אסורה. ואם היא מעלת גרה ואין לה פרסה כגון גמל ארנבת ושפן אסורה.
פסוק ח:ולא גרה חסר הוא והוא כמו ולא יגר גרה. או כמו ולא לו גרה. ובנבלתם לא תגעו כדי לאכול מהם, כמו בכל קודש לא תגע דמפקינן מיניה אזהרה לאוכל וכפל מלה הוא, ונראין הדברים דאי ס״ד על הנגיעה נזהר למה הוזהר על האכילה.
פסוק י:טמא הוא לכם מאוס ונתעב לשון ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא, ואין לפרש טומאה ממש שהרי אין טומאה בדגים.
פסוק יא:כל צפור טהרה כל מקום שנאמר צפור בטהור הכתוב מדבר אמר רב יצחק עוף טהור נקרא עוף ונקרא צפור והטמא אינו נקרא אלא עוף בלבד.
פסוק יב:וזה אשר לא תאכלו פרש״י לאסור את השחוטה בת״כ מפני שהיא קצרה.
פסוק יג:ראה דיה איה דאה ארבעתן אחד הן כיצד הואיל וכתב כאן למינה גבי דיה כמו שכתב בפ׳ שמיני גבי איה ש״מ איה ודיה אחת הן. דאי ס״ד תרי נינהו מיכדי משנה תורה קאתי לאוסופי א״כ ה״ל למכתב הכא למינה גבי איה, וראה ודאה אחת הן דמשנה תורה לאוסופי קא אתי ואי לאו דדאה היא חדא מהני תלת הוה מני לה הכא. ודאה ודיה אחת הן דאמרינן למה נקרא שמה ראה שרואה ביותר שעומדת כאן ורואה בא״י את הנבלות. ואיה כמו כן רואה ביותר כדכתיב ולא שזפתו עין איה אלמא ארבעתן חדא נינהו וד׳ שמות יש להם, וסימן דלא ליטעי בין דאה לראה, רר בשרו בפ׳ ראה ראה ברי״ש.
פסוק טו:ואת בת היענה הוא הדין ליענה עצמה אלא דנקט ליה קרא בת לפי שאינה ראויה לאכילה אלא כשהיא קטנה אבל כשהיא גדולה אין בשרה ראוי לאכילה שהיא קשה כעץ.
פסוק כ:כל עוף טהור תאכלו לפי פשוטו להביא חגבים טהורים שלא הזכיר כאן.
פסוק כא:לא תאכלו כל נבלה אפילו נבלת בהמה חיה ועוף טהור ודגים טמאים ואהדריה קרא שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר לא הזהיר אכילת נבלה רק נבלת בהמה חיה ועופות טהורים.
פסוק כא:כל נבלה שום נבלה דוגמא לא תאכל כל תועבה לא תעשה כל מלאכה.
פסוק כא:או מכר לנכרי הלמ״ד בשוא.
פסוק כא:לא תבשל גדי כתבו כאן ע״י שהוא בשר.
פסוק כב:עשר תעשר נסמכה פרשה זו כאן לפי שאסר למעלה אכילת הטומאה בא אחריו לאסור לאכול בבשר ובדגן ותירוש ויצהר הקדוש רק במקום הנבחר.
פסוק כב:עשר תעשר לרבות סחורה [תנחומא]. ד״א עשר תעשר יכול כל דבר שגדולו מן הארץ כגון סטים וקוצה יהיו חייבים במעשר ת״ל עשר תעשר ואכלת יכול אפילו דבש וחלב יהיו חייבים במעשר ת״ל היצא השדה שנה שנה. היצא השדה למעט עציץ שאינו נקוב שאינו יונק מן השדה. כבר נאמרה פרשה זו שלש פעמים וכל פעם שנשנית לדבר שנתחדש בה נשנית כמו שפרש״י, ועכשיו נשנית לענין חלול מעשר שני כדכתיב ונתת בכסף.
פסוק כג:למען תלמד ליראה תהיה רגיל כמו עגלה מלומדה פרא למוד מדבר שכשתעלה לרגל לאכול מעשר שני שלך ותראה כהנים בעבודתם ולוים בשירם וישראל במעמדם וסנהדרין יושבים ודנים דינים ישרים ומורים הוראות שמשם הוראה יוצאה לכל ישראל ת״ל ליראה את ה׳ אלקיך.
פסוק כה:וצרת הכסף בידך הדל״ת בשו״א.
פסוק כז:והלוי אשר בשעריך ולא לחזור אחר לוי אחר.
פסוק כז:לא תעזבנו כבר הזהיר עליו בעשה ולאו וחזר כאן באזהרתו לומר לך לא תהא סבור לצאת בו ידי חובה במעשר לבדו אם אינו מספיק לו.
פסוק כח:תוציא את כל מעשר וגו׳ בשלש שנים תוציא כל המעשרות כיצד בשנה ראשונה של שמטה מעשר ראשון ללוי מעשר שני לאכול לבעל הבית בירושלים וכן בשנה שניה ובשנה שלישית מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לחלק לעניים כדנפקת לן משנה שלישית שנת המעשר שנה שאין בה אלא אחד משני מעשרות וזהו מעשר ראשון אבל מכל מקום צריך ליתן מעשר עני במקום מעשר שני הרי לסוף ג׳ שנים תוציא כל המעשרות שיש לך להוציא מעשר ראשון מעשר שני מעשר עני.
פסוק כח:והנחת בשעריך במעשר שני אמרתי לך לעלותו לירושלים אבל במעשר עני והנחתו בשעריך.
