פסוק א:ואהבת את ה' אלהיך וגו' ושמרת משמרתו, שהיא היו"ד שהכל כמוס ושמור בתוכה, וכן הוא אומר כולם בחכמה עשית, וחקיו ה"א הראשונה שהיא חקקה האותיות אחר שרשמתם החכמה שנקראת תורה, ומשם נחקקו בבינה, ומשפטיו היא הוא"ו, וכן הוא אומר משפט וצדקה ביעקב אתה עשית, ומצותיו היא כנסת ישראל שנקראת מצות, כל הימים, כאן כלולים שאר הימים, והבן:
פסוק ב:וידעתם היום כי לא את בניכם. כתב הרב בחיי ז"ל יאמר הכתוב הנוראות האלה אשר אני מספר אינן לעתיד שיראום בניכם כי אתם בעצמיכם ראיתם אותם בעיניכם, ומזה הכל נמשך לפסוק כי עיניכם הרואות, כלו' אתם עדים בדבר זה והזכיר להם הנסים המפורסמים שהן נסי מצרים, הוא מה שאמר את אותותיו ואת מעשיו אשר עשה בתוך מצרים, ואשר עשה לדתן ואבירם, וענין קריעת ים סוף, הוא שאמר אשר הציף את מי ים סוף, וענין המן הוא מה שאמר ואשר עשה לכם במדבר, ומה שלא הזכיר המן בפירוש כדי שיכלול בזה השליו והבאר, והזכיר פתיחת הארץ הוא שאמר ואשר עשה לדתן ולאבירם, והיה לו לומר ואשר עשה לקרח כי הוא היה ראש המחלוקת אבל לא הזכירו משה דרך ענוה כי נתבייש מחטא האיש ההוא הקרוב לו, או שרצה להזכיר את אלו לפי שהעזו פניהם יותר מכולם ויצאו פתח אהליהם נצבים והיו גם כן מחרפין ומגדפין ע"כ:
פסוק ב:ואפשר עוד לומר שכל אלו שאומר להם שיראו ויקחו מוסר ויספרו לבניהם כדי שיתיסרו ולא יקשו ערפם, ואמר כי לא את בניכם אשר לא ראו את מוסר ה', כאן רמז להם אותם שמתו במצרים שלא היו מאמינים בגאולה, זהו את גדלו שעשה עמכם שגאל אתכם על צד החסד שלא הייתם ראויים לגאולה, וידו החזקה שמתו כל אותם הרשעים שלא האמינו, וזרועו הנטויה על המצרים, ואשר עשה בתוך מצרים מכות המופלאות, ואשר עשה לחיל מצרים אשר הציף, לא אמר אשר הטביעם בים כמו שנאמר טובעו בים סוף, וחילו ירה בים, לפי שראו אותם שנאמר וירא ישראל את מצרים מת וגו' והם אינם יודעים שאחר שטבעו בים אמר הקב"ה לים שיפלטם ליבשה כדי שיראו אותם ישראל ולא יאמרו כשם שיצאנו כן יצאו הם ממקום אחר, לזה אמר אשר הציף את מי ים סוף על פניהם. ואשר עשה לכם במדבר, על ידי הדבור שהביא עליהם הנחשים השרפים, וגם כן מה שעשה בתבערה ובמסה, זהו עד באכם עד המקום הזה, כלל כל המקומות שהכעיסוהו שנאמר וינסו אותי זה עשר פעמים. ואשר עשה לדתן ולאבירם לא הזכיר מאתים וחמשים איש שנשרפו. כי הוא רוצה לומר השנוי בטבע העולם ואותות מופלאים לומר להם שהרבה שלוחים למקום, ואם היה אומר להם ענין השרופים היו אומרים הרי נדב ואביהוא שהיו צדיקים והיו סגני כהונה והיה להם זכות ונשרפו והיה מקום לבעוט, לזה לא הזכירם. ואמר את כל היקום אשר ברגליהם, כאן רמזם ברמז שהן היו סיבת קימתם, ופירוש אומרו ברגליהם בסבתם כמו ויברך אותך לרגלי בסבתי, ואמר בקרב כל ישראל, לומר שהיו במעמד כל ישראל שהיו שם ולא מת ולא נבלע מהם אפילו אחד כי אם מורדי ה' ונצולו ידידיו כל זה כדי שיקחו מוסר ויספרו לדור אחרון, לפי שאתם ראיתם בעיניכם כל זה, זהו כי עיניכם הראת חסר לפי שיש מהם שראו הדברים וידעו בהם כמו הזקנים מששים ומעלה שלא נגזרה עליה גזירה ואחרים שהיו פחותים מעשרים מעשר מחמש וכו':
פסוק ח:ושמרתם את כל המצוה, היא כנסת ישראל ושאר המדות שהיא נקראת מצוה, ולפי שבא לה השפע מהחכמה והבינה על ידי שאר המדות לזה בא היו"ד והה"א בחלוף מ"צ. למען תחזקו כביכול אתם תחזקו. ובאתם וירשתם את הארץ, ואח"כ אמר ולמען תאריכו ימים על האדמה ולא אמר על הארץ, כאן רמז שיאריכו ימים העליונים על האדמה שהיא כ"י אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת לכם ולזרעם, שתהא כנסת ישראל היא מנהגת אותם, ארץ זבת חלב ודבש, שהיא יונקת מן הרחמים שהם רומזים לחלב ומן מתיקות הדין שהוא רומז לדבש ומתנהגת עם בניה באלו השתי מדות וכו':
פסוק י:כי הארץ אשר אתה וגו' לא כארץ מצרים היא אשר תזרע את זרעך. שמעתי שארץ מצרים אם יזרעו בה חטה של שאר ארצות אינה צומחת אלא ממה שמזרעה, זהו את זרעך, והשקית ברגליך ע"י טורח, כגן הירק שאם ישהו מלהשקותה יפסדו הזרעים כמו שאמרה המשנה משקין בין השלחין במועד משום דבר האבד, אבל ארץ ישראל למטר השמים תשתה מים, טפה אחת יורדת מלמעלה עולין כמה מלמטה, שנאמר תהום אל תהום קורא, תהום עליון קורא לתהום תחתון, אתה משקה מלמטה ואני משקה מלמעלה, כדאיתא במס' תעניות ודף) כי הם זכר ונקבה, הזכר נקרא גשם שנאמר וגשם מטר וגשם מטרות, ואומר ויכלא הגשם מן השמים, וכן ויורד לכם גשם, ואומר שאלו מה' מטר בעת מלקוש ה' עושה חזיזים ומטר גשם יתן וגו', אבל במטר מזכיר ארץ ונתתי מטר ארצכם, יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך, יפתח ה' את אוצרו את השמים, שיתן הגשם לתת אחר כך מטר ארצך, כאילו אמר ולתת מטר ארצך, זהו אומרו כאן למטר השמים כלומר ומה שיורד מן השמים הוא הגשם, וזה שאמר ועצר את השמים ולא יהיה מטר, ועצר את השמים מלהוריד גשם ולא יהיה מטר וגו':
פסוק י:או ירמוז והשקית ברגליך, למה שאז"ל שכל הארצות שותים מתמצית ארץ ישראל וא"י שותה תחילה שנאמר הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות. וזהו ברגלך בסוף כמו הרגלים שהן סוף הגוף, או ברגלך בסיבתה, שנותן מטר על א"י ובסיבתה התמצית על פני חוצות. ומה שאמר אשר יצאתם משם פשיטא שמשם יצאו, אז"ל לומר שבזמן שהיו בה מתברכת בשבילם שנאמר כי טוב כל מצרים לכם הוא, בשבילכם הוא, אבל עתה שיצאתם ממנה נסתלקה הברכה משם, וכן הוא אומר אשר לא מלאת, שלא נתמלא אלא בזכותך:
פסוק י:והארץ אשר אתה בא שמה ארץ הרים, לומר שהרים גדולים משפיעים בה, כמו אשא עיני אל ההרים. והרב רבינו בחיי ז"ל כתב בשם הרמב"ן כי הארץ אשר הוא ארץ הרים ובקעות תאבה במהרה יותר משאר ארצות כשלא ישלח מטרות עוזו, כי החולה צריך זכות ותפלה שיר יותר מן הבריא שלא יבוא עליו החולי, כי היא צריכה יותר מטר משאר ארצות ע"כ. ולזה שואלים הגשמים בארץ ישראל מז' בחשוון ובחוצה לארץ מס' לתקופה, א"כ מה שאמר ארץ הרים הוא איום שיזהרו כי היא צריכה רבוי מים, ולזה צריך זכות ותפלה, כי היא ארץ אשר ה' דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה, ואומר עיני ה' משוטטות בכל הארץ, אמר עיני לרמוז על שתי מדות שמתנהג בהם העולם:
פסוק י:ובזוהר ז"ל תאנא כתיב. עיני ה' אלהיך בה וגו'. הה"ד צדק ילין בה דבה אשתכח גזירו דדינין יתיר מכל שאר אתרי ולזמנא דאתי ישתכח בה עינא חד דרחמי דכתיב וברחמים גדולים וגו', אבל כען הכי אצטריך לאכפיא לדינא דאשתכח בה ולרחמא עלה ע"כ. וביראים אמר הנה עין ה' אל יראיו עין חדא שהיא עין הרחמים ולזה מרשית השנה חסר א', לומר תה אין ההשגחה מעתיקא דאיהו חד עינא, ולזה מרשית שהוא מלשון ריש ועושר, וזהו מרשית השנה ועד אחרית, שהיא מאמה עילאה עד אמא תתאה שהיא נקראת אחרית שנאמר והיה באחרית הימים:
פסוק י:עוד מרשית חסר א' רמז כאן תשרי, כמו שאז"ל כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה כפי זכותו, ולזה אמר כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים אשר יצאתם משם, לומר שאין ביאתכם לארץ כיציאתכם מארץ מצרים, ארץ מצרים היתה דירתכם עראי, לזה לא הייתם מונין שמיטין ויובלות, אבל ביאתכם לארץ לרשתה דירה של קבע, אתם מונין שמיטין ויובלות. בארץ מצרים אמר כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא, בין עושין רצונו של מקום בין אין עושין רצונו של מקום, אבל ארץ ישראל אם עושין, רצונו של מקום אתם נזונין והיא לכם לאכל מפריה ולשבוע מטובה, ואם לא היא מקיאה אתכם. ולזה אמר אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד, לראות מה היא צריכה ולגזור בה גזירות עתים לטובה ועתים לרעה, כן אמר במדרש, זהו עיני ה' הוא לטובה, אלהיך לרעה לדין, לזה עיני ולא עין לזה אמר הרים מלשון רוממות, ובקעות מלשון השפלה, ובקעות בקעת כתיב לומר שמתבקעת על ידי ישראל:
פסוק י:עוד במדרש ארץ הרים ובקעות לא בגנותה דבר הכתוב אלא בשבחה, ארץ הרים ובקעות מגיד שלא שוו טעם פירות הר לטעם פירות הר אין לי אלא הר להר טעם בקעה מנין שלא שוו ת"ל הרים הרבה, רשב"י אומר י"ב ארצות נכתבו בפסוקים כנגד י"ב שבטים ולא שוו טעם פירות שבע זה לטעם פירות שבט זה. ארץ זבת חלב ודבש, הארץ אשר אתה בא, והארץ אשר, אתם עוברים, ארץ הרים. אשר ה' אלהיך דורש, כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, ארץ חטה ושעורה. ארץ זית שמן ארץ, ארץ אשר לא במסכנות. ארץ אשר אבניה ברזל, על הארץ הטובה אשר נתן לך. הרי שנים עשר ארצות כנגד שנים עשר שבטים ע"כ:
פסוק י:עוד במדרש אזכור, מן הפסוק הזה אתה לומד שני דברים, שארץ ישראל שקולה כנגד המילה מה המילה דוחה את השבת כן ישובה של ארץ דוחה את השבת כמו שאמר הכתוב עד רדתה אפילו בשבת, ועוד שהיא שקולה כנגד כל מה שנברא בששת ימי בראשית. ביום ראשון אמר וירא את האור כי טוב וגו', ובארץ ישראל כתיב כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו', ביום שני כתיב יהי רקיע בתוך המים וגו', ובארץ ישראל כתיב ארץ נחלי מים וגו'. ביום השלישי כתיב תדשא הארץ דשא וגו'. ובארץ ישראל כתיב ארץ חטה ושעורה וגו', ביום הרביעי כתיב יהי מאורות וגו', ובארץ ישראל כתיב לא תחסר כל בה וגו'. ביום הששי נברא אדם וחוה שנאמר ויאמר אלהים נעשה אדם וגו', ובא"י כתיב כי האדם עץ השדה. ביום השביעי כתיב ויברך אלהים את יום השביעי וגו', ובא"י כתיב ואכלת ושבעת וברכת, ראה כמה אהב הקב"ה יתעלה שמו והדרו את ארץ ישראל ששקלה כנגד כל הבריות שברא בעולמו, לזה אמר הכתוב עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה. והיה אם שמע תשמעו וגו'. קרי ביה תישמעו אם אתם שומעים לי אני אשמע לכם ואעשה בקשתכם ויהיו דבריכם נשמעים, כמ"ש חז"ל כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים שנאמר סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור, ובפרט במצוה שיהיו דבריכם נשמעים ותזכו הרבים וזכות הרבים יהיה תלוי בכם. ורבותינו ע"ה אמרו מנין אתה אומר שאם שמע מפי קטן שבישראל יהא בעיניו כאילו שמע מפי גדול שבישראל, שנאמר אשר אנכי מצוך היום, ולא מפי גדול שבישראל אלא מפי סנהדרין, ולא מפי סנהדרין אלא כאילו שמע מפי משה רבינו ע"ה, ולא מפי משה רבינו אלא כאילו שמע מפי הקב"ה ע"כ, וכולם רמוזים בפסוק שמע בלשון יחיד, תשמעון בלשון רבים, כלו' גדול שהכל נשמעין לו. אל מצותו כתיב אלו הסנהדרין שהן צות פירוש לווי להקב"ה הוא שיושבין לפני המזבח. אשר, ראש, שהוא משה, אנכי מצוך הוא כמשמעו שהוא הקב"ה, וכל דבריהם כמסמרות תקועים. אשר אנכי מצוך היום, שתהא אהבתו היום יותר מאתמול ובכל יום יוסיף אהבה עד שיבא יום אחרון ימצא עצמו אדוק עם הקב"ה וימות בנשיקה וידבק עם השכינה שנאמר משכני אחריך נרוצה. ואומר והלך לפניך צדקך, בלשון ערב אוהבך צדקך, כלומר אוהבך. זה שאמר לאהבה עד שתבא האהבה שתגלה עליך לאסוף נפשך, ובמה תתעורר האהבה בעבודה זהו ולעבדו, שיחבר ויעלה על דרך הקו שהוא יב"ק, יחוד ברכה קדושה, ר"ת יב"ק שהם שם אדני הוי"ה אהיה, בגימ' יב"ק, לעבדו, בגי' יב"ק, הודיעו כיצד סדר הכונה בתפלה:
פסוק י:ובמדרש אשר אנכי מצוה אתכם היום, שלא תאמר איני יכול לשמוע את כל התורה ולשמור את כל מצותיה שנאמר ארוכה מארץ מדה, משל למלך שהיה לו בור עמוק שאין לו סוף אמר לבן ביתו שכור לנו פועלים למלאות את הבור, שכר פועלים, מי שהיה טפש היה מביט בבור אמר אימתי אני ממלא אותו, ומי שהיה פקח אמר ומאי איכפת לי שכיר יום אני אני שמח שמצאתי לי מלאכה. כך הקב"ה אמר מאי איכפת לך שכיר יום אתה עשה יומך עד ירצה כשכיר יומו, זהו אשר אנכי מצוך היום, עשה יומך, וכבר כתבתי למעלה אשר אנכי מצוך היום שהוא על יום המיתה, שיהיה מגמתו ותמיד יזכרהו ובזה תהיה העבודה שלמה:
פסוק יג:בכל לבבכם ובכל נפשכם. והלא כבר נאמר בכל לבבך ובכל נפשך, כאן ליחיד וכאן לרבים, פירוש אפילו נוטל את נפשך, או נוטל נפשות הרבה שיש בהם הרבה לבבות. עוד בכל לבבכם, שכל הלבבות יהיו עמי בשעת תפלה, שלא יהא לב עמי ולב עמך, פירוש במחשבות:
פסוק יד:ונתתי מטר ארצכם בעתו. הואיל ועשיתם מה שעליכם אני אעשה מה שעלי כדי שלא יטרד לבבכם ותהיו פנויים לעבודתי, כי אין זה סוף השכר כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא, אלא הכנה לשכר ואמר ארצכם, לומר כשא"י שבעה שאר ארצות שותים מתמציתה:
פסוק יד:בעתו אז"ל אלו לילי רביעיות ולילי שבתות, שבת שי"ן בי"ת ת"ו, הנעלם עולה, עתו מכאן תבין מה שאז"ל עונתן של תלמידי חכמים הוא בליל שבת שנאמר אשר פריו יתן בעתו, הוא חבור ע"ת עם ו':
פסוק יד:ואמר ונתתי. אני בעצמי ולא ע"י שליח, והוא אחד משלשה מפתחות שביד הקב"ה והאחד מפתח של גשמים, וכן מטר ארצכם בעתו יורה ר"ת מאבי, ועל זה א"ר גדול יום הגשמים שאפילו פרוטה בכיס מתברכת, ר"ל כי הברכה מצויה בכל ושלוחי מדת הדין ספו תמו. כן כתב ה"ר רקאנטי ז"ל:
פסוק יד:ואמר יורה. רז"ל אמרו שמורה להם לבריות להטיח גנותיהן ולתקן כתליהן, ועוד יורה מלשון מורא כמו ואתנם לו מורא וייראני, וכן הוא אומר ואתן לכם את המורה לצדקה ויורד להם גשם מורה ומלקוש בראשון, א"כ יורה מלשון יראה ומורא, על ידו תהיה יראתו של הקב"ה בלבן של בריות, וכן מורה שמראין גבורותיו של הקב"ה, ולזה אז"ל מזכירין גבורות גשמים, וכן מלקוש שמל קשיותן של ישראל כששוהה מיד הן מתענין וחוזרין בהן והם נענים וכו':
פסוק יד:ואספת דגנך. אמר בלשון יחיד לומר שלא יבטלו כולם מתלמוד תורה אלא אחד אחד. ובגמרא דברכות פרק כיצד מברכין אמר תנו רבנן ואספת דגנך מה ת"ל לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך הנהג בהם מנהג דרך ארץ דברי רבי ישמעאל, רשב"י אומר אפשר אדם זורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וגו', ובזמן שאין עושין רצונו של מקום ואספת דגנך. הרי אליבא דרשב"י הוא על מי שאין עושין רצונו של מקום, וזה אי אפשר אלא ביחיד, לא בצבור שח"ו לא יעשו כולם רצונו של מקום, לזה ואספת דגנך בלשון יחיד. ואמר דגנך תירושך ויצהרך לומר שלא יבטל אלא על ההכרחי לבד שהן אלו הג' דברים לא לדבר אחר, כדאמר להו רבא לתלמידוי במטותא מיניכו לא תתחזו קמאי לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי כי היכי דלא תיטרדו במזוניכו כל יומי שתא. הרי שלא אמר אלא ביומי ניסן שהוא זמן אסיפת הדגן וביומי תשרי שהוא זמן התירוש והיצהר אבל לא שאר מותרות, ואמר דגנך דבר הצריך לך בצמצום, לזה לא אמר דגן תירוש ויצהר כי כל מי שיש לו מה שיאכל היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה. דגן בגי' ז"ן, דגנך בגי' עז, מזון שיתן לו עז ואבירות לעסוק בתורה שנקראת עז שנאמר ה' עז לעמו יתן וגו'. דגן במלואו כזה דל"ת גימ"ל נו"ן בגי' זו תורה לומר שלא נתן אלא לעוסקי התורה שהיא מתשת כח שנקראת תושיה, תירשך בגי' לשר"ת לה' ב"ה וב"ש, ויצהרך בגי' שא"ל מה' ויתן לך משאלות לבך, ואמר תירשך ולא אמר יינך לפי שמי ששוגה בו לא יחכם ונעשה רש מהתורה ובא לידי עוני, כמו שאז"ל על פסוק אל תרא יין כי יתאדם וגו' יתהלך למשרים, שסופו למכור כל מה שבביתו ולא יהיה לו כלי שמבשל בו, ונקרא השמן יצהר לפי שמאיר האדם בתורה ומפקחו. והוא אחד מה' דברים שמעמידין את החכמה הרגיל בשמן זית, ואז"ל מה שהאב משכח הבן מפקח, מה שהאב הוא הזיתים הבן שהוא השמן מפקח, וכן היין מפקח שאמר רבא חמרא וריחני פקחין, פירש"י ז"ל עשאוני חכם פקח, לזה אמר שלשה דברים דגן תירוש ויצהר שמצהיר האדם כצהרים:
פסוק טו:ונתתי עשב בשדך לבהמתך, כדי שלא תלך לרעות בשדות אחרים, לבהמתך, ואם אין לך בהמה לא תעלה עשבים כדי שלא יותש כחה:
פסוק טו:עוד אמר לבהמתך, לא כאדם שאמרתי לו ואכלת את עשב השדה, אבל אם שמע תשמע תאכל הדגן ותשתה היין והיצהר, ותאכל ותשבע מדברים המשביעים ומישבין דעתו של אדם, לא כאדם הראשון שזלגו עיניו דמעות ואמר אני ושורי נאכל באבוס אחד, ודרשו ז"ל ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת מכאן שאסור לו לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו, מנין להם שאסור לפי שהפסיק הענין שאמר ואספת דגנך ואחר האסיפה היל"ל ואכלת, ואמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והפסיק בין אסיפה לאכילה, לומר שאחר שאסף ובא לאכלו לא יאכל עד שיתן לבהמה, והואיל והפסיק מכאן שאסור. עוד שהיה לו לומר נתינת העשב אחר המטר קודם האסיפה, כי זמן האסיפה הוא אחר הקציר אותו זמן לא יש עשב בשדות, אלא ודאי לדרשה אתא לומר כמו שאני מצמיח העשב אחר החרישה קודם התבואה כן אתה קודם שתאכל תן לבהמה. עוד נאמר שאם יש תבואה לפי שהוא מדבר בזמן שאין עושין רצונו של מקום כמו שאמר פרק כיצד מברכין, לזה אמר ובשביל העשב והתבן של התבואה יש לך דגן, א"כ יהיה פירוש הפסוק ואספת דגנך למה בשביל ונתתי עשב לבהמתך, על דרך אדם ובהמה תושיע ה':
פסוק טו:ובמדרש ונתתי עשב, שתהא גוזז ומשליך לפני בהמתך כל ימות הגשמים ואתה מונע ידך ממנה קודם לקציר שלשים יום והיא עושה ואינה פוחתת מדגנה כלום ע"כ. והכונה שהיה לו לומר ונתתי מאכל לבהמתך, כי העשב אינו מצוי כל השנה, לזה אמר שזה העשב היא התבואה שקודם שתעשה שבלין היא מוציאה עשב ואתה גוזז ומשליך כדי שתהא שמינה ומרוב שמנה כשאתה אוכל ממנה קימעא אתה שבע לזה אמר ונתתי עשב ואכלת ושבעת. עוד במדרש כשהבהמה שבעה עובדת האדמה בכח, שנאמר ורוב תבואות בכח שור ע"כ. עוד כשהבהמה שביעה הוא אוכל לחמו לשובע, לפי שבהמתו שבעה אוכל לחמו בשמחה מה שאין כן כשאין לו להאכיל בהמתו אין אכילתו לשובע לפי שהוא דואג על בהמתו, וכן הוא אומר יודע צדיק נפש בהמתו. עוד במדרש ואכלת ושבעת אלו ולדות שנאמר לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר, פירוש כשהעמקים הם מעוטפים ומכוסים בבר אז לבשו כרים שעולין עליהן ומתעברים, ויש מי שפירש ונתתי עשב לבהמתך ואכלת שאתן העשב והבהמה תהיה שמנה ואז הבשר הוא שמן ואוכל קימעא ושבע:
פסוק טו:עוד ואכלת לא אמר ואכלתה ושבעתה בה"א, ואכלת לומר שלא יאכל עד שימלא בטנו אלא פחות מכדי שבעתו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות דעות, וכן אז"ל סעודה שהנאך משוך ידך הימנה, וגם כן אמר ואכלת לא אמר ותאכל ותשבע אלא ואכלת, כאילו אמר והאכלת שיאכיל לאחרים, וה"ה ושבעת שישביע לאחרים. ומה שלא אמר ותשבע לומר שיתן להם כדי שובעם, שאם אין נותן להם כדי שובעם ויקחו מאחרים אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה:
פסוק טז:השמרו לכם פן יפתה לבבכם. שלא יעלה על דעתכם שמה שאמר ושבעת הוא שביעה ממש לא שישביע לאחרים ותשבע ומתוך השביעה תבא לידי ע"ז וכה"א ואכל ושבע ודשן ופנה, ואומר כמרעיתם וישבעו ושכחו אל, לזה וסרתם מן דרך התורה שנאמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתים וגו', ועבדתם אלהים אחרים אלהות הרבה, ולא די זה אלא והשתחויתם להם להם ולא לו, שאפי' בשותפות לא עבדו לה', וחרה אף ה' בכם, לא שח"ו יחול רוגזי עליכם, כמו שאז"ל חצי אכלה בם חצי כלים והם אינם כלים, אלא ועצר את השמים והיה לו לומר ולא יהיה מטר, שמים למה, במדרש א"ר באה בזמן שאדם מתחייב מיתה אין פושטין בו יד אלא עדיו שנאמר יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו, ואח"כ פושטין בני אדם ידיהם וממשמשין ובאין שנאמר ויד כל העם באחרונה, כך בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום נאמר בהן ועצר את השמים וגו', לא אמר ולא יתנו מטר, כבר אמרנו שהמטר הוא מן התהום שעולה ומשקה ומן השמים יורד גשם, א"כ ועצר את השמים ואת הארץ ועצר את השמים מלהוריד גשם, ואת הארץ ולא יהיה מטר מן הארץ כי הם כעדים שנאמר ואעידה בם את השמים ואת הארץ ויד העדים תהיה בו בראשונה וגו'. ומצאתי סמך לדברי מהגמרא במסכת תעניות (דף ט:) שאמר משתרד רביעה, קרא לגשם שהוא זכר רביעה, ואמר שם המטר מאין בא, רבי אליעזר אומר כל העולם כולו ממימי אוקיאנוס הוא שותה שנאמר ואד יעלה מן הארץ והשקה, רבי יהושע אומר ממים העליונים הוא שותה, שנאמר למטר השמים תשתה מים כו' משקה הרים מעליותיו ואמר רבי יוחנן מעליותיו של מעלה כו' ותניא מים העליונים במאמר הם תלוים ע"כ. אם כן ועצר את השמים מלהוריד גשם, ולא יהיה מטר שלא יעלה התהום והשקה. והאדמה לא תתן את יבולה אפילו שאתה משקה אותה ודולה ביד מהנהרות או מהבריכות, כי ודאי מאחר שלא יהיה מטר מאין תתן הארץ יבולה עד שאומר והאדמה לא תתן את יבולה, אלא אפילו על ידי השקאה לא תתן את הזרע המובל לה. וכתב הרב רבינו בחיי ז"ל, והזכיר זה מפני שעובדי צבא השמים יחשבו כי בעבודתם יבא המטר ויצליח כל גידולי הארץ, על כן הודיע כאן כי השמים יהיו נעצרים בעבדם ע"א ולא יהיה מטר כלל, וכן אמר ישעיה ע"ה וטמאתם את צפוי פסילי כספך ואת אפודת מסכת זהבך תזרם כמו דוה צא תאמר לו, וסמיך ליה ונתן מטר ארצך אשר תזרע את האדמה וגו' והיה דשן ושמן וגו', בא לבאר שאין שאר כחות עליונים ממטירים ולא יש בהבלי הגוים מגשימים, כי אם ה' אלהינו לבד הוא הממטיר ונקוה לו:
פסוק יז:ועצר את השמים ולא יהיה מטר, זהו שהזכיר למעלה למטר השמים תשתה מים, ולכך לא נתן לך ארץ משקה כמו ארץ מצרים כדי שלא תהיה ההשקאה בידך ויהיו תמיד עיניך נשואות אליו למפתח הגשמים שבידו, ע"כ:
פסוק יז:ואבדתם מהרה. הוא רחום בדין ואינו בא בטרוניא עם הבריות ואינו מניח במדינה מתים ברעב חלא מהרה מגלה אתכם ממנה, כי נתנה לכם לאכול מפריה ולשבוע מטובה ואתם עבדתם ע"ז מגלה אתכם ממנה:
פסוק יז:אשר ה' נתן כתיב וקרי נותן, לפי שבכל שנה ושנה הוא נותנה לכם מחדש כפי מעשיכם, כמו שאמר עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה:
פסוק יח:ושמתם את דברי אלה על לבבכם. במדרש אמר להם הקב"ה כשאני מגלה אתכם מהארץ לחוצה לארץ היו מצויינים במצות כדי שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים. פירוש כדי שתורגלו בהם ולא יהיו עליכם למשא, מכאן אז"ל שאין עיקר עשיית המצות אלא בארץ, א"כ לזה אמר ושמתם קחום עמכם כדי שתורגלו בהם, ושמתם סם תם שהן המצות, וכן המצות בגימ' ע"ה סם תם, כמו שמתם, ואמר דברי אלה שהיא התורה, וקשרתם אותם שהן מצות תפלין וה"ה לשאר מצות, וכן אמר בספרי נאמר תורה ונאמר תפלין מה אלו שהן חובת הגוף ואינן תלוים בארץ אף כל המצות שאינן חובת הגוף ואינן תלויות בארץ נוהגות בח"ל, זהו בעשייה אבל בלמוד בין נוהגות בין שאינן נוהגים חייבים אתם בלמודם זהו ולמדתם אותם, ולא למוד עראי אלא למוד תם כל צרכו כאלו אתם בארץ, ולא לכם בלבד אלא את בניכם לדבר בם, כדי שיהיו מורגלים בם כשיבאו לארץ יקיימום ולא יהיו עליהם חדשים, ולמדתם כתיב וקרי ולימדתם, לומר שאם לא למדו אביו חייב הוא ללמד עצמו, וכן ולמדתם אתם כתיב:
פסוק יט:בשבתך בביתך. כל הפסוק הוא בלשון רבים וכאן בלשון יחיד, לפי שאמר ולמדתם אתם את בניכם והתלמידים נקראו בנים, לזה אמר בשבתך בביתך, בעולם הזה כשהבן או התלמיד לומד כאלו אתה לומד, ובלכתך בדרך והלך לפניך צדקך, ובשכבך שפתותיו דובבות בקבר, כל זמן שהבן או התלמיד לומד ואומר דבר בשמו, ובקומך בזמן התחייה, זהו לדבר בם ולא אמר ודברת בם:
פסוק כ:וכתבתם על מזוזות ביתך, מלא ב' מזוזות בעוה"ז ובעוה"ב, ובשעריך יהיו שעריך של עוה"ב מצויינים זה השער של פלוני:
פסוק כא:למען ירבו ימיכם וימי בניכם, לא אמר למען תאריכו ימים כמו שאמר במקום אחר, ועוד אומרו על האדמה וכי לא יש אריכות ימים אלא על האדמה, ועוד למה הזכיר אריכות ימים ולא שנים כמו שאמר התנא כל העושה מצוה אחת מאריכין לו ימיו ושנותיו. במדרש כי מן השמים על הארץ מהלך ת"ק שנה, כן יחיו ישראל כשני האבות, אברהם חי קע"ה שנה, יצחק חי ק"ף שנה, יעקב חי קמ"ז שנה, סך הכל תק"ב שנה, תסיר שתי שנים שלא הכיר אברהם את בוראו עד שהיה בן ג' שנים שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי הרי ת"ק ע"כ. א"כ יהיה פירוש אשר נשבע ה' לאבותיכם שיחיו ת"ק. עוד אפשר לומר אשר נשבע ה' לאבותיכם שאמר לאברהם הבט נא השמימה וספור הכוכבים שהן בשמים, ואמר ליעקב והיה זרעך כעפר הארץ, זהו כימי השמים על הארץ, שאמר שיחיו מה שבין השמים לארץ. עוד במדרש ד"א כימי השמים שהן חיים וקיימין לעולם ולעולמי עולמים והלא דברים ק"ו ומה שמים וארץ שלא נבראו אלא לכבודן של ישראל חיין וקיימין לעולם ק"ו לצדיקים שבעבורם נברא העולם. רשב"י אומר הרי, הוא אומר כימי העץ ימי עמי, אין עץ אלא תורה שנאמר עץ חיים היא, והלא דברים ק"ו ומה תורה שלא נבראה אלא לכבודן של ישראל הרי היא קיימת לעולם ק"ו לצדיקים שבשבילם נברא העולם, רבי יהושע בן קרחה אומר כתיב דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת וגו', אל תקרי כן אלא ארץ הולכת וארץ באה ודור לעולם עומד, ולפי ששנו מעשיהם שנה המקום עליהם סדרו של עולם, כך הוא אומר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, כשישראל עושין רצונו של מקום לא ימד ולא יספר ואם לאו והיה מספר בני ישראל ע"כ. אליבא דתנא קמא מה שאמר כימי השמים אינו על שביניהם שאם כן יש לו קצבה, אלא כימי השמים על הארץ פירוש שיחיו כשמים וארץ שהן קיימין לעולם, ופירוש על כמו עם הארץ, ורשב"י פירש שמה שאמר כימי השמים על הארץ חוזר לדבר ששמים וארץ עומדים בשבילו שהיא התורה וק"ו ומה תורה שלא נבראת וכו', א"כ אין קץ לחייהם, ורבי יהושע בן קרחה אמר לא תדמה אותם לשמים שעתידין לכלות שנא' כי שמים כעשן נמלחו וגו', ולא לארץ שנאמר והארץ כבגד תבלה, אלא הן חיים וקיימין לעולם ולעולמי עולמים. והרב רבינו בחיי ז"ל כתב לתת להם כימי השמים על הארץ. למדך הכתוב כי ארץ ישראל נתונה לישראל לעולם כימי השמים על הארץ שהם לעולם ואם יגלו ממנה עתידין לחזור, שאין אומה ולשון מושיבין אותה ומחזיקים בה כי אם ישראל. ויתכן עוד לומר שהיא הבטחה לעתיד לבא כי בזכות התורה יאריכו ימים ויחיו חיים ארוכים ת' או ת"ק שנה, זהו אומרו כימי השמים על הארץ, שהרי ת"ק שנה מן השמים לארץ, וכן ניבא ישעיה ע"ה לעתיד ואמר כימי העץ ימי עמי, כאותו זמן של אדם הראשון שאכל מן העץ והיו ימי האדם וחייהם ארוכים כן יהיו ימי עמי לעתיד, וזה יהיה כשתחזור השכינה שהיא ה"א אחרונה שבשם, לפי שבעוה"ז אין ב"ד של מעלה מענישין עד עשרים שנה, ולעתיד לא יהיו מענישין אלא עד ק' שהוא ה' פעמים עשרים שכן כתיב כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן ק' שנה יקולל, וכיון שיאריכו לרשע ולא יענש עד ק' שנה שהוא ה' פעמים עשרים, אין ספק כי הצדיק מתברך וזוכה למעט ה' פעמים ק' שהוא ת"ק, זהו שאמר ישעיה כימי העץ, ימי עמי, והוא עץ החיים שדרשו בו שהוא מהלך ת"ק שנה, זהו אומרו כאן כימי השמים על הארץ, כמדת השמים על הארץ, וזה וזה אחד, אלא שהרב רמז והתלמיד פירש שהוא ישעיה ע"ה. עוד אפשר לומר כימי השמים על, הארץ כי הם השמים והארץ שבפרשת בראשית והוא זמן יובל העולם והבן. ויש לפרש עוד שהכתוב ירמוז על שני חיי האבות כי הם חיו בין כולם ת"ק שנה והב' נגד שמים וארץ. וכן תמצא השם הנעלם של שם שדי עולה ת"ק, וכשנהיה העולם ונמתח כשיעור הזה שהוא ת"ק אז אמר די ע"כ. ולפי פירושו צריך לומר שמה שאמר כימי השמים על הארץ הוא כשיזדווגו על פי עם הארץ שהיא ה"א אחרונה. ורקאנטי ז"ל כתב טעם ירבו ימיכם וימי בניכם ירמוז בסוד העבור שהן עצמן ישובו ויאריכו ימים והבן זה, וטעם כימי השמים על הארץ הם הראשונים והמשכיל יבין ע"כ ופירוש כי אומרו למען ירבו ימיכם הם האבות שבאו ראשונה, וימי בניכם הם שבאו אחר כך נקראו בנים וחזרו ובאו בגלגול כאמרם ז"ל, וזהו שאומרים בקדיש בחייכון וביומיכון, בחייכון בראשונה וביומיכון כשחוזרין ובאים, ולזה אומרים וביומיכון ולא ובשנותיכון, לפי שהימים אין להם סוף, לזה אמר והארכתי ימים לעולם הבא, ולזה אמר כאן למען ירבו ימיכם וימי בניכם ע"כ, והבן:
פסוק כב:כי אם שמור תשמרון, רז"ל אמרו אם שמרתם המצות תישמרון, אתם תהיו נשמרין כי כל מצוה ומצוה קנה לו פרקליט שפרק הליט תרגום ארור ליט, ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם זה המלאך היא המצוה. עוד אמר כי אם שמור תשמרון, כמו ואביו שמר את הדבר, שפירושו שימתינו לקיום המצוה, כי יש הרבה מצות שהן תלויות בזמן שבית המקדש קיים, ויש שתלויות בארץ זהו אומרו אם שמור שאתם ממתינין לקיום המצות גם כן ימתינו לכם וילמדו עליכם זכות למהר גאולתכם כדי שתקיימום, כמו שאז"ל על פסוק נפש עמל עמלה לו, הוא עמל על למודה והיא עמלה לו לפני המקום שיתן לו בינה ודעת להבינה:
פסוק כב:עוד שמור תשמרון. לפי שהיא צריכה כמה שמירות והיא הולכת עמהם בגלות והיא נוטרה את הכרמים של שאר האומות, משל לכרם שהוא בתוך הכרמים והשומר שומר שאר כרמים בשביל כרם אחד שהוא שלו, שנאמר זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות, וכן הוא אומר ירושלים הרים סביב לה, ועליה אמר שומר כמו שידעת בסוד זכור ושמור והיא נקראת מצוה, והיא נקראת זאת, והיא נקראת כל, בת היתה לאברהם אבינו ובכל שמה, והיא א"ת שכוללת כל האותיות מאל"ף עד תי"ו, אם כן נתן בה כל הסימנים הללו שמור את כל, המצוה הזאת תשמרון, שלא יפגעו בה כביכול אלא ימתינו לה עד שיבא ויגאלנה ויגאל אתכם עמה, ועל זה דרשו ז"ל ושב ה' אלהיך את שבותך והשיב לא נאמר אלא ושב מלמד שהוא שב ב"ה וב"ש, זהו אומרו כי לישועתך קיוינו כל היום, ישועתך דייקא וכן ה"א הושיעה ימינך וענני. ועל דרך הפשט אמר את כל המצוה ולא אמר את כל המצות, לומר שהזהיר במצוה אחת לעשותה כתקנה כאלו עשה כל המצות:
פסוק כב:עוד אמר את כל המצוה, לומר שמצוה גוררת מצוה כמ"ש על פסוק מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, לא אמר והטובות אלא והטוב הראשון לא תצא מה', אחר כך מצוה גוררת מצוה לעשותה כאילו אתה עשיתה כביכול, כן אמר בזוהר, לאהבה שיעשנה מאהבה לא לשום פניה בעולם, כי אם יעשה בה שום פניה מלבישה גשמות ועושה בה ח"ו קץ ותכלית, כי בהכלות הגשמות תכלה ואינה הולכת עמו ונמצא שיגע לריק והולך ערום ועריה ואין בידו צדה לדרך וימות, ומה הועיל בביאתו לזה העולם, אלא יעשנה מאהבה לחברה עם בעלה, זהו את ה' אלהיך, כמו שאז"ל לא יאמר אדם אלמוד כדי שאקרא רבי כדי שיעשו לי כבוד אלא ילמוד לשמה וסוף הכבוד לבא:
פסוק כג:והוריש ה' את הגוים האלה, יאמר אם אתה תשמור את כל המצות כמו שאמרנו יוריש את הגוים האלה שהן ז' עממין שהן סביבות הארץ כדי להוציא שכינתו מתוכם אחר כך כל מקום אשר תדרך כף רגליכם מהמדבר וגו', לומר שיורישו שבעים אומות שהם כלולים באלו השבעה, זהו לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן ה' וגו'. וכתב רבינו בחיי ז"ל לא יתיצב איש בפניכם, יש בפסוק הזה ע"ב אותיות כנגד שם בן ע"ב יוצא שם ידוע והוא ידוע נדרש למבקשיו יודעי כחו הגדול לפחד הדרך ע"כ:
פסוק כג:גימטריאות
והיה עקב. בגימ' העולם הבא ע"ה:
פסוק כג:תשמעון את המשפטים, ס"ת מתן. ושמר, בגימ' לעתיד לבא ע"ה:
פסוק כג:וברכך. בגימ' רמ"ח, שיברך רמ"ח אבריך:
פסוק כג:צרעה. צרה ע', ר"ל צרה רעה:
פסוק כג:עד אבוד. עד שיאבדו ז' עממין, וכן אבד בגימ' ז'. הגוים האל מפניך, ס"ת מלך, עם מלכיהם:
פסוק כג:חרם הוא וסמך מיד כל המצוה, רמז שמצות עשה הם רמ"ח כמנין חרם:
פסוק כג:ויאכילך. ויאכלך כתיב חסר שלא היתה אכילה ממש כי המן היה נבלע באיברים:
פסוק כג:ויענך. למען ענותך, וירעיבך, ג' כנגד ג' ימים של אסתר ואל תאכלו ואל תשתו וצומו עלי. המן קרי ביה המן הרשע, זהו אשר לא ידעת מעולם לא גזר אדם גזירות כמוהו:
פסוק כג:ולא ידעון. ידעו בגימ' עם האותיות המן, והנו"ן כנגד עץ גבוה חמשים אמה:
פסוק כג:כאשר ייסר א"ש את בנו, דוד ייסר את בנו שלמה וצוהו לשמור התורה. ייסר איש את בנו ר"ת יאאב בגימ' דוד, וזהו מה שאמר ייסר לשון עתיד:
פסוק כג:נחלי מים. בגימ' זה גן עדן:
פסוק כג:נחלי עינות ותהומות. ג' לשונות כנגד מקרא משנה וגמרא, ד"א תורה נביאים וכתובים:
פסוק כג:חטה ושערה. בגימ' תרי"ג:
פסוק כג:חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, חמשה כנגד ה' חומשי תורה, זית שמן, ב' הרי שבעה, חצבה עמודיה שבעה:
פסוק כג:אבניה ברזל ומהרריה תחצוב, ר"ת אבות אבות העולם קבורים בה:
פסוק כג:ומהרריה. הוריה ותלמידיה:
פסוק כג:על הארץ הטבה. טובתה נעלמת ומכוסה לכך הטבה חסר:
פסוק כג:המוליכך במדבר הגדול והנורא, אלו הגליות שדומים למדבר:
פסוק כג:נחש שרף ועקרב וצמאון, ד' מלכיות הם. אשר אין מים, תורה. המוציא לך מים, המחזיר לך התורה לביאת המשיח, וזהו מצור החלמי"ש אותיות הלמשיח:
פסוק כג:המאכילך מן במדבר. שהיה נבלע באיברים, וזהו במדבר בגימ' רמ"ח:
פסוק כג:אם שכוח תשכח. אם שכחת תשכח:
פסוק כג:כן תאבדון. רמז על גלות בבל שהוא שבעים שנה כמנין כן:
פסוק כג:כי ברשעת. בעשרת, שכפרו בעשרת הדברות:
פסוק כג:ואשליכם. ואשלכם כתיב חסר י', שכפרו בעשר דברות ופרחו מן הלוחות העשר דברות, לזה אמר ואשלכם, ואש לכם, אילו לא נשתברו הלוחות לא שלטה שום אומה ולשון על ישראל אפילו מלאך המות, זהו ואשלכם ואש לכם:
פסוק כג:ממרים הייתם עם ה', פסוק זה ראשו מ"ם וסופו מ"ם שכל מ' שנה היו ממרים:
פסוק כג:לאברהם ליצחק וליעקב. הרי ג' לבטל שלש, קשי (ערפו) רשעו חטאתו, ר"ת קרח שהיו בם אלו הג':
פסוק כג:והם עמך. בגימ' סיני, הם עמך מסיני שקבלו את התורה, ויש בתפלה זו ח"ן תיבות וכן בויחל משה, ח"ן ח"ן לה:
פסוק כג:ואעש ארון עצי שטים, ס"ת שנים, יש אומרים שני ארונות היו:
פסוק כג:את שבט הלוי. ר"ת אשה, אף נשי כהנות יש להם יחס כדאיתא בגמרא רבא הוה אכיל בגין תתתיה בת רב חסדא:
פסוק כג:לשאת לישא שיר וזמר כענין שנאמר שאו זמרה וגו'. הארץ וכל, אשר בה, אפילו הקבורים בה הם הצדיקים אשר בה בקבר, וסמיך ליה באבותיך, לומר שכל הקבור בא"י שוה לאבות:
פסוק כג:האל הגדל הגבר. חסר לפי שאנחנו בגלות ובית המקדש חרב איה גבורותיו ואיה גדולותיו. פצתה, בגימ' עשרה, שהוא אחד מעשרה דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות פי הארץ:
פסוק כג:מצוה אתכם היום. ר"ת מאה, מאה ברכות:
פסוק כג:אתכם היום לאהבה. ר"ת אהל, שהוא בית הכנסת:
פסוק כג:מטר ארצכם בעת"ו, בגימ' בלילות:
פסוק כג:דגנך תירושך ויצהרך. ג' מקרא משנה וגמרא:
פסוק כג:ונתתי עשב בשדך. טעמי תורה מרובים הם כעשבי השדה:
פסוק כג:לבהמתך. לבהמין אפילו לבני אדם הדומים לבהמה ועצר את השמים, זה בימי אחאב ואליהו שאמר אם יהיו השנים האלה וגו':
פסוק כג:לעשתה. לשעתה, כדי שלא תחמיץ התפלה לשעתה והמצות לשעתם:
פסוק כג:עד הים האחרון. עד היום האחרון יהיה חלקתם ונחלתכם לעוה"ב:
פסוק כו:ראה אנכי נותן לפניכם וגו', לפי שאמר אם שמור תשמרון והוריש וגו' כל מקום אשר תדרוך וגו', שהוא מדבר לימות המשיח, שמא תאמר כשיתקרב הזמן אשמור המצות והתורה אבל עתה שאני בגלות מספיק לי שאני סובל עול הגלות ואיני יכול לסבול עול התורה והמצות, לזה אמר אשר אנכי נותן לפניכם היום, כאילו מחדש היום אני נותן לך, אע"פ שהן נתונים כבר, לזה נתן כתיב נותן קרי, ואין לכם לפטור עצמיכם, שאם כן הקללה היא נגדכם, ואם תשמעו הנה הברכה היא חלה בכם ויעלה זכרונכם לגאול אתכם, שכן ברכה בגימ' זכר לזה אמר ראה כמאיים, ולזה אמר היום כאילו בכל יום ויום ניתנה לכם מחדש, כמו שבאו זקנים בימי יחזקאל הנביא לפרוק עולו של מקום אמר להם הנביא חי אני נאום ה אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, לזה העמיד להם ב' הרים באמצע ארץ ישראל הרים גבוהים כדי שיראו אותם ויהיו עליהם כשני עדים, כל זה מרוב החיבה כדי שלא יפרדו מעליו, לזה נתן בהם סימן ואמר הלא המה בעבר הירדן וגו', ולזה נתנו הברכה והקללה על אלו ההרים. וכתב הרמב"ן ז"ל אולי שהר גריזים הוא בדרום והר עיבל בצפון כי מצפון תפתח הרעה שהוא נבוכדנצר שבא מצפון, ואיים עליהם לומר שהם יענישו אותם אם יעברו, ואם יקיימו המצות הם ערבים על הברכה שתחול עליהם, וכן גרזים עיבל בגימ' ערבנים:
פסוק כט:והיה כי יביאך ה', ארז"ל שכל הביאות הנזכרות בתורה הם לאחר י"ד שנה וכמו שאמרנו שאחר שיאכלו מפריה וישבעו מטובה ויתעסקו בבנין בתים ובשדות ובכרמים יבאו לידי שכחת התורה לזה אמר ונתתה את הברכה וגו', שבקריאת אותם הברכות על הר גריזים והקללות על הר עיבל על ידי הלוים במעמד כל ישראל ובארון עמהם והיו אלו ואלו קורין וכל ישראל עונין אמן היו הדברים נרשמים ונכתבים בכח ב' שמות שם הוי"ה ושם אדני שסודם אמן, כדי שיהיו להם לישראל למזכרת ולא יטמאו בהבלי העולם, ולפי שמשה הקים אבנים בארץ מואב וסד אותם בסיד וכתב עליהן התורה בע' לשון, שם הוצרך כתיבה כמו שאז"ל במסכת סוטה כדי שילמדוה אומות העולם ויחזרו בהן, שנאמר והיו עמים. משרפות סיד על עסקי סיד, פירוש שלא למדו התורה הכתובה על הסיד, אבל כאן לישראל לא היה צריך כתיבה אלא אמירה בלבד, ובאמירה היו נחקקין כאילו הם כתובים, ולמה כל זה לפי שאתם עוברים את הירדן לבא לרשת את הארץ וירשתם אותה וישבתם בה ותתעסקו בישובה, לזה אני מצוה אתכם לתת הברכה על הר גריזים וגו ושמרתם לעשות וגו. ובזה יבא פירוש כי שהוא נתינת טעם למה שאמרנו, ופירש"י ז"ל כי אתם עוברים את הירדן נסים של ירדן יהא סימן בידכם שתבאו ותירשו את הארץ, לפי שהוקשה לו לפי שאי אפשר לרשת אותה ולבא אל הארץ בלא העברת הירדן, א"כ מה צורך להזכיר העברת הירדן, ועוד מאחר שאמר לרשת אותה למה חזר ואמר וירשתם אותה וישבתם בה, לזה אמר נסים של ירדן יהא סימן וכו':
פסוק ל:אחרי דרך מבוא השמש. למה נזכר כאן השמש לומר שהרבה שלוחים למקום שהשמש לבדה יש לה ברכה שמש צדקה ומרפא בכנפיה, ואומר הנה יום ה' בא בוער כתנור, שמוציא חמה מנרתקה, לזה אמר דרך מבוא השמש ולא אמר במערב:
פסוק ל:עוד ראה אנכי. בגימ' כונה ראה איך תכוון בכל מצוה ומצוה, זהו הברכה אשר תשמעו אל מצות שתכוונו במצות, והיא גם כן קללה, שאנכי עולה א"ף, א"כ ראה אנכי היא ברכה והיא קללה, עוד אנכי בגי' אחד מיוחד, שהזהירם על יחוד השם, ולזה אמר אנכי ולא אמר אני. עוד הזהירם על מעמד הר סיני שקבלו שם התורה והמצות, ואמר ברכה וקללה בלשון יחיד ולא אמר ברכות וקללות, לומר שמברכה אחת יבאו כמה ברכות, כמו שאז"ל מצוה גוררת מצוה וקללה גורמת כמה קללות, ומהקלה יבא לידי החמורה עד שיבא לידי ע"ז, ומלא תשמעו יבא לסור מן הדרך, ומשם יבא ללכת אחרי אלהים אחרים, כל זה גרם שלא שמעתם, לזה אמר והברכה אשר תשמעו, ההתחלה היא מהשמיעה, וכן הוא אומר שמעו ותחי נפשכם:
