תנ"ך על הפרק - דברים יא - "ואספת דגנך - הנהג בהן מנהג דרך ארץ" / הרב מרדכי גרינברג שליט"א

תנ"ך על הפרק

דברים יא

164 / 929
היום

הפרק

שבחה של ארץ ישראל, פרשת "והיה אם שמוע", הבטחת ה' לעם ישראל על ירושת הארץ

וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְשָׁמַרְתָּ֣ מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְחֻקֹּתָ֧יו וּמִשְׁפָּטָ֛יו וּמִצְוֺתָ֖יו כָּל־הַיָּמִֽים׃וִֽידַעְתֶּם֮ הַיּוֹם֒ כִּ֣י ׀ לֹ֣א אֶת־בְּנֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ וַאֲשֶׁ֣ר לֹא־רָא֔וּ אֶת־מוּסַ֖ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם אֶת־גָּדְל֕וֹ אֶת־יָדוֹ֙ הַחֲזָקָ֔ה וּזְרֹע֖וֹ הַנְּטוּיָֽה׃וְאֶת־אֹֽתֹתָיו֙ וְאֶֽת־מַעֲשָׂ֔יו אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה בְּת֣וֹךְ מִצְרָ֑יִם לְפַרְעֹ֥ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֖יִם וּלְכָל־אַרְצֽוֹ׃וַאֲשֶׁ֣ר עָשָׂה֩ לְחֵ֨יל מִצְרַ֜יִם לְסוּסָ֣יו וּלְרִכְבּ֗וֹ אֲשֶׁ֨ר הֵצִ֜יף אֶת־מֵ֤י יַם־סוּף֙ עַל־פְּנֵיהֶ֔ם בְּרָדְפָ֖ם אַחֲרֵיכֶ֑ם וַיְאַבְּדֵ֣ם יְהוָ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וַאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֛ה לָכֶ֖ם בַּמִּדְבָּ֑ר עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃וַאֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה לְדָתָ֣ן וְלַאֲבִירָ֗ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָב֮ בֶּן־רְאוּבֵן֒ אֲשֶׁ֨ר פָּצְתָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלָעֵ֥ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֖ם וְאֶת־אָהֳלֵיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הַיְקוּם֙ אֲשֶׁ֣ר בְּרַגְלֵיהֶ֔ם בְּקֶ֖רֶב כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃כִּ֤י עֵֽינֵיכֶם֙ הָֽרֹאֹ֔ת אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂ֥ה יְהוָ֖ה הַגָּדֹ֑ל אֲשֶׁ֖ר עָשָֽׂה׃וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְמַ֣עַן תֶּחֶזְק֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃וּלְמַ֨עַן תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע יְהוָ֧ה לַאֲבֹתֵיכֶ֛ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם וּלְזַרְעָ֑ם אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא־שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶֽת־זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק׃וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם׃אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה׃וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם׃וְנָתַתִּ֧י מְטַֽר־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִֽירֹשְׁךָ֖ וְיִצְהָרֶֽךָ׃וְנָתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ׃הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם׃וְחָרָ֨ה אַף־יְהוָ֜ה בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ וַאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יְהוָ֖ה נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל־לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל־נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל־יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֵיכֶֽם׃וְלִמַּדְתֶּ֥ם אֹתָ֛ם אֶת־בְּנֵיכֶ֖ם לְדַבֵּ֣ר בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזוּז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ׃לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהוָ֛ה לַאֲבֹתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ׃כִּי֩ אִם־שָׁמֹ֨ר תִּשְׁמְר֜וּן אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם לַעֲשֹׂתָ֑הּ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם לָלֶ֥כֶת בְּכָל־דְּרָכָ֖יו וּלְדָבְקָה־בֽוֹ׃וְהוֹרִ֧ישׁ יְהוָ֛ה אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֖לֶּה מִלִּפְנֵיכֶ֑ם וִֽירִשְׁתֶּ֣ם גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַעֲצֻמִ֖ים מִכֶּֽם׃כָּל־הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר תִּדְרֹ֧ךְ כַּֽף־רַגְלְכֶ֛ם בּ֖וֹ לָכֶ֣ם יִהְיֶ֑ה מִן־הַמִּדְבָּ֨ר וְהַלְּבָנ֜וֹן מִן־הַנָּהָ֣ר נְהַר־פְּרָ֗ת וְעַד֙ הַיָּ֣ם הָֽאַחֲר֔וֹן יִהְיֶ֖ה גְּבֻלְכֶֽם׃לֹא־יִתְיַצֵּ֥ב אִ֖ישׁ בִּפְנֵיכֶ֑ם פַּחְדְּכֶ֨ם וּמֽוֹרַאֲכֶ֜ם יִתֵּ֣ן ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם עַל־פְּנֵ֤י כָל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדְרְכוּ־בָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם׃רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה׃אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃וְהַקְּלָלָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְסַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לָלֶ֗כֶת אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתֶּֽם׃וְהָיָ֗ה כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָתַתָּ֤ה אֶת־הַבְּרָכָה֙ עַל־הַ֣ר גְּרִזִ֔ים וְאֶת־הַקְּלָלָ֖ה עַל־הַ֥ר עֵיבָֽל׃הֲלֹא־הֵ֜מָּה בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֗ן אַֽחֲרֵי֙ דֶּ֚רֶךְ מְב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ בְּאֶ֙רֶץ֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בָּעֲרָבָ֑ה מ֚וּל הַגִּלְגָּ֔ל אֵ֖צֶל אֵלוֹנֵ֥י מֹרֶֽה׃כִּ֤י אַתֶּם֙ עֹבְרִ֣ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וִֽירִשְׁתֶּ֥ם אֹתָ֖הּ וִֽישַׁבְתֶּם־בָּֽהּ׃וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת אֵ֥ת כָּל־הַֽחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב מרדכי גרינברג שליט

"ואספת דגנך - הנהג בהן מנהג דרך ארץ"

"והיה אם שמע תשמעו אל מצותי וכו' ואספת דגנך וכו'" (דברים יא, יג-יד).

במסכת מנחות חלקו ר' ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי בגדר מצות תלמוד תורה. רשב"י סובר "אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית - קיים לא ימוש"; ורבי ישמעאל סובר ש"חובה ללמוד כל היום" (לשון רש"י ד"ה "ופליגא"). שכן כששאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל "כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה, 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה' (יהושע א, ח), צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית" (מנחות צט ע"ב), הרי שלר' ישמעאל אין גבול למצוה זו, ומחויבים בו כל היום וכל הלילה.

ברם במסכת ברכות שנינו שדעותיהם מהופכות. שם דרש ר' ישמעאל את הפסוק "ואספת דגנך", בצורה שונה: "מה תלמוד לומר, לפי שנאמר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר 'ואספת דגנך', הנהג בהן מנהג דרך ארץ". ולעומתו סובר שם רשב"י: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה, וכו', תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר, 'ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'' (ישעיהו סא, ה), ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידן שנאמר 'ואספת דגנך'" (ברכות לה ע"ב). הרי שיטתם של ר' ישמעאל ורשב"י הפוכה מקצה אל קצה בשתי הסוגיות.

ועוד קשה, איך סובר רבי שמעון בר יוחאי שפרשת ואספת דגנך עוסקת בשאין עושין רצונו של מקום, והרי נאמר בתחילת הפרשה "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי". ועוד שאלה שאלו התוספות: הסוגיא הקודמת למחלוקת רבי שמעון בר יוחאי ורבי ישמעאל קבעה שהפסוק "ואספת דגנך" מדבר על זמן ש"עושין רצונו של מקום", ואילו רבי שמעון בר יוחאי אמר שפסוק זה מדבר על זמן ש"אין עושין רצונו של מקום". ותירצו התוספות, "וי"ל דמיירי ודאי שעושין רצונו, אבל אין עושין רצונו כל כך, דאינם צדיקים גמורים" (שם ד"ה "כאן בזמן"). והדברים טעונים הסבר, מה פירוש "שאין עושין רצונו כל כך", ומה ההגדרה של "צדיק גמור".

כבר ביארנו במקום אחר באריכות ששתי סוגיות נפרדות הן. במסכת מנחות חולקים ר"י ורשב"י בחובת מצות תלמוד תורה: רשב"י סובר שמצות תלמוד תורה מחייבת ללמוד מעט ביום ומעט בלילה; ולעומתו סובר ר' ישמעאל, שלאחר שעשה אדם את המוטל עליו לפרנסתו ולקיומו, ומילא את חובתו בינו לבין קונו, הוא חייב ללמוד תורה בזמנו הפנוי. שאני מסכת ברכות, שם אינם חולקים במידת החובה, אלא באידאל של תורה, ושם מתהפכות השיטות: רשב"י סובר שהאידאל - אך לא החובה - הוא להזניח את ענייני עצמו ולעסוק בתורה כל היום; ואילו ר' ישמעאל סובר שהאידאל שהציבה התורה הוא "הנהג בהן מנהג דרך ארץ", וצורכי הפרנסה הם צורך החיים של רוב בני אדם, ושכל זמנו הפנוי יעסוק בתורה. וזהו שאמרו שם בשם תנא דבי ר' ישמעאל, "דברי תורה לא יהו עליך חובה, ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן", ופירשו התוספות: "לא יהא עליך חובה - שלא תעסוק אלא בהן, ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן - שלא תעסוק בהן כלל, אלא יפה ת"ת עם דרך ארץ".

מי שממלא את חובתו כנדרש וכמתחייב מן התורה נקרא צדיק, אך ישנה מדרגה גבוהה יותר, והיא "עובד אלקים" - "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עֹבֵד אלוקים לאשר לא עבדו" (מלאכי ג, יח). ומפרשת הגמרא ש"עובד אלקים" ו"לא עבדו" אינם מקבילים לצדיק ורשע, אלא שניהם צדיקים. ברם אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחת. השונה מאה פעמים הוא צדיק, אך עדיין לא במדרגת עובד אלקים, לפי שעושה רק את המוטל עליו, ואילו עובד אלקים הוא זה שעושה למעלה מהמתחייב (חגיגה ט ע"ב).

אם כן הוא, ישנן ג' מדרגות בעבודת ה'. הרשע הוא זה שאינו מקיים את דבר ה' ואיננו שומע בקולו. הצדיק הוא זה ששומע ומקיים כל מה שנדרש ממנו, אך רק מה שנדרש ולא יותר; אין הוא יוזם דבר מעצמו, אלא שואל "מה חובתי ואעשנה" (סוטה כב ע"ב) - ועל כן לא נכנס צדיק זה בגדר של עובד אלקים, אלא הוא צדיק שלא עבדו. והמדרגה השלישית היא צדיק עובד אלוקים, אוהב את הבורא. וביאר רמח"ל:
מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמתית, לא ישתדל ויכון לפטור עצמו במה שכבר מפרסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל; אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו, שאלו יגלה אביו את דעתו גלוי מעט, שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא, כל מה שיוכל; ואף על פי שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דבור וכו'. הנה די לאותו הבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה - לעשות לו גם את אשר לא אמר לו בפרוש, כיון שיוכל לדון בעצמו שיהיה הדבר ההוא נחת רוח לפניו וכו', והנה כמקרה הזה יקרה למי שאוהב את בוראו גם כן אהבה נאמנת וכו', וזהו הנקרא "עושה נחת רוח ליוצרו" (מסילת ישרים, פרק יח).

מכאן שלביטוי "עושין רצונו של מקום" יש שתי משמעויות: המשמעות האחת היא צדיק העושה רצונו של מקום, שמקיים את כל הנדרש ממנו - בניגוד לרשע שאין עושה רצונו, אלא עובר עברות; אך המשמעות השנייה של "עושין רצונו של מקום" היא, לא זו בלבד ששומעין בקולו, אלא אף יודעין לכוון לדעתו ורצונו, ואינם ממתינים עד שיצטוו, אלא עושין מתוך אהבה מה שבדעתו.
וכך פירש הנצי"ב:
והנה רצונו של מלך, שכל הראוי למלחמה יהא איש חיל, והמשתמט מזה - אע"ג שגם הוא עפ"י חוקי המלוכה, שאינו מחויב להיות איש חיל - מכל מקום, אין זה עיקר רצונו של מלך. כך רצון ה' שכל ישראל הראויים לעמל תורה, יהיו בני תורה, והמשתמט מזה, אע"ג שיש לו טעמים המביאים אותו לכך, בכל זאת "אינו עושה רצונו של מקום" מיקרי (הרחב דבר, שמות כה, כ).

ומובנת אפוא שיטתו של רשב"י: כיוון שלדעתו אדם אינו מחויב לחרוש ולזרוע וכו', אלא לעסוק רק בתורה; מכאן שהפסוק "ואספת דגנך" אינו האידאל, ואינו רצון ה'. ואף שהפרשה מבטיחה דגן ותירוש ויצהר רק "אם שמוע תשמעו אל מצותי", מ"מ אין זה רצונו של מקום. הם אינם חוטאים אלא צדיקים השומעים בקולו של מקום ולא מעבר לזה.

והוא שביארו תוס' שם שלדברי רשב"י "אינם עושין רצונו כל כך ואינם צדיקים גמורים", כלומר הם צדיקים, אך לא עובדי ה', כיוון שהם ממלאים רק חובתם ולא למעלה מזה.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך