"ואספת דגנך - הנהג בהן מנהג דרך ארץ"
"והיה אם שמע תשמעו אל מצותי וכו' ואספת דגנך וכו'" (דברים יא, יג-יד).
במסכת מנחות חלקו ר' ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי בגדר מצות תלמוד תורה. רשב"י סובר "אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית - קיים לא ימוש"; ורבי ישמעאל סובר ש"חובה ללמוד כל היום" (לשון רש"י ד"ה "ופליגא"). שכן כששאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל "כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה, 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה' (יהושע א, ח), צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית" (מנחות צט ע"ב), הרי שלר' ישמעאל אין גבול למצוה זו, ומחויבים בו כל היום וכל הלילה.
ברם במסכת ברכות שנינו שדעותיהם מהופכות. שם דרש ר' ישמעאל את הפסוק "ואספת דגנך", בצורה שונה: "מה תלמוד לומר, לפי שנאמר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר 'ואספת דגנך', הנהג בהן מנהג דרך ארץ". ולעומתו סובר שם רשב"י: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה, וכו', תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר, 'ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'' (ישעיהו סא, ה), ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידן שנאמר 'ואספת דגנך'" (ברכות לה ע"ב). הרי שיטתם של ר' ישמעאל ורשב"י הפוכה מקצה אל קצה בשתי הסוגיות.
ועוד קשה, איך סובר רבי שמעון בר יוחאי שפרשת ואספת דגנך עוסקת בשאין עושין רצונו של מקום, והרי נאמר בתחילת הפרשה "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי". ועוד שאלה שאלו התוספות: הסוגיא הקודמת למחלוקת רבי שמעון בר יוחאי ורבי ישמעאל קבעה שהפסוק "ואספת דגנך" מדבר על זמן ש"עושין רצונו של מקום", ואילו רבי שמעון בר יוחאי אמר שפסוק זה מדבר על זמן ש"אין עושין רצונו של מקום". ותירצו התוספות, "וי"ל דמיירי ודאי שעושין רצונו, אבל אין עושין רצונו כל כך, דאינם צדיקים גמורים" (שם ד"ה "כאן בזמן"). והדברים טעונים הסבר, מה פירוש "שאין עושין רצונו כל כך", ומה ההגדרה של "צדיק גמור".
כבר ביארנו במקום אחר באריכות ששתי סוגיות נפרדות הן. במסכת מנחות חולקים ר"י ורשב"י בחובת מצות תלמוד תורה: רשב"י סובר שמצות תלמוד תורה מחייבת ללמוד מעט ביום ומעט בלילה; ולעומתו סובר ר' ישמעאל, שלאחר שעשה אדם את המוטל עליו לפרנסתו ולקיומו, ומילא את חובתו בינו לבין קונו, הוא חייב ללמוד תורה בזמנו הפנוי. שאני מסכת ברכות, שם אינם חולקים במידת החובה, אלא באידאל של תורה, ושם מתהפכות השיטות: רשב"י סובר שהאידאל - אך לא החובה - הוא להזניח את ענייני עצמו ולעסוק בתורה כל היום; ואילו ר' ישמעאל סובר שהאידאל שהציבה התורה הוא "הנהג בהן מנהג דרך ארץ", וצורכי הפרנסה הם צורך החיים של רוב בני אדם, ושכל זמנו הפנוי יעסוק בתורה. וזהו שאמרו שם בשם תנא דבי ר' ישמעאל, "דברי תורה לא יהו עליך חובה, ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן", ופירשו התוספות: "לא יהא עליך חובה - שלא תעסוק אלא בהן, ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן - שלא תעסוק בהן כלל, אלא יפה ת"ת עם דרך ארץ".
מי שממלא את חובתו כנדרש וכמתחייב מן התורה נקרא צדיק, אך ישנה מדרגה גבוהה יותר, והיא "עובד אלקים" - "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עֹבֵד אלוקים לאשר לא עבדו" (מלאכי ג, יח). ומפרשת הגמרא ש"עובד אלקים" ו"לא עבדו" אינם מקבילים לצדיק ורשע, אלא שניהם צדיקים. ברם אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחת. השונה מאה פעמים הוא צדיק, אך עדיין לא במדרגת עובד אלקים, לפי שעושה רק את המוטל עליו, ואילו עובד אלקים הוא זה שעושה למעלה מהמתחייב (חגיגה ט ע"ב).
אם כן הוא, ישנן ג' מדרגות בעבודת ה'. הרשע הוא זה שאינו מקיים את דבר ה' ואיננו שומע בקולו. הצדיק הוא זה ששומע ומקיים כל מה שנדרש ממנו, אך רק מה שנדרש ולא יותר; אין הוא יוזם דבר מעצמו, אלא שואל "מה חובתי ואעשנה" (סוטה כב ע"ב) - ועל כן לא נכנס צדיק זה בגדר של עובד אלקים, אלא הוא צדיק שלא עבדו. והמדרגה השלישית היא צדיק עובד אלוקים, אוהב את הבורא. וביאר רמח"ל:
מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמתית, לא ישתדל ויכון לפטור עצמו במה שכבר מפרסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל; אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו, שאלו יגלה אביו את דעתו גלוי מעט, שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא, כל מה שיוכל; ואף על פי שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דבור וכו'. הנה די לאותו הבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה - לעשות לו גם את אשר לא אמר לו בפרוש, כיון שיוכל לדון בעצמו שיהיה הדבר ההוא נחת רוח לפניו וכו', והנה כמקרה הזה יקרה למי שאוהב את בוראו גם כן אהבה נאמנת וכו', וזהו הנקרא "עושה נחת רוח ליוצרו" (מסילת ישרים, פרק יח).
מכאן שלביטוי "עושין רצונו של מקום" יש שתי משמעויות: המשמעות האחת היא צדיק העושה רצונו של מקום, שמקיים את כל הנדרש ממנו - בניגוד לרשע שאין עושה רצונו, אלא עובר עברות; אך המשמעות השנייה של "עושין רצונו של מקום" היא, לא זו בלבד ששומעין בקולו, אלא אף יודעין לכוון לדעתו ורצונו, ואינם ממתינים עד שיצטוו, אלא עושין מתוך אהבה מה שבדעתו.
וכך פירש הנצי"ב:
והנה רצונו של מלך, שכל הראוי למלחמה יהא איש חיל, והמשתמט מזה - אע"ג שגם הוא עפ"י חוקי המלוכה, שאינו מחויב להיות איש חיל - מכל מקום, אין זה עיקר רצונו של מלך. כך רצון ה' שכל ישראל הראויים לעמל תורה, יהיו בני תורה, והמשתמט מזה, אע"ג שיש לו טעמים המביאים אותו לכך, בכל זאת "אינו עושה רצונו של מקום" מיקרי (הרחב דבר, שמות כה, כ).
ומובנת אפוא שיטתו של רשב"י: כיוון שלדעתו אדם אינו מחויב לחרוש ולזרוע וכו', אלא לעסוק רק בתורה; מכאן שהפסוק "ואספת דגנך" אינו האידאל, ואינו רצון ה'. ואף שהפרשה מבטיחה דגן ותירוש ויצהר רק "אם שמוע תשמעו אל מצותי", מ"מ אין זה רצונו של מקום. הם אינם חוטאים אלא צדיקים השומעים בקולו של מקום ולא מעבר לזה.
והוא שביארו תוס' שם שלדברי רשב"י "אינם עושין רצונו כל כך ואינם צדיקים גמורים", כלומר הם צדיקים, אך לא עובדי ה', כיוון שהם ממלאים רק חובתם ולא למעלה מזה.