מדוע מופיעה כאן הפתיחה של הברכה והקללה?
הקדמה
בתחילת פרשתנו נאמר (פרק י"א):
כו. ראה, אנכי נֹתֵן לפניכם היום ברכה וקללה.
כז. את הברכה - אשר תשמעו אל מצות ד' אלקיכם, אשר אנכי מצוה אתכם היום.
כח. והקללה - אם לא תשמעו אל מצות ד' אלקיכם, וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום, ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם.
כט. והיה כי יביאך ד' אלקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונתתה את הברכה על הר גרִזים ואת הקללה על הר עיבל.
ל. הלֹא המה בעבר הירדן, אחרי, דרך, מבוא השמש, בארץ הכנעני היֹשֵב בערבה, מול הגלגל אצל אלוני מרה.
על הפסוק הראשון בפרשה "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה", כתב רש"י: "ברכה וקללה - האמורות בהר גריזים ובהר עיבל". כלומר: הפסוק מתכוון לברכות ולקללות האמורות להלן בפרשת כי-תבוא (כז, טו-כו), וכאן כתוב רק ציווי כללי על קיום המעמד.
יש לשאול: אם כך מדוע באה הפתיחה אודות הברכה והקללה כבר כאן, ולא בפרשת כי תבוא?
א. הסבר על פי הפשט
נראה לענות על כך על פי מה שרואים שבספר דברים מופיעות מאתיים מצוות (עיין בספר "החינוך"), מתוכן עשרים ושתיים מצוות בלבד בשלוש הפרשיות הראשונות: דברים, ואתחנן ועקב. לעומת זאת בפרשת ראה מתחיל העושר הגדול של כמאה ושמונים מצוות הכתובות בהמשך הפרשיות, ובפרשת ראה לבדה מופיעות חמישים וחמש מצוות! לפי זה נראה להסביר שהכרזת התורה על הברכה והקללה באה כבר כאן, כדי ללמדנו שהריבוי הגדול של המצוות, הנפתח כאן בפרשת ראה וממשיך בפרשיות הבאות, אינו אוסף של פרטים, אלא דרך חיים כללית, שמי שהולך בה זוכה לשפע של ברכה.
ב. הסבר הספורנו
הסבר נוסף כתב הספורנו:
ראה - הביטה וראה שלא יהיה ענינך על אופן בינוני, כמו שהוא המנהג בשאר האומות. כי אמנם [כלומר: אלא] אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, והם שני הקצוות. כי הברכה היא הצלחה יותר מן המספיק, על דרך היותר טוב. והקללה היא מארה מחסרת שלא יושג המספיק, ושניהם לפניכם להשיג, כפי מה שתבחרו.
כלומר: התורה מדגישה שאם מקיימים את המצוות זוכים לברכה גדולה ושפע גדול, אבל אם ח"ו לא מקיימים את המצוות - מגיעה הקללה, כלומר: חיסרון גדול.
בספר "אמר הגאון", שבו סיכם אחד מתלמידיו של הספורנו את שיעורי רבו, הספורנו, הוסיף על הכתוב לפנינו בפירוש הספורנו:
כך אמר הקב"ה: 'ראה', כלומר: שים לבך לזאת, שאני נותן לך רק או 'ברכה', או 'קללה', ולא מיצוע כאומות העולם... וזהו שאמרו ז"ל: 'נמשלו לעפר ונמשלו לכוכבים, כשהם עולים - עולים עד לרקיע, וכשיורדים - יורדים עד עפר' (מגילה טז ע"א). וביאר באיזה אופן, באמרו: 'את הברכה אשר תשמעו וגו', והקללה וגו'.
את דברי הספורנו הללו היה נוהג מורנו ורבנו, מרן הגאון הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל, ראש ישיבת "מרכז הרב" והרב הראשי לישראל (תשמ"ג-תשנ"ג), להשמיע באזנינו שוב ושוב, משום שראה בהם הדרכה יסודית וחשובה: יש לשאוף לגדלות, ולא להיות בינוניים ("מורשה - שיחות למועדים").
יהי רצון שנזכה לקיים את כל המצוות, ומתוך כך נזכה לשפע ברכה גשמית ולמעלה רוחנית להיות ככוכבים, ושיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ונוכל להקריב בו את כל הקרבנות.