פסוק י:לא כארץ מצרים היא, יכול בגנותה הכתוב מדבר. ודאי אין שום סברא לפרש כן דכל הפסוקים מורים על שבח א"י ומרגלים נענשו על שסיפרו בגנות א"י. ונראה דהך גנות הוא מצד טבע הארץ שצריכה גשמים אבל שבח של א"י היא שאם הם יהיו בה ויהיו צדיקים, תהיה טובה מכל הארצות משא"כ בשאר ארצות היא בטבעה טובה ובחד מדרגה קאי הן אם ישראל שם והם צדיקים או עכו"ם דרים שם, וע"כ הזהיר את ישראל שיהיו שם צדיקים. ת"ל וחברון כו' ממילא אדרבה אפילו בלא ישראל צדיקים שם היא טובה מאד אלא שאם יהיו שם צדיקים תהיה בכמה מעלות טובות עוד עדיפא משאר ארצות, כנ"ל:
פסוק יג:שמוע תשמעו, אם תשמע בישן תשמע בחדש. פירש"י פ' כיצד מברכין (דף נ"ז) מה שתחדשו אתם מעצמכם בכל יום מהשתלמדו מן הישן דהיינו מה שלמדתם ממני, ועפ"ז נראה לתרץ מה שקשה על פירש"י אחר זה שיהיה בעיניכם חדשים, והיינו ממה שכתוב מצוך היום, דלמה לא פירש"י כן על מ"ש בפרשה זו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך, ולפי מה שכתבתי כאן ניחא, דבאמת הוה הצווי היום ע"כ אמר שפיר לעיל מצוך היום, אלא כאן דאמר תשמעו בחדש. דהיינו תזכו לחדש בכל יום שתלמדו וא"כ למה אמר היום והלא אמר תשמעו אע"כ דלדרשה אתיא היום:
פסוק יג:לאהבה את ד' כו' אלא כל מה שתעשו עשו מאהבה וסוף הכבוד לבוא. אין רמז בפסוק מזה ואין דרך רש"י להזכיר אלא מה שנרמז בפסוק. ונראה דקשה בפסוק דתחילה אמר לאהבה דוקא ולא בשביל שכר דהיינו כבוד שזכר רש"י לפני זה דהיינו שיקראוהו רב או עשיר ואח"כ אמר ונתתי מטר כו' דמשמע דהמצות הם בשביל הברכה דהיינו עשירות. ומתרץ דאתה תעשה בשביל אהבה לא לשום שכר אבל אני ונתתי מטר ארצכם כו', והיינו שזכר רש"י וסוף הכבוד לבוא ואע"פ שבפסוק לא נזכר הכבוד מ"מ הכלל הוא כך שהכבוד תלוי בעשירות, וע"כ הזהיר אח"כ השמרו לכם כו' דקאי על שלא ירום לבבו וירדוף אחר הכבוד, וזהו שכתב רש"י אח"כ ונתתי מטר ארצכם אתם עשיתם את שלכם אני אעשה מה שמוטל עלי, מבאר אני מה שדברתי בזה:
פסוק יג:וכן בדוד הוא אומר כו'. קשה דהיה לרש"י להביא תחילה מדוד שהוא קודם לדניאל. וי"ל דגבי דוד אין ראיה רק לקטורת שתפלה במקומה אבל סתם עבודה דהזכיר כאן מנלן, ע"כ מביא תחילה שאמר לו המלך אלהך די אנת פלח ליה והיינו סתם עבודה, ואי מהכא לחוד. הו"א דשמא על התורה קאמר דאמרינן כל העוסק בפ' קרבנות כאילו מקריב קרבן אבל תפלה לא, ע"כ מביא מדוד שנזכר בפירוש תפלה:
פסוק יז:מהרה וכו', לא היה להם ממי ללמוד. בסוף בראשית פירש"י אע"פ שראה באבדן של דור אנוש שעלה אוקיינוס והציף שליש עולם לא נכנע דור המבול ללמוד מהם, וכאן אמר שלא היה לדור המבול ממי ללמוד י"ל דכאן קאי לענין ארכא, שדור המבול היו סבורים שכיון שנותן להם ארכא בטלה הגזירה שעליהם, אבל אתם רואים שאע"פ שיש ארכא לא בטלה הגזירה, ע"כ חייבים טפי:
פסוק כב:ולדבקה בו כו' אלא הדבק בתלמידים לעיל בפרשה זו בפסוק את ה' אלהיך תירא לא פירש כלום על ובו תדבק, נראה דשם אין שייך להקשות וכי אפשר לומר כן, דה"נ קאמר הכי אם אפשר לך לדבוק בו אז ובשמו תשבע אלא, שא"א לך לדבק בו לכן לא תשבע בשמו משא"כ כאן שמצוה עלינו שנדבק בו, ובפרשת ראה בפסוק ובו תדבקון ופירש"י הדבק בדרכיו לפי שהוא יותר פשוטו מלפרש הדבק בתלמידים, אבל כאן א"א לומר הדבק בדרכיו לפי שנאמר בהדיא ללכת בכל דרכיו דמורה על זה:
פסוק כג:ועצמים מכם כו' מה השבח ההוא שמשבח את האמוריים. לעיל פרשה זו כתב ג"כ אתה עצום והם עצומים ממך ולא כתב שם רש"י ההוכחה שהוכיח כאן. י"ל לפי מה שזכרתי לעיל דאפילו בעצומים מכם לחוד יש ג"כ רבותא אלא דבא לתרץ שם קושיא, ה"נ יש קושיא דאמר כפל והוריש ה' וירשתם גוים גדולים, אלא דתחילה אמר והוריש ה' כל הגוים כי אתם עצומים מהם ואח"כ וירשתם גוים עצומים אפי' מכם, וכיון דדבר זה נזכר בהדיא בפסוק ע"כ נקיט רש"י דבר זה:
פסוק כה:לא יתיצב איש כו' ת"ל לא יתיצב. מלשון לא יתיצב אין ללמוד כן, דאדרבה י"ל דה"ק דוקא איש אחד יתיצב, ותו דבריש פרשה זאת כתוב ג"כ לא יתיצב איש ולא פירש רש"י כלום, אלא כאן קשה ל"ל כלל הך לא אתיצב כיון שנכתב אח"כ פחדכם ומוראכם כו' א"כ בודאי לא יתיצב אלא דקמ"ל אפילו אשה, בכשפיה. והו"א דכשפים שמכחישים את פמליא של מעלה לא שייך אצלם פחד קמ"ל לא יתיצב, ואיש מרבה עוג מלך הבשן פרשת נצבים
פסוק כו:ברכה וקללה, האמורות בהר גריזים כו' דלא תטעה לפרש מדכתיב אשר תשמעו ולא, אם תשמעו ודאי אמר ע"ד דאיתא בגמרא בא ליטהר מסייעין לו בא לטמא פותחין לו, וה"ק הברכה עצמה הוא גופה אשר תשמעו וזאת הברכה אשר אתן לכם סיוע פתח אשר תשמעון, וכמו והקללה אם לא תשמעו. ולכן אמר שאין הפירוש כן דא"כ מאי היום דאמר, אלא אותן הברכות של הר גריזים שעתידין לעשות כן אלא היום שאני מלמדך דמרובה מדה טובה ממדת, פורענות דהברכה אני נותן לך מעכשיו, וזה שאמר את הברכה אשר תשמעו דהיינו על מנת כו' דאיתא בגיטין (דף ע"ד) ובכמה דוכתי דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי, וא"כ כאן נמי מתחלת הברכה מעכשיו והוי מעשה קודם לתנאי דאח"כ גומר התנאי והברכה הוא מעכשיו אבל הקללה לא תתחיל רק אחר שלא תשמעו והוי תנאי קודם למעשה,זה החילוק שבין ברכה לקללה אף ע"פ שזמן אחד לנתינה אותם. כנ"ל נכון כוונת רש"י:
פסוק כח:מן הדרך וגו' הא למדת כל העובד ע"ז הרי הוא סר מכל הדרך. כתב הרא"ם אע"פ שמשמעות מן היינו מקצתו ולא כולו, משום דלשון הסרה אינו נופל רק על הסרה מכל דבר כו', והקשו עליו דאיתא פ"ק דהוריות (דף ד') לא תסור מן הדבר מקצת דבר כו' ונ"ל, דהפסוק עצמו מקשה כאן דסתרי אהדדי והוא מפרק לה, דהיינו שתחילה אמר אם לא תשמעו אל מצות ה' דמשמע כל המצות מדלא אמר כל המצוה ואח"כ אמר מן הדרך דמשמע אפי' מקצת, ומתרץ דשניהם אמת, ללכת אחרי אלהים אחרים, דכל העובד ע"ז אע"פ שמקיים כל שאר מצות הוי ככולו, והאי מילתא קמ"ל קרא. אח"כ דקדק רש"י לשון ללכת ולא אמר ועבדתם אלהים אחרים, ותירץ אע"פ שאין עובד ממש אלא מודה בה שיש בה ממש הוי ככופר בכל התורה, וע"כ אמר ללכת דהיינו הליכה בעלמא ולא שום עבודה לה':