תנ"ך על הפרק - דברים יא - ולעבדו בכל לבבכם - איזו היא עבודה שבלב - הוי אומר זו תפילה / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

דברים יא

164 / 929
היום

הפרק

שבחה של ארץ ישראל, פרשת "והיה אם שמוע", הבטחת ה' לעם ישראל על ירושת הארץ

וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְשָׁמַרְתָּ֣ מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְחֻקֹּתָ֧יו וּמִשְׁפָּטָ֛יו וּמִצְוֺתָ֖יו כָּל־הַיָּמִֽים׃וִֽידַעְתֶּם֮ הַיּוֹם֒ כִּ֣י ׀ לֹ֣א אֶת־בְּנֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ וַאֲשֶׁ֣ר לֹא־רָא֔וּ אֶת־מוּסַ֖ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם אֶת־גָּדְל֕וֹ אֶת־יָדוֹ֙ הַחֲזָקָ֔ה וּזְרֹע֖וֹ הַנְּטוּיָֽה׃וְאֶת־אֹֽתֹתָיו֙ וְאֶֽת־מַעֲשָׂ֔יו אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה בְּת֣וֹךְ מִצְרָ֑יִם לְפַרְעֹ֥ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֖יִם וּלְכָל־אַרְצֽוֹ׃וַאֲשֶׁ֣ר עָשָׂה֩ לְחֵ֨יל מִצְרַ֜יִם לְסוּסָ֣יו וּלְרִכְבּ֗וֹ אֲשֶׁ֨ר הֵצִ֜יף אֶת־מֵ֤י יַם־סוּף֙ עַל־פְּנֵיהֶ֔ם בְּרָדְפָ֖ם אַחֲרֵיכֶ֑ם וַיְאַבְּדֵ֣ם יְהוָ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וַאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֛ה לָכֶ֖ם בַּמִּדְבָּ֑ר עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃וַאֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה לְדָתָ֣ן וְלַאֲבִירָ֗ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָב֮ בֶּן־רְאוּבֵן֒ אֲשֶׁ֨ר פָּצְתָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלָעֵ֥ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֖ם וְאֶת־אָהֳלֵיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הַיְקוּם֙ אֲשֶׁ֣ר בְּרַגְלֵיהֶ֔ם בְּקֶ֖רֶב כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃כִּ֤י עֵֽינֵיכֶם֙ הָֽרֹאֹ֔ת אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂ֥ה יְהוָ֖ה הַגָּדֹ֑ל אֲשֶׁ֖ר עָשָֽׂה׃וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְמַ֣עַן תֶּחֶזְק֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃וּלְמַ֨עַן תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע יְהוָ֧ה לַאֲבֹתֵיכֶ֛ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם וּלְזַרְעָ֑ם אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא־שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶֽת־זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק׃וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם׃אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה׃וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם׃וְנָתַתִּ֧י מְטַֽר־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִֽירֹשְׁךָ֖ וְיִצְהָרֶֽךָ׃וְנָתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ׃הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם׃וְחָרָ֨ה אַף־יְהוָ֜ה בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ וַאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יְהוָ֖ה נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל־לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל־נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל־יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֵיכֶֽם׃וְלִמַּדְתֶּ֥ם אֹתָ֛ם אֶת־בְּנֵיכֶ֖ם לְדַבֵּ֣ר בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזוּז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ׃לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהוָ֛ה לַאֲבֹתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ׃כִּי֩ אִם־שָׁמֹ֨ר תִּשְׁמְר֜וּן אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם לַעֲשֹׂתָ֑הּ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם לָלֶ֥כֶת בְּכָל־דְּרָכָ֖יו וּלְדָבְקָה־בֽוֹ׃וְהוֹרִ֧ישׁ יְהוָ֛ה אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֖לֶּה מִלִּפְנֵיכֶ֑ם וִֽירִשְׁתֶּ֣ם גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַעֲצֻמִ֖ים מִכֶּֽם׃כָּל־הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר תִּדְרֹ֧ךְ כַּֽף־רַגְלְכֶ֛ם בּ֖וֹ לָכֶ֣ם יִהְיֶ֑ה מִן־הַמִּדְבָּ֨ר וְהַלְּבָנ֜וֹן מִן־הַנָּהָ֣ר נְהַר־פְּרָ֗ת וְעַד֙ הַיָּ֣ם הָֽאַחֲר֔וֹן יִהְיֶ֖ה גְּבֻלְכֶֽם׃לֹא־יִתְיַצֵּ֥ב אִ֖ישׁ בִּפְנֵיכֶ֑ם פַּחְדְּכֶ֨ם וּמֽוֹרַאֲכֶ֜ם יִתֵּ֣ן ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם עַל־פְּנֵ֤י כָל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדְרְכוּ־בָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם׃רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה׃אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃וְהַקְּלָלָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְסַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לָלֶ֗כֶת אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתֶּֽם׃וְהָיָ֗ה כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָתַתָּ֤ה אֶת־הַבְּרָכָה֙ עַל־הַ֣ר גְּרִזִ֔ים וְאֶת־הַקְּלָלָ֖ה עַל־הַ֥ר עֵיבָֽל׃הֲלֹא־הֵ֜מָּה בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֗ן אַֽחֲרֵי֙ דֶּ֚רֶךְ מְב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ בְּאֶ֙רֶץ֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בָּעֲרָבָ֑ה מ֚וּל הַגִּלְגָּ֔ל אֵ֖צֶל אֵלוֹנֵ֥י מֹרֶֽה׃כִּ֤י אַתֶּם֙ עֹבְרִ֣ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וִֽירִשְׁתֶּ֥ם אֹתָ֖הּ וִֽישַׁבְתֶּם־בָּֽהּ׃וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת אֵ֥ת כָּל־הַֽחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

"ולעבדו בכל לבבכם" - איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפילה

הקדמה

1. התפילות בפרשיות ואתחנן ועקב

בפרשיות ואתחנן ועקב מפיעות מספר תפילות.

בתחילת פרשת ואתחנן מספר משה רבנו לבני ישראל על תפילותיו ותחנוניו לד' להיכנס לארץ ישראל (ג, כג-כה). ואמרו חז"ל במדרש דברים רבה (יא, י) שמשה התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות, כמנין ואתחנ"ן, והובאו דבריהם בפירוש "דעת זקנים מבעלי התוספות" שם (ג, כה) (ועיין במאמרי שם על הלימודים החשובים שלומדים מתפילת משה).

בפרשת עקב מופיעות תפילותיו המרובות של משה רבנו על ישראל במשך ארבעים יום וארבעים לילה, אחרי שד' רצה להשמידם בעקבות חטא העגל (ט, יח-יט. שם, כה-כט).

2. מצות התפילה בפרשת עקב

בפרשת עקב גם מופיע מקור הציווי להתפלל בכל יום.

כך נאמר בתחילת פרשת "והיה אם שָמֹעַ":

והיה אם שָמֹעַ תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום, לאהבה את ד' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם.
(יא, יג)

כתב רש"י שם:

ולעבדו בכל לבבכם - עבודה שהיא בלב, וזו היא תפילה, שהתפילה קרויה עבודה, שנאמר: 'אלקך די אנת פלח ליה בתדירא' (דניאל ו, יז), [= דריוש מלך מדי אמר לדניאל: אלקיך, שאתה עובד לו תדיר, הוא יצילך מהאריות]. וכי יש פולחן [כלומר: עבודת קרבנות] בבבל?!
אלא על שהיה מתפלל, שנאמר: 'וְכַוִין פְּתִיחָן לֵהּ' וגו'. [המשך הפסוק הוא: 'בְּעִלִיתֵהּ נגד ירושלם, וְזִמְנִין תְלָתָה בְּיוֹמָא הוא בָּרֵך על בִּרְכוֹהִי, וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָקֵהּ' (שם ו, יא). תרגם ה"מצודת דוד" שם: 'דניאל נכנס לביתו... ועל העלייה היו לו חלונות פתוחים מול ירושלים, לכוון בתפילתו למולה, כמו שנאמר: 'והתפללו אל ד' דרך העיר אשר בחרת' (מלכים א ח, מד). ושלש פעמים ביום היה כורע על ברכיו ומתפלל ומודה לפני אלקיו'].
וכן בדוד הוא אומר: 'תכון תפלתי קטֹרת לפניך' (תהלים קמא, ב).

מקור דברי רש"י הוא בספרי כאן (מא), וכך גם אמרה הגמרא במסכת תענית (ב ע"א) בקיצור: "תניא: 'לאהבה את ד' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם (יא, יג)' - איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפילה".

יש לשאול על כך שתי שאלות:

  1. מדוע לא כתבה התורה את המצוה להתפלל בצורה יותר מפורשת: "והתפללתם אל ד' אלקיכם"?
  2. מתי זמנה של מצוה זו?

א. מדוע לא כתבה התורה את המצוה להתפלל בצורה יותר מפורשת?

על השאלה הראשונה, מדוע לא כתבה התורה את המצוה להתפלל בצורה יותר מפורשת: "והתפללתם אל ד' אלקיכם", נראה לומר שהתורה רצתה ללמדנו בניסוח זה של "ולעבדו בכל לבבכם", שהתפילה אינה רק אמירת מלים, אלא עבודה, ועבודה שבלב!

אכן כך הגדיר הרמב"ם בספר המצוות את מצות התפילה:

המצוה החמישית היא שציונו לעבדו יתעלה. ...ואף על פי שזה הציווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים, כמו שביארנו בשרש הרביעי, הנה יש בו יחוד שהוא ציוה בתפילה.

וכן כתב ספר החינוך במצוה תלג, מצות תפלה:

לעבוד את ד'.

על פי זה גם ניתן להבין היטב את מה שכתב הרמב"ם בהלכות תפילה (פ"ד הט"ו):

כל תפילה שאינה בכוונה - אינה תפילה!

לשון הרמב"ם חריפה ביותר: לא רק שראוי לכוון, ולא רק שהכוונה מעכבת בתפילה, אלא: "כל תפילה שאינה בכוונה - אינה תפילה"! מנין למד זאת הרמב"ם?

כתב המבי"ט ב"קרית ספר" שם:

כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה - דכתיב: 'ולעבדו בכל לבבכם', ואי זו עבודה שהיא בלב? זו תפילה.

כלומר: כיון שהגדרת התפילה היא עבודה שבלב הרי שמי לא עבד את ד' בלבו, כלומר: שהוא לא התכוון - לא קיים את המצוה!

ב. דברי הרמב"ם בתחילת הלכות תפילה והשאלות עליו

הרמב"ם בתחילת הלכות תפילה (פ"א ה"א) כתב:

מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר: 'ועבדתם את ד' אלקיכם' (שמות כג, כה), מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה, שנאמר: 'ולעבדו בכל לבבכם' (דברים יא, יג), אמרו חכמים: 'אי זו היא עבודה שבלב? זו תפילה'.

הרמב"ם ענה על השאלה השניה, מתי זמנה של מצוה זו, וכתב שזמנה הוא בכל יום.

אבל יש לשאול: מנין למד הרמב"ם שמצוה להתפלל בכל יום?

עוד יש לשאול: מדוע הביא הרמב"ם שני פסוקים?

הפסוק בפרקנו מפורש יותר מהפסוק בפרשת משפטים, כיון שבפסוק בפרשת משפטים כתוב רק: "ועבדתם את ד' אלקיכם", ועבודה היא לשון כללית, שאינה מיוחדת דווקא לתפילה, ולכן כתב הרמב"ם על פסוק זה: "מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה". כלומר: אין זה פשט הפסוק, אלא כך מסורת בידינו מחכמים.

והוסיף הרמב"ם וכתב: "שנאמר: 'ולעבדו בכל לבבכם', אמרו חכמים: 'אי זו היא עבודה שבלב? זו תפילה'". כלומר: הפסוק בפרקנו מבאר את הפסוק מפרשת משפטים שכוונתו לתפילה!

וכמו שדייק הרמב"ם בלשונו, שעל הפסוק בפרקנו הוא לא כתב: "מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה", אלא: "אמרו חכמים: 'אי זו היא עבודה שבלב? זו תפילה'", כלומר: חכמים הסבירו שזה פירוש הפסוק, ואין זו רק מסורת.

לפי זה יש לשאול: אם הפסוק בפרקנו מפורש יותר מהפסוק מפרשת משפטים - מדוע לא הסתפק הרמב"ם בפסוק מפרשתנו, אלא הביא גם את הפסוק מפרשת משפטים?

ג. הסברי ה"כסף משנה"

1. תשובת ה"כסף משנה" לשאלה השניה

שאל ה"כסף משנה" שם:

ואם תאמר: למה לא כתב רבנו פה שנצטוינו מצוה זו מדכתיב: 'ולעבדו בכל לבבכם', שמפורש בו ציווי התפילה?.

כלומר: מדוע הביא הרמב"ם גם את הפסוק מפרשת משפטים? מדוע הוא לא הסתפק בפסוק מפרשתנו שמפורש יותר?

ענה ה"כסף משנה"

ויש לומר משום ד'לעבדו' לאו מצוה היא, אלא סיפור דברים: 'והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום, לאהבה את ד' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם - ונתתי מטר ארצכם' וגו'.

כלומר: כיון שהפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" אינו מנוסח בלשון של ציווי, אלא רק בלשון של תנאי - העדיף הרמב"ם לפתוח בפסוק בפרשת משפטים, שמנוסח בלשון של ציווי.

2. תשובת ה"כסף משנה" לשאלה הראשונה

המשיך ה"כסף משנה" שם וכתב:

דעת רבנו שמצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום ממה שכתוב: 'ועבדתם את ד'', ועבודה זו צריכה שתהיה בכל יום, שאם אינה בכל יום - אולי נבוא לומר שהיא פעם אחת בכל ימיו, וזה ממה שלא יסבלהו הדעת. ואם כן על כרחנו החיוב הוא להתפלל בכל יום.

כלומר: לפי ה"כסף משנה" הרמב"ם למד מסברה שמצוה להתפלל בכל יום: כיון שיש מצוה להתפלל, והתורה לא כתבה מתי צריך לקיים אותה, לא מסתבר שמספיק לקיים אותה פעם אחת בחיים, אלא מסתבר שצריך לקיים אותה בכל יום.

ד. הסבר ה"קרית ספר"

הסבר אחר כתב המבי"ט בספרו "קרית ספר" שם:

מה שכתב הרב ז"ל דמן התורה בכל יום חייב, אפשר דסמיך אסיפיה דקרא, דכתיב: 'וברך את לחמך ואת מימיך' וגו' (שמות כג, כה), דהוא צורך כל יום, הכי נמי תפילה בכל יום.

כלומר: לפי ה"קרית ספר" הרמב"ם למד מהפסוק שמצוה להתפלל בכל יום!

בפסוק בפרשת משפטים (שמות כג, כה) נאמר: "ועבדתם את ד' אלקיכם, וברך את לחמך ואת מימיך, וַהֲסִרֹתי מחלה מקרבך", וכיון שבסוף הפסוק כתוב: "וברך את לחמך ואת מימיך", ואדם צריך לאכול ולשתות בכל יום, כך הוא גם צריך להתפלל בכל יום!

בכך ענה ה"קרית ספר" על שתי השאלות: גם על השאלה הראשונה, מנין למד הרמב"ם שמצוה להתפלל בכל יום, וגם על השאלה השניה מדוע הביא הרמב"ם את הפסוק מפרשת משפטים ולא הסתפק בפסוק מפרשתנו שמפורש יותר!

שתי השאלות מיישבות זו את זו: הרמב"ם למד שמצוה להתפלל בכל יום מהפסוק בפרשת משפטים.

לכן הביא הרמב"ם גם אותו ולא הסתפק בפסוק מפרשתנו.

סיכום

  1. התורה כתבה את המצוה להתפלל בניסוח של "ולעבדו בכל לבבכם", ולא בצורה יותר מפורשת: "והתפללתם אל ד' אלקיכם", כדי ללמדנו שהתפילה אינה רק אמירת מלים, אלא עבודה, ועבודה שבלב!
  2. זמנה של התפלה לפי הרמב"ם הוא בכל יום.

לפי ה"כסף משנה" הרמב"ם למד מסברה שמצוה להתפלל בכל יום: כיון שיש מצוה להתפלל, והתורה לא כתבה מתי צריך לקיים אותה, לא מסתבר שמספיק לקיים אותה פעם אחת בחיים, אלא מסתבר שצריך לקיים אותה בכל יום.

לפי ה"קרית ספר" הרמב"ם למד מהפסוק שמצוה להתפלל בכל יום: כיון שבפסוק בפרשת משפטים נאמר: "ועבדתם את ד' אלקיכם, וברך את לחמך ואת מימיך, וַהֲסִרֹתי מחלה מקרבך", ואדם צריך לאכול ולשתות בכל יום, כך הוא גם צריך להתפלל בכל יום!

סיום

ספר "הכוזרי" בדברו על התפילה, כתב (במאמר שלישי סימן ה):

והסדר הזה [של התפילה] מהנפש כסדר המזון מהגוף, מתפלל לנפשו ונזון לגופו, ומתמדת עליו ברכת התפילה עד עת תפילה אחרת, כהתמדת כח סעודת היום עד שיסעוד בלילה.

כלומר: כשם שהאכילה מחזקת את גוף האדם, וככל שהוא מתרחק מזמן הארוחה הוא נחלש, והוא צריך שוב לאכול, כך התפילה מחזקת את נפש האדם, וככל שהוא מתרחק מזמן התפילה הוא נחלש, והוא צריך שוב להתפלל.

לפי ה"קרית ספר" יש מקור מהפסוק בפרשת משפטים למה שכתב "הכוזרי" על ההשוואה בין התפילה לבין האכל!

אולי יש להוסיף שבזמן משה רבנו היו הגופים חזקים והנפשות חזקות, והיה מספיק לאדם לאכול פעם אחת ביום ולהתפלל פעם אחת ביום.

אחר כך נחלשו הגופים והנפשות, והיו אוכלים פעמיים ביום ומתפללים פעמיים ביום, כיון שתפילת ערבית היתה רשות (רמב"ם פ"א ה"ו מהלכות תפילה).

אחר כך נחלשו הגופים והנפשות עוד יותר, וכיום אוכלים שלש פעמים ביום ומתפללים שלש פעמים ביום, כיון שקבלו כל ישראל על עצמם את תפילת ערבית כחובה (רמב"ם שם).

יהי רצון שנזכה להתפלל תמיד מתוך כוונה, ומתוך הרגשת רעב וצימאון להידבק בד'.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך