פסוק ו:בקרב כל ישראל וכו׳ את פיה ולא פיותיה וכו׳ שפיר קאמר רבי נחמיה ורבי יהודה אמר לך את פיה לרבות פיות הרבה ור״נ אולי לא דריש אתין לרבות:
פסוק י:לא כארץ מצרים וכו׳ ונאמרה הבטחה וכו׳. פי׳ דכוונתו לתרץ מ״ט הוצרך לכתוב לא כארץ מצרים היא הוה סגי לומר כי הארץ וכו׳ ארץ הרים ובקעות למטר השמים וכולי וממילא הוה משתמע שאיננה כארץ מצרים ומשני דאצטריך לאפוקי ממה שהיו מערערין כשיצאו ממצרים שמא לא נבא וכו׳ והיינו כדפירש״י בפרשת דברים על פ׳ ותרגנו באהליכם וכו׳ במשל ב׳ שדות של שקיא ושל בעל וכו׳ עיין שם והדר פריך ודילמא לאו הכי שלא נאמרה פ׳ זו בזמן יציאתם ממצרים אלא אף זו מן התוכחות שאמר להם משה עכשיו והיתה כוונתו לומר להם צריכים אתם לתת לב שהרי הארץ הזו לא כארץ מצרים היא אלא רעה הימנה שהיא של בעל לכך צריכים אתם להתאמץ בתשובה כדי שתתברך להבא ולא תהיה רעה כמו שהיתה עד הנה ומשני דא״א לומר כן שהרי כתיב וחברון ז׳ שנים וכו׳ הרי שאפילו בזמן שהיתה ביד האומות היתה טובה ממצרים דרך טבע א״כ מוכרח לומר דפרשה זו הבטחה היא ובשבחה קא משתעי. והא דאצטריך לומר לא כארץ מצרים היא כדי להשיב להם תשובה ע״פ דרכם שהיו חוששין שמא אינה וכו׳ ובזה מיושב כל מה שהרגישו המפרשים ז״ל עיין:
פסוק י:אשר יצאתם משם אפילו ארץ רעמסס וכו׳. ק׳ דלעיל כתב דצוען משובחת מכל ארץ מצרים וא״י טובה הימנה וכאן כתב דעדיפא מארץ רעמסס וממ״נ חדא מתרתי כדי נסבה וליכא למימר דצוען ורעמסס חדא ארץ הואי דהא בגמרא דסוטה כי מייתי ההיא דרשה דלעיל דצוען המעולה שבכל מצרים דכתיב כי היו בצוען שריו פירש״י שריו של מלך ישראל ששלח אל פרעה לעזור לו וכו׳ אלמא פרעה בצוען יתיב ע״כ ורעמסס מארץ גושן כדפירש״י בפרשת ויגש והתם פירש בפ׳ בעבור תשבו בארץ גושן וכשתאמרו לו שאין אתם בקיאים וכו׳ ירחיקכם מעליו ויושיבכם בארץ אחרת. אלמא צוען לחוד וגושן לחוד והיה אפשר לומר דגושן היתה המעולה בענין א׳ כגון לאילנות ולאויר טוב ולפיכך שם מושב המלכים ורעמסס מעולה מכלם למרעה והיינו דקרי לה התם מיטב הארץ וקאמר הכא דא״י עדיפא מינה בכל מילי טפי מצוען לאוירא וטפי מרעמסס למרעה. ועי״ל דלעולם צוען היתה המעולה אבל בזמן שישבו יעקב ובניו בארץ רעמסס נעשית היא מיטב הארץ בכל מידי דמיטב וקרי לה התם מיטב על שם מה שנעשית כשנכנסו בה והיינו דאמור רבנן הכא בספרי מקום שישבתם בו שנאמר במיטב הארץ וכו׳ או אינו מקשה אלא לשעת גנותה ת״ל אשר יצאתם משם כשהייתם שם היתה מתברכת בשבילכם וכו׳ ע״ש ממנו נקח סעד למאי דאמרן איך שיהיה תמיהא לי איך לא העירו בזה המפרשים ז״ל:
פסוק יא:ובקעות הן מישור. זה דבר פשוט שלא היה צריך רבינו לטרוח עצמו לבאר ותדע דלעיל דכתיב ארץ נחלי מים וכו׳ יוצאים בבקעה ובהר לא פירש בו ולא מידי אלא אפשר שרצה לרמוז מ״ש בספרי יכול יהו מים גודשים את העפר למקום בקעה [ע״ד מ״ש רז״ל גבי כל ימי עני רעים וכו׳ מעפר כרמו לכרמים] ותהיה בקעה מחוסרת מים ת״ל ארץ הרים ובקעות הר לפי מה שהוא ובקעה לפי מה שהיא ע״כ והיינו דקאמר בקעות הן מישור שלא יפול מעפר שבהרים שם אלא תרווייהו לברכה:
פסוק יב:תמיד עיני וכו׳ עתים לטובה וכו׳. נראה דנפ״ל מדכתיב עיני ה׳ אלהיך ואנן חזינן במדה טובה דכתיב הנה עין ה׳ אל יראיו ומ״ש הכא דכתיב עיני ולכך ניחא ליה לפרושי עתים לטובה עתים לרעה ויהיה ע״ד הכתוב בכל מקום עיני ה׳ צופות רעים וטובים:
פסוק יב:מרשית השנה מר״ה וכו׳. דאל״כ יתירא הוא דמדכתיב תמיד עיני וכו׳ אמאי קאמר תו מרשית ועד אחרית הא תמיד אין לו הפסק א״ו ה״ק תמיד עיני וכו׳ אע״ג דמרשית השנה וכו׳ כלומר דמר״ה נדון מה יהא בסופה אפ״ה תמיד וכו׳ לחדש בה וכו׳ כדאיתא במסכת ר״ה:
פסוק יג:לאהבה וכו׳ שאהיה עשיר בשביל שאקרא רב וכו׳. הא דנקט רבינו ג׳ דברים הללו לפי ששלשתן הובטחו בפר׳ זו דכתיב בתר הכי ונתתי מטר ארצכם וכו׳ ואכלת הרי עושר ושוב כתיב ולמדתם אתם את בניכם הרי שיהיה רב ומלמד ותו מסיים בה למען ירבו ימיכם וכו׳ ודרשו בספרי למען ירבו בעה״ז וימי בניכם לימות המשיח כימי השמים על הארץ לעה״ב הרי קבול שכר שהוא לעה״ב ועליהם מסיים רש״י וסוף הכבוד לבא:
פסוק יג:ולעבדו וכו׳ זו תפלה וכו׳. מדשבק רבינו אידך פירוש דאיתא בספרי עבודה זו תלמוד דההוא נמי יליף מקרא ונקט הך דתפלה משמע דסבר כדעת הרמב״ם דמ״ע מן התורה להתפלל בכל יום אלא שאין מנין התפלות מן התורה ולכך נקט תפלה לאשמועינן חדושא דאילו תלמוד פשיטא דחיובא איכא כנראה מכמה קראי. ומ״מ מפירושו למסכת ברכות לא משמע הכי ואפשר שדעתו ז״ל כדעת הרמב״ן בהשגותיו דהחיוב הוא להתפלל בעת צרה וכדומה אלא דא״כ הכי הו״ל לפרש. והא דבספרי מייתי ראיה מדוד ודניאל נראה דאצטריך לתרווייהו משום דבכל חד איכא למדחי דאי מקרא דדוד לימא שאני התם דדוד הוא דבעי רחמי עלה דמלתא שתחשב לו כמו קטורת אבל לא אשכחן דמקרייא עבודה. ואי מקרא דדניאל התם דריוש הוא דקאמר ליה הכי ואטו אנן מדריוש ניקום וניגמר מיהו השתא דאשכחן קרא דדוד ילפינן שפיר מדריוש דאינו אלא גלוי מלתא בעלמא דקושטא הכי:
פסוק יג:בכל לבבכם וכו׳ והלא כבר וכו׳. ההרגש שמבחוץ הוא דאמאי חסר כאן חד דהיינו ובכל מאודכם וכדכתיב שם בכל מאדך וניחא ליה לרבינו באמרו דכאן אזהרה לצבור ומלתא דלא שכיחא היא שכל הצבור יהיה ממונם חביב להם יותר מגופם שיצטרך בכל מאדכם והיינו לפום חד פירושא דרש״י התם ולאידך פירוש נמי ניחא דכיון דהכא מיירי כשעושין רצונו של מקום לא שייך למכתב בכל מאדכם לומר אפילו במדת פורענות דפורענות מאי שיאטיה דבשלמא לעיל דאיירי ביחיד מאחר שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא הקדוש ברוך הוא מביא עליו פורענות בעה״ז למרק חטאו לשלם שכרו משלם לעה״ב ובכמה גווני אשכחן צדיק ורע לו כנודע אבל בצבור דפורענות דידהו היינו גזרות כוללים כגון ועצר את השמים וכו׳ וכיוצא בזה פשיטא דהא ליתא כשעושין רצונו ית׳ וכמו שייעד הוא ית״ש בפרשת בחקתי הילכך לא שייך למכתב הכא בכל מאדכם:
פסוק יד:ונתתי וכו׳ עשיתם מה שעליכם וכו׳. נראה דק״ל דמאי כתיב מטר ארצכם כאילו הוא דבר פסוק הואיל ובא לומר שזה יהיה השכר הכי מיבעי ליה ונתתי מטר על ארצכם לכך פירש דלא אתא הכא לפסוק עליהם השכר דהא פסיק וקאי בפרשת בחקתי אלא ה״ק אעשה מה שעלי לעשות כאשר הלא מראש הבטחתי לכם ולכך א״ש דכתיב מטר ארצכם מלתא פסיקתא הכתוב במקום אחר:
פסוק יד:בעתו בלילות וכו׳. עיין מ״ש בפרשת בחקתי בס״ד. ברם הכא לא צריכים לההיא דכוליה בעתו יתירא דמדכתיב יורה ומלקוש היינו עונתו ומאי בעתו א״ו לדרשה. ומ״ש ד״א והתם בפרשת בחקתי לא כתב אלא בלילי שבתות היינו טעמא דהתם דלא כתיב יורה ומלקוש להדיא א״כ כולל גם שאר גשמים הפרטיים לעת הצורך לפי המקום והזמן וניחא לפ׳ בפשיטות בלילי שבת אבל הכא דלא מיירי אלא ביורה ומלקוש כדכתיב וזמנן קבוע כדאיתא בפ״ק דתענית איזו היא רביעה ראשונה הבכירה בג׳ במרחשון בינונית בז׳ בו ואפילה בי״ז וכו׳ ומפרשי׳ ראשונה לשאול וידוע שזהו שבח של צבור כגון אמר מוריד הגשם ואתי מטרא א״כ לא שייך לפ׳ בלילי שבת כי לא לעולם יבא אותו היום המיוחד לשאול בשבת מש״ה מייתי נמי אידך פירושא ולאותו פירוש מיהא ק׳ דא״כ לימא בלילה להדיא כיון דהויא מלתא מלתא פסיקתא דבשלמא לפירוש ב׳ ניחא דלא פסיקא ליה דזימנין איכא נמי לילה אחרת כגון בלילי רביעיות אחר גזרת רחב״ד וכדכתיב׳ התם בפרשת בחקתי:
פסוק יד:מלקוש וכו׳ ד״א וכו׳ תרווייהו דחיקי דלפירוש קמא צ״ל שהוא ל׳ ארמי ותו דא״כ מ״ם דמלקוש ל״ל ולפירוש בתרא צריך לפ׳ שהוא מלה מורכבת ותו דא״כ מלקש מיבעי ליה:
פסוק יד:ואספת וכו׳ תאספנו וכו׳. דלא תימא ואספת בעצמך דהא כשעושין רצונו ש״מ מלאכתן נעשית ע״י אחרים וכדכתיב ועמדו זרים וכו׳ כדאיתא בספרי אלא כלומר יהיה לך אשר לך ולעולם האסיפה ע״י אחרים תהיה והיינו אליבא דרשב״י בספרי ודלא כר׳ ישמעאל ואיתיה נמי בש״ס דברכות:
פסוק טו:ונתתי עשב וכו׳ ד״א וכו׳. דאילו לפירוש קמא הול״ל בשדה דממילא משמע שאינו במדבר ומאי בשדך ולפירוש בתרא הול״ל ונתתי עשב וכו׳ ברישא ולבתר ואספת דגנך דבהכי הוה משתמע שפיר דאף על גב דעשב בשדך וכו׳ אפ״ה אינה פוחתת מדגנה:
פסוק טז:וסרתם לפרוש מן התורה וכו׳. דליכא לפ׳ דקמ״ל שהעע״ז הרי הוא סד מכל התורה וכדלקמן בר״פ ראה דא״כ הול״ל וסרתם לעבוד וכו׳ ומדכתיב ועבדתם ש״מ דוסרתם מלתא אחריתי היא:
פסוק יז:את יבולה עמ״ש בפרשת בחקתי על פ׳ ולא תתן ארצכם את יבולה:
פסוק יז:ואבדתם וכו׳ משל וכו׳ את כל בני המסיבה וכו׳. הנמשל בזה הוא על המדות העליונות וצינורי השפע שע״י העבירות פוגמים בהם ונשחתו כל מקורות ונרפסו כל מעינות:
פסוק יז:מהרה איני נותן וכו׳. גזים ולא עביד דבתר הכי חזינן שנתן להם ארכא כמה שנים טפי והיה מתרה בהם ע״י הנביאים והכי אי׳ בהדיא בספרי רשב״י אומר משנאמר בהם מהרה לא גלו אלא לאחר זמן ק״ו למי שלא נאמר בהם מהרה וכו׳ ע״ש ולפיכך בחנם נדחקו המפרשים ז״ל בזה עיין בש״ח. ועיין מ״ש בס״ד בפרשת בראשית על פ׳ וגם אחרי כן וכו׳:
פסוק יח:ושמתם וכו׳ היו מצויינים וכו׳. נראה דדריש ושמתם לשון סימן כמו שדרשו שימה בפיהם סימנה שר״ת נקנים בסימנים וכו׳ והוכרח רבינו לזה דאל״כ הוא כפל שהרי הכל אמור בתחלת הפ׳ ומאי האי דהדר וכתב ושמתם וכו׳:
פסוק כא:למען ירבו וכו׳ ואם לאו וכו׳. וא״ת ס״ס נימא ואם לאו לא ירבו וגם לא ימעטו י״ל דמש״ה כתיב בענין הברכה ימיכם ולא כתב שנותיכם אף על גב דלענין ברכה שאני דלא דרשינן ימים ולא שנים כדאיתא בש״ס דשבת מ״מ כתב קרא הכי כי היכי דניתי דיוקא שפיר דאם לאו אפילו ימים ממש לא ירבו דהשתא אפילו תידוק וגם לא ימעטו מ״מ אינם אלא ימים ולא שנים:
פסוק כא:לתת להם וכו׳ מכאן וכו׳. ההרגש שמבחוץ דאמאי לא כתיב לתת להם ולזרעם כדכתיב לעיל בפ׳ זו א״ו לדרשה אתא:
פסוק כו:פירש״י ז״ל ברכה וקללה האמורות וכו׳. דק״ל דהא לא חזינן הכא שנכתב לא ברכה ולא קללה ומשני שהן האמורות בכי תבא ולא הוה סגי לרש״י לכתוב כך האמורים בפ׳ כי תבא דא״כ הוה אפש׳ לפרש דקאי על פרשת והיה אם שמוע תשמע וכו׳ והיה אם לא תשמע וכו׳ דהיינו צ״ח קללות דכתיבי התם ולכן הוצרך לפ׳ בהר גריזים וכו׳ וראייתו דהנהו דוקא קאמר מדכתיב בתר הכי ונתת את הברכה על הר גריזים וכו׳ ש״מ דאכלהו קאי:
פסוק כז:את הברכה ע״מ וכו׳. דק״ל דמשמע שהברכה בעצמה היא שישמעו וכו׳ והא ליכא למימר דלא שייך בזה ברכה שהרי הבחירה בידם ומתרץ ע״מ וכו׳ והטעם דלא כתיב אם תשמעו כדכתיב אח״כ והקללה אם לא תשמעו י״ל שהוא ע״ד ובחרת בחיים וה״נ רצה לרמוז להם אני מורה אתכם אשר תשמעו ומש״ה לא פירש״י ז״ל אשר תשמעו אם תשמעו שהרי מצינו אשר במקום אם כדפירש״י גופיה בפ׳ ומולדתך אשר הולדת אם תוליד והרא״ם ז״ל הניחו בצ״ע ולפי האמור ניחא דאדרבא קרא קפיד דלא למכתב אם ושינה לישניה מברכה לקללה לרמוז האמור ולכך הוכרח רש״י שלא לפר׳ אם אמנם כדי לישב משמעות פשט המקרא הוצרך להוסיף על מנת:
פסוק כח:מן הדרך וכו׳ הא למדת וכו׳. דיוקו דרש״י מדלא כתיב וסרתם מן וכו׳ והלכתם אחרי וכו׳ וכדכתיב לעיל בפ׳ עקב וסרתם ועבדתם וכו׳ לכך פירש דה״ק קרא וסרתם מן הדרך וכו׳ כיצד וסרתם ללכת וכו׳ שבזה לבד הרי הוא סר מכל הדרך. ומ״ש רבינו אח״כ מכאן אמרו המודה וכו׳ לכאורה נראה שפת יתר שזה עצמו מה שכבר אמר הא למדת כל העובד וכו׳ אלא נראה דדייק רבינו תו אמאי כתיב בל׳ הליכה ולא כתיב בל׳ עבודה לעבוד אלהים אחרים וכדכתיב בקרא דעקב ומשני דמכאן למדנו לימוד אחר דאפילו לא עבד ע״ז רק שמודה בלבו ואסיק אדעתיה שיש בה ממש ככופר בכל התורה וזהו משמעות ללכת אחרי וכו׳ שלבו הולך אחריהם. והשתא א״ש דכתיבי תרי קראי ללימוד זה חד הכא ואידך בפרשת שלח וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות וכו׳ וכמ״ש רש״י שם דתרווייהו צריכי חד למעשה ואידך דאפילו במחשבה לחוד הוי ככופר וכו׳ ואי לא כתיב אלא חד הוה מוקמינן ליה דוקא בעובד דדיוקא דללכת אינו מוכרח כ״כ דהא מצינו וילכו אחרי הבעלים והיינו עבודה ממש אבל השתא דאיכא תרי קראי ואידך מיירי ודאי במעשה כדכתיב ולא תעשו ממילא הך דללכת מוקמיה ליה למחשבה. ובזה א״ש נמי דדייק רש״י בלישניה ובתחלה כתב הא למדת ולבסוף קאמר מכאן אמרו כלומר שלימוד הראשון הא למדת כלומר כבר למדת ג״כ ממקום אחר אבל מכאן אמרו כל המודה וכו׳ שזה נלמד דוקא מכאן מכח יתירא דקרא:
פסוק כט:ונתת וכו׳ כתרגומו וכו׳. דק״ל שהרי עם כל ישראל מדב׳ ואם הם נותנים הברכה מי הם המקבלים חילק ובילק א״ו בלוים משתעי שהם המברכים וממילא צריך לפרש על הר גריזים כלפי הר גריזים שהרי הלוים לא היו עומדים על ההרים. והמפרשים פירשו משום דלא שייך נתינה בברכה שאין בה ממשות וקשיא לי דבהך פרשתא גופא לעיל כתיב ראה אנכי נותן וכו׳ ברכה וקללה:
פסוק ל:הלא המה נתן וכו׳. לכאורה דיבור זה אין לו שחר שהרי עיננו הרואות שבא הפסוק ליתן בהן סימן ומה הוסיף רש״י. ונראה כוונתו לפי שמצינו בברייתא דספרי דפליגי תנאי ומייתי לה ש״ס דסוטה פ׳ אלו נאמרין דף ל״ג דר״י מפרש לקרא הכי שבא ליתן להם סימנין כדי שיכירו ההרים כשיכנסו לארץ ור״א פליג וסבר דא״א לומר כן דלפי הנראה מהסימנים האמורים במקרא אין אלו הר גריזים ועיבל ורוצה לפ׳ דלא בא הכתוב אלא להראות להן דרך אחר שיעברו את הירדן היאך ילכו לפי שהיה גלוי לפניו שעתיד הענן לפסוק. דרך בדרך ילכו וכו׳ ע״ש ובא רש״י ז״ל להכריע בפירושו כר״י שבא הכתוב ליתן סימן בהרים שזהו הקרוב לפשוטו של מקרא דכתיב הלא המה כלומר ההרים הנזכ׳ לעיל:
פסוק ל:אחרי וכו׳ וזהו לשון וכו׳. דיוקו של רש״י שאם באנו לפר׳ כמשמעותן של דברים אחרי הדרך של מבוא השמש אין לזה הבנה שהרי אחר שיעברו את הירדן הרי הם בדרך מבוא השמש ממש כלומר לצד מערב שהרי עכשיו היו מעבר הירדן מזרחה וא״כ היכי קאמר אחר מבוא השמש ולכך מפרש דאה״נ שאין זה כוונת הכתוב אלא אחרי דבוק עם מ״ש תחלה בעבר הירדן ושוב הביא ראיה מהטעם:
פסוק ל:מול הגלגל רחוק וכו׳. דאל״כ אמאי כתיב מול היכי דמי אם הם קודם הגלגל הול״ל לפני הגלגל ואם בתריה לימא אחרי הגלגל או אחר הגלגל ואם הוא מן הצד לכתוב אצל וכדכתיב בתר הכי אצל אלוני מורה לכך הוצרך לפ׳ רחוק. ואין נראה מ״ש בדבק טוב דאל״כ כיון שנתן סי׳ מול הגלגל למה לי תו אצל אלוני מורה ולכך פירש מול רחוק ולכן הוצרך עוד לסימן מובהק אצל אלוני מורה ע״ש דס״ס אי מהא תיקשי איפכא לימא אצל אלוני מורה דהוי סימן מובהק ותו לא. ומ״מ ק׳ שפירושו זה הוא ממש נגד הש״ס והברייתא הנ״ל דבהדיא אתמר אליביה דר״י מול הגלגל סמוך לגלגל וצ״ע:
פסוק לא:כי אתם וכו׳ נסים של ירדן וכו׳. דאל״כ הול״ל כי תעברו את הירדן לבוא א״נ מתיבת לרשת יתירה דריש דהא כתיב בתר הכי וירשתם אתה וא״כ לא הול״ל תחלה אלא לבא אל הארץ ומאי לרשת אלא ה״ק בזמן שאתם עוברים תדעו מיד שתבאו לרשת. וזה נראה טפי ממ״ש הרא״ם ז״ל דאל״כ לא הו״ל להזכיר העברת הירדן כלל שהרי מצינו בכמה מקומות כן דבהך פרשתא גופה ועברתם את הירדן וישבתם בארץ ולא פירש״י התם ולא מידי. וה״נ בפרשת מסעי דכתב כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען ופירש״י כשאתם עוברים ע״מ כן תעברו וכו׳ התם נמי טעמיה כדאמרן מדכתיב אתם עוברים ולא כתיב תעברו. א״נ מדכתיב כי אתם עוברים וכו׳ ארצה כנען ונראה חסרון בלשון הכתוב דהול״ל לבא ארצה ומכח זה דרשינן הכי:
