פסוק ב:רש"י ד"ה כי לא את בניכם אני מדבר עכשיו וכו'. לפי זה מכאן ואילך מאמר מוסגר ארוך עד פסוק ז, וכפי שרש"י אומר שם (ד"ה כי עיניכם הראת), אף כי במילים אחרות. איני זוכר עוד מאמר מוסגר ארוך שכזה. (פ' עקב תשנ"א)
פסוק ב:וקצת קשה, שמכאן משתמעת התחייבות יתרה לשמירת המצוות של מי שראה וחוה את כל הדברים המנויים במאמר המוסגר, וזה קשה לקבלו. (פ' עקב תשנ"ו)
פסוק ב:על כל פנים צריך למחוק כאן - כמו במקומות לא מעטים אחרים - את סימן הפיסוק שאחרי מילות הדיבור המתחיל. ולגופו של עניין קשה: הרי באמת דיבר אל בניהם של יוצאי מצרים ולא אל יוצאי מצרים עצמם, וראה מה שכתבתי בעניין זה למעלה (א, א רש"י ד"ה אל כל ישראל; ז, יח), וצריך עיון שיטתי. (פ' עקב תשנ"ה)
פסוק ו:"ואשר עשה לדתן ולאבירם" וגו'. תמהתי שאין משה רבנו ע"ה מזכיר כאן את קֹרח שהיה ראש המורדים עד שראיתי שכבר שאל כן רמב"ן על אתר הרואה במות קרח ור"ן מקריבי הקטרת הזרה מהלך נורמלי שאינו טעון איזכור, שכן זר הקרב להקטיר קטורת דינו מיתה (ראה במדבר יח, ד), אבל דתן ואבירם לא היו בין מקריבי הקטורת (ראה רמב"ן במדבר טז, טז ו-כט), אלא נענשו מפני שביזו את כבוד הרב, וכפרו בכל מעשי ה' אשר עשה במצרים ובמדבר ובמעמד הר סיני. וראה "העמק דבר" המדגיש את ותקם של דתן ואבירם בעסקי מחלוקת, בעוד שקרח בעל מחלוקת חד־פעמי היה, וכה דבריו: ואשר עשה לדתן ולאבירם - ...המה הצו המחלוקת שלא לשם שמים משנאתם את משה, מה שאין כן הר"ן איש היו צדיקים ונכנסו למחלוקת לשם שמים, משום הכי חושב בזה טובה גדולה לישראל מה שנבלעו בארץ, אבל על שריפת הר"ן איש נצטערו הרבה כמבואר שם. וקרח עצמו, אף על גב שהוא עיקר מחלוקת זו, מכל מקום לא היה באמת בעל מחלוקת ואיש ריב ומדון, רק באותה שעה היה רוח קנאה עוכרתו. אבל דתן ואבירם היו בעלי מחלוקת ומחרחרי ריב, והיו לאבני נגף בישראל, והיה שמחה גדולה כשנפטרו מהם. ע"כ. (פ' עקב תשמ"ט) הערת ר' זאב נוימן שי': וכך העיר הגרצ"י קוק בכתי"ק: "הם העיקרים שאמרו לא נעלה ויצאו נצבים פתח אהליהם".
פסוק ו:על כל פנים ראיתי בעיון נוסף בפרשת קרח שהכתוב עובר שם מדיבור על קרח לדתן ואבירם ולהיפך ולכולם יחד, ודבר זה ראוי לעיון מדוקדק. (פ' עקב תשנ"ה) וראה מש"כ בספר במדבר (ג, כט; ריש פרשת קרח; טז, א ו-כט). הערת הרב פינחס דנינו שי': ועיין גם אור החיים הק' לספר במדבר (כו, ט). לדבריו, דתן ואבירם גרמו לחטא העדה ואולי אף לחטאו של קרח.
פסוק ו:"...ואת בתיהם ואת אהליהם" וגו'. ראה ראב"ע: ואת בתיהם, הם נשיהם ובניהם. ע"כ. (פ' עקב תשנ"ט)
פסוק ו:רש"י ד"ה בקרב כל ישראל, ...אמר לו (רב נחמיה), שנעשית הארץ מדרון כמשפך וכו'. קשה לי: מה תוקן בתמונה זו, והרי גם לפיה יש פיות הרבה לאדמה - כל המשפכים שנפתחו. (פ' עקב תשס"א)
פסוק ו:וראה "שפתי חכמים" (אות ה) שהרגיש בקושי, ועל כן מפרט את התמונה שמצייר רב נחמיה ומבליט את הנס הגדול שאירע על פיה. ונכונה שאלתו באשר לסדר דיבורי המתחיל, ותשובתו לא הבינותי. (פ' עקב תשס"ב)
פסוק ח:"דעת זקנים מבעלי התוספות" ד"ה למען תחזקו, אינו אומר עשו מצוות לשמן למען תחזקו, דאם כן הוי על מנת לקבל פרס, אלא הכי קאמר 'עשו המצוה מאהבה כי למען זה תחזקו', ואין "למען" מוסב לתיבה שלאחריה. וכן "למען תאריכון ימים". ע"כ. השאלה ברורה, ותמוה שלא הכל מעלים אותה. אך התשובה אינה מובנת לי. ועוד פחות מזה מובן לי, כיצד הוא מפרש את הפסוק הבא "ולמען תאריכו ימים" וכו'. (פ' עקב תשס"א) הערת ר' חזקי פוקס שי': הדבר מבואר אצל ר"י בכור שור, שמפרש כבעלי התוספות, ומרחיב בסופו: "וכן 'ולמען תאריכו ימים', כלומר: 'ולמען דבר זה תאריכו ימים', כאדם שמבשר", כלומר שפירוש הפסוקים: עשו המצוות מאהבה, וגמולכם יהיה שתזכו לחיזוק ולאריכות ימים.
פסוק י:רש"י ד"ה לא כארץ מצרים הִוא, ...ונאמרה הבטחה זו לישראל ביציאתם ממצרים, שהיו אומרים וכו'. אם אכן כן, ואמנם אין מוקדם ומאוחר בתורה, יש לתמוה על רש"י על שאינו מיישב את השאלה המתבקשת - אם ההבטחה נאמרה לישראל ביציאתם ממצרים, מדוע היא מובאת רק עכשיו. (פ' עקב תשנ"ה)
פסוק י:שם. ...ובכל מקום החביב קודם וכו'. קשה לי: הרי רש"י עצמו אומר "אחרון אחרון חביב" (בראשית לג, ב), ואין אפוא לומר "בכל מקום". (פ' עקב תשמ"ז, אי שם בנכר) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: שם הוא במעשה, להתקרב אל עשו הרשע, אבל כאן הוא באזכרה.
פסוק י:רמב"ן ד"ה לא כארץ מצרים היא, ...כי היא ארץ צמאה מאד וצריכה מטר כל השנה וכו'. קצת תמוה שרמב"ן כותב כך, והרי היה בארץ ישראל בסוף ימיו. ואם כתב כך בהיותו בחוץ לארץ, יכול היה לתקן מאוחר יותר, כפי שעשה במקום אחר (בראשית לה, טז). (פ' עקב תשנ"א) ובעל "בית היין" על הרמב"ן העיר: אולי הכוונה היא שצריכה דרישה במטר כל השנה, שגשמי החורף יספיקו ויועילו לכל השנה.
פסוק י:רש"י ד"ה אשר יצאתם משם, אפילו ארץ רעמסס אשר ישבתם בה, והיא במיטב ארץ מצרים, שנאמר "במיטב הארץ" וגו' (בראשית מז, ו) וכו'. הוקשה לי: למה רש"י נוקט לשון ארץ רעמסס, והרי שם בבראשית (פרק מז, א, ד, ו) מדובר בארץ גושן, ולא בארץ רעמסס. והנה שם (בפסוק יא) נאמר: "ויושב יוסף את אביו ואת אֶחיו ויתן להם אחֻזה בארץ מצרים במיטב הארץ בארץ רעמסס כאשר צוה פרעה". וראה ראב"ע לפסוק א שם. (פ' עקב תשמ"ט)
פסוק יא:רש"י ד"ה ארץ הרים ובקעות, משובח ההר מן המישור וכו'. דברי רש"י־ספרי אלה קשים לי, במיוחד לאור העובדה שרש"י הבין לא מעט בעסקי חקלאות. (פ' עקב תשמ"ט) וראה "קיצור מזרחי". לדבריו, לענין ריבוי המקום עדיף ההר, ולדברים אחרים עדיפה הבקעה.
פסוק יא:"והארץ אשר אתם עֹברים שמה" וגו'. הו"ו שבריש הכתוב תמוהה, ולא ראיתי כי אם "אור החיים" הק' שנדרש לה. ואם הבינותי את כוונתו כראוי, הרי פירושו הוא שפסוק י הוא מאמר מוסגר, ופסוק יא חוזר אל תיאורה של ארץ ישראל - "ארץ זבת חלב ודבש". (פ' עקב תשנ"ט)
פסוק יב:רש"י ד"ה מרשית השנה, מראש השנה נידון מה יהא בסופה (ראש השנה ח ע"א). ע"כ. קשה לי: לכאורה נוגדת דרשה זו את פשוטו של מקרא, שהרי אם "תמיד עיני ה' אלהיך בה", אין כאן עניין של שיפוט פעם בשנה, ולהיפך, אם פעם בשנה, מה משמעה של התיבה "תמיד"? וקשה לומר ש"תמיד" כאן פירושו: מדי שנה, מעין מה שרש"י מפרש במקום אחר. (פ' עקב תשמ"ח) וראה "משכיל לדוד". לדבריו, אף שמראשית השנה נגזר מה יהיה במהלך השנה, אופן הביצוע נקבע במשך השנה לפי המעשים.
פסוק יב:ועוד קשה: מה ייחודי כאן לארץ ישראל, והרי אנו אומרים "על המדינות בו יאמר, איזו" וכו', מדינות בלשון רבים. (פ' עקב תשנ"ג)
פסוק יב:מעניין שבדפו"ר כתוב "מראשית", באל"ף. (פ' עקב תשנ"ה)
פסוק יג:רש"י ד"ה והיה אם שמע תשמעו, ...שכן כתוב במגילה, אם תעזבני יום, יומים אעזבך וכו'. אין כתוב כזה במקרא, וראה ירושלמי (ברכות פ"ט, ה"ה) שהכוונה ל"מגילת חסידים". וראה "מלכה של תורה" המאריך בזה יפה. (פ' עקב תש"ס) וראה הערה ז ב"לפשוטו של רש"י" על אתר.
פסוק יג:שם. ...וכן "אם שכֹח תשכח" (למעלה ח, יט) - אם התחלת לשכוח, סופך שתשכח כולה וכו'. כלומר על זו הדרך יש לפרש את הכתוב "אם שכח תשכח", מכל מקום שם הלימוד הוא על דרך השלילה ובפסוקנו על דרך החיוב. וקצת קשה, שכאן מעיר רש"י לפסוק זה, ואילו למעלה, במקומו, אינו מעיר מאומה. (פ' עקב תשס"ד)
פסוק יג:רש"י ד"ה לאהבה את ה', ...וסוף הכבוד לבוא. ע"כ. מקורו בנדרים (סב ע"א). קצת קשה לי, שסיפא זה שיש בו משום הבטחה, פוגם במקצת בדרישה ללמוד תורה ללא כל פניה. וצריך עיון. (פ' עקב תשנ"ט) וראה "דברי דוד". לדבריו, כוונת רש"י לומר, שהייעוד הטוב יבא לבסוף, כנאמר בפסוק הבא "ונתתי מטר ארצכם" וגו', אבל לא שיעשו משום כן.
פסוק יג:רש"י ד"ה ולעבדו בכל לבבכם, ...וכי יש פולחן בבבל? אלא וכו'. המילה פולחן כאן משמעה עבודת בית־המקדש, ולא עבודת אדמה. (פ' עקב תשמ"ח)
פסוק יד:רש"י ד"ה מלקוש, ...כדמתרגמינן "והיה העטֻפים ללבן" (בראשית ל, מב) - לקשיא. ע"כ. וכן מבאר רש"י שם: "ובהעטיף - לשון איחור". כלומר אותן הצאן המאחרות להתעבר היו ללבן. (פ' עקב תשס"א)
פסוק טו:רש"י ד"ה ונתתי עשב בשדך, ...דבר אחר, שתהיה גוזז תבואתך כל ימות הגשמים... ואתה מונע ידך ממנה שלושים יום קודם לקציר, ואינה פוחתת מדגנה. ע"כ. אמר לי ר' יהודה פליקס שי', שאכן הדבר אפשרי בהחלט. (פ' ראה תשנ"ו)
פסוק טו:רש"י ד"ה ואכלת ושבעת, ...ואכלת ושבעת. ע"כ. החזרה על ד"ה שבחלק מהדפוסים מופיע בסוף הדיבור ובחלק בתחילת הדיבור הבא, אינה מובנת, אך משום מה מתעלמים ממנה ומן הקושי שבה. והנה בדפו"ר אינה, ואין קושי. (פ' עקב תשמ"ח)
פסוק יז:רש"י ד"ה ואבדתם מהרה, על כל שאר היסורין אגלה אתכם מן האדמה וכו'. כלומר נוסף על כל שאר היסורין שיבואו עליכם מחרון אף ה' בכם, כמו עצירת השמים מן המטר, אף יגלו מן הארץ הטובה שגרמה להם לחטוא מחמת רוב טובה. (פ' עקב תשס"א)
פסוק יח:רש"י ד"ה ושמתם את דברי, אף לאחר שתגלו... הניחו תפילין עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו וכו'. וראה רמב"ן על אתר. וראה ר' אברהם ברלינר המשער שיש כאן משום טעות המדפיס, שהיה כתוב תו"מ (=תרומות ומעשרות) והוא פתר תפילין ומזוזות, וצריך לומר שאחר כך נוספו הפעלים "הניחו... עשו", אך תמוה שכך כבר בדפו"ר, כלומר שהטעות שבכאן מקורה בפתרון לא נכון של ראשי תיבות בכתב יד. (פ' במדבר תשנ"ו)
פסוק יח:לפי ר' אברהם ברלינר יהיה קשה, מה ייעשה בקשר לתרומות ומעשרות, שהרי אין סברה להפרישם מפירות חוץ לארץ. (פ' עקב תשס"ד) וראה "דברי אליהו" להגר"א. לדבריו, הגירסה הישנה היתה: ה"ת ע"מ, וחשבו המעתיקים שיש לפתוח את ראשי התיבות "הניחו תפילין עשו מזוזות", משום שלאחר מכן כתוב בתורה "וקשרתם לאות על ידך" וגו', לכן סברו שראשי התיבות מדברים על תפילין ומזוזות. אבל באמת ראשי התיבות הם שונים לגמרי, והם: ה"ת - הפרישו תרומות. ע"מ - עשרו מעשרות. וגם על דבריו עדיין קשה היכן שמענו שמפרישים בחו"ל תרומות ומעשרות. הערת הרב איתן שנדורפי שי': לעניות דעתי לא יצאו דברים אלו מפה קדוש - הגר"א ז"ל, שכן גם הרמב"ן על אתר ציטט כן בשם רש"י, וגם רבנו בחיי על אתר ציטט כן בשם חז"ל, ודוחק לומר ששניהם ראו ספרים שבהם כבר היתה "טעות המעתיקים". ועוד: ששניהם הדגישו "כי אף על פי שאנו עושין המצוות בחוצה לארץ, והם חובת הגוף לעשותם בכל מקום, לימדונו החכמים ז"ל, שאין עיקר עשייתן אלא בארץ הקדושה" (לשון רבנו בחיי שם, והרמב"ן האריך בזה עוד יותר, בפירושו לפרשת אחרי־מות). ועיין גם ב"הכתב והקבלה" לפסוק זה, שהציע תיקון כזה, כמו שכתוב ב"דברי אליהו", אך לא כתב כן בשם הגר"א (אף על פי שבמקומות רבים הביא דברים בשם הגר"א). ולא עוד, אלא לאחר שהביא את ההצעה שהיה כתוב ה"ת ע"מ, כתב: "אמנם ראיתי לרמב"ן ולרבנו בחיי, שהעתיקו גם כן לשון רש"י, כמו שהוא לפנינו...". ומשמע שחזר בו בגלל דברי הרמב"ן ורבנו בחיי!
פסוק יח:וכך כתב הרב ש"י זוין בקובץ "תורה שבעל פה" (כרך יא עמ' כה): "...יש אמנם המתחכמים לומר שהיה כתוב ברש"י בראשי תיבות ה"ת וע"מ ופענוחם הוא הפרישו תרומה ועשרו מעשרות - אבל אין אלו אלא דברים בטלים ומבוטלים, וברמב"ן סוף פרשת אחרי־מות מבואר באריכות על יסוד דברי הספרי כי עיקר שלימות קיום כל המצוות הוא בארץ". מעין זה כתב גם הרב אביגדר נבנצל (בקובץ "תורה שבעל פה" כרך לט עמ' קה): "...ותירצו בשם הגר"א שהתיבות הניחו תפלין עשו מזוזות הן פענוח מוטעה של ראשי תיבות ה"ת ע"מ, ושהפענוח הנכון הוא הפרישו תרומות עשרו מעשרות, שהן מצוות התלויות בארץ. ולעניות דעתי אין לדברים טעם. רש"י בא כאן להסביר את מה שהזכירה התורה כאן פעם נוספת מצוות תפלין ומזוזה אחרי שדברה על הגלות, ותרומות ומעשרות הכא מאן דכר שמייהו. ועוד שגם מדרבנן אינן נוהגות בארצות הרחוקות מארץ ישראל, וכוונת רש"י היא שגם מצוות שהן חובת הגוף, ונוהגות מדאורייתא בחוץ לארץ, אינן שם אלא בבחינת ציונים, כי עבודת הבורא האמתית אינה אלא בארץ ישראל, וכמו שכתב הרמב"ן באריכות בויקרא פרק יח פסוק כה". וראה "הדר התורה" על ספר בראשית (עמ' 33 הערה 38). הערת ר' זאב נוימן שי': וראה "לנתיבות ישראל" (ח"א עמ' קעד) מאמר "התורה והארץ".
פסוק יח:"...והיו לטוטפֹת בין עיניכם". מתרגם אונקלוס "לתפלין בין עיניכון". כששאלתי את ר' רפאל בנימין פוזן שי' ללשון הרבים ("תפילין") במקום שהיה צפוי לשון יחיד, השיב לי שאונקלוס משתמש בלשון חכמים, והרי בה אין אומרים: תפילה של ראש אלא תפילין של ראש. (פ' ראה תשס"ד)
פסוק יט:רש"י ד"ה לדבר בם, ...ואם לא עשה כן, הרי הוא כאילו קוברו, שנאמר "ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם" וגו'. ע"כ. לא ידעתי, מה ראיה לעניין קבורת הבנים ח"ו מפסוק זה. ולכאורה צריך לומר שהראיה מן הפסוק הבא - "למען ירבו ימיכם וימי בניכם". וב"ה שכוונתי לדעת "ספר הזכרון" בזה. אך בדפו"ר אין הגירסה כפי שהוא מביא. (פ' עקב תשנ"ט)
פסוק כב:רש"י ד"ה שמר תשמרון, אזהרת שמירות הרבה להזהר בתלמודו שלא ישתכח. לעניות דעתי קשה לפרש כך שהרי מיד נאמר: "לעשׂתה". ואפילו לומר שהכוונה למצוות לא תעשה אי אפשר כאן, אלא פשוט אזהרה להקפיד היטב לעשות כנדרש. ואכן איני רואה מה הניע את רש"י שלא לומר כן. (פ' עקב תשנ"א)
פסוק כב:וראה באשר למשמעו של שמ"ר להלן (יג, א רש"י ד"ה תשמרו לעשות). (פ' ראה תשנ"א)
פסוק כב:ועתה ראיתי שבדפו"ר אין ד"ה זה כלל. (פ' עקב תשנ"ג)
פסוק כב:אך גם למעלה (ד, ו) אמר רש"י "ושמרתם - זו משנה", ולכאורה היה מוטב לומר שם - זו מצוות לא תעשה, לעומת "ועשיתם" שהוא כמשמעו (ראה מה שכתבתי שם). ואולי כדאי לבדוק את כל הכתובים שבהם בא הפועל שמ"ר בקשר למצוות ה', ולבדוק הערות רש"י. (פ' עקב תשנ"ו)
פסוק כב:רש"י ד"ה ללכת בכל דרכיו, הוא רחום, ואתה תהא רחום וכו'. קשה לי: אין רש"י מביא מעין זה כבר למעלה (י, יב) "ללכת בכל דרכיו". (פ' עקב תשמ"ז)
פסוק כב:רש"י ד"ה ולדבקה בו, אפשר לומר כן, והלא אש אוכלה הוא? אלא הדבק בתלמידים ובחכמים, ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בו. ע"כ. הגירסה "בתלמידים ובחכמים" מעניינת, אך בדפו"ר "תלמידי חכמים" כמקובל. ומכל מקום, קשה למה אין רש"י מעיר־שואל מעין זה למעלה (ד, ד) "ואתם הדבקים" וגו'. (פ' עקב תשנ"ג)
פסוק כב:דומה שהדברים קשים הרבה יותר, כי הנה על דביקות בו יתברך מדובר גם למעלה (י, כ) "ובו תדבק", ודברי רש"י שבכאן הם מכתובות (קיא ע"ב), ושם הגמרא מסמיכה את ביאורה זה לשני כתובים (ד, ד ו-יא, כב, אך לא ל-י, כ), ואילו רש"י - רק לפסוקנו. וצע"ג.
פסוק כב:והרי עוד קושיה, כי הנה להלן (יג, ה) לפסוק "ובו תדבקון" מביא רש"י דברי הגמרא בסוטה (יד ע"א) "הדבק בדרכיו - גמול חסדים" וכו', וכאן אינו רואה כל קושי בדבקות בו יתברך. (פ' ראה תש"ס)
פסוק כב:והנה זה עתה אמרה לי רות בן מאיר שתח', אחרי שדיברנו על פסוקים אלה אתמול, שלפסוקנו אין רש"י יכול להביא את מאמרם ז"ל, "הדבק בדרכיו" וכו' שאותו הוא מביא להלן (סוטה יד ע"א), משום שכאן הרי נאמר בכתוב - לפני "ולדבקה בו" - "ללכת בכל דרכיו", והמאמר בסוטה יהפוך אפוא את הסיפא של פסוקנו לחזרה על הנאמר קודם לכן. אלא שכנגד זה אמרתי לה, יביא אפוא רש"י בשני מקומות אלה את מאמרם ז"ל מכתובות, שיכול להתאים לשני המקומות. וצריך עיון. (פ' ראה תש"ס) וראה "אמרי שפר". לדבריו, בכל המקראות המצווים על דבקות במקום לא כתב רש"י כלום, כי לפי פשוטו של מקרא אין כוונת הכתוב אלא להדבק בדרכיו, אבל כאן אי אפשר לומר כן, שהרי כבר אמר "והלכת בדרכיו".
פסוק כב:וראה עוד בדברים לשבת חתן של נתנאל שי' (למעלה ד, ד). (פ' ראה תש"ס)
פסוק כב:כאשר ביקרני הגאון ר' אביגדר נבנצל שליט"א ביקור חולים בבית, שאלתיו, למה חז"ל מדברים דווקא על תלמיד חכם ולא על חסיד או צדיק, ולא השיב.
פסוק כב:שלום שי' אמר לי, כי ההנחה היא שתלמיד חכם הוא אדם מוסרי וכו', אך לא ידעתי לזה בסיס. (פ' עקב תש"ס)
פסוק כג:"...וירשתם גוים גדֹלים ועצֻמים מכם". ראה למעלה (ט, א) מה שכתבתי שם. (פ' שופטים תשנ"ח)
פסוק כה:רש"י ד"ה לא יתיצב איש, אין לי אלא איש... תלמוד לומר "לא יתיצב", מכל מקום וכו'. לכאורה דרך דרשה זו קשה, שהרי "לא יתיצב" אינו פנוי לדרשה! וצריך עיון. (פ' שופטים תשנ"ה) וראה "גור אריה". לדבריו, הקדים הכתוב "לא יתיצב" לתיבת "איש", כדי שיהיה נדרש לחוד, כלומר לא יתייצב שום אחד בפניכם.
פסוק כו:רש"י ד"ה ברכה וקללה, האמורות בהר גריזים ובהר עיבל. ע"כ. כלומר אלו הברכות והקללות האמורות להלן בפרשת כי־תבוא (כז, טו-כו), וכאן בא רק הציווי על קיום המעמד. והשאלה המתבקשת היא: אם כך מדוע באה הפתיחה אודות הברכה והקללה כבר כאן ולא להלן? (פ' ראה תשס"ו) הערת הרב איתן שנדורפי שי': ספר דברים התברך במאתיים מצוות, מתוכן עשרים ושתיים מצוות בלבד מצויות בשלוש הפרשות הראשונות. העושר הגדול של המצוות מתחיל בפרשת ראה, המונה לבדה חמישים וחמש מצוות. נראה אם כן שהכרזת התורה על הברכה והקללה באה כבר כאן ולא רק בשעת הכניסה לארץ בה נאמרו הברכות והקללות שלהלן, ללמדנו שהשפע הגדול של המצוות הנפתח כעת בפרשת ראה, הוא בעצם שפע של ברכה למקיימיהן. התורה אינה אוסף של מצוות, אלא דרך של חיים מלאי ברכה. הבנה זו עולה מדברי הספורנו שכתב: ראה - הביטה וראה שלא יהיה ענינך על אופן בינוני כמו שהוא המנהג בשאר האומות. כי אמנם אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, והם שני הקצוות, כי הברכה היא הצלחה יותר מן המספיק, על דרך היותר טוב. והקללה היא מארה מחסרת שלא יושג המספיק, ושניהם לפניכם להשיג כפי מה שתבחרו. ע"כ. את דברי הספורנו הללו נוהג היה מורנו ורבנו הגאון הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל להשמיע באזנינו שוב ושוב, משום שראה בהם הדרכה יסודית וחשובה - יש לשאוף לגדלות ולא להיות בינוניים (ראה "אמרי שפר" עמ' ר).
פסוק כז:רש"י ד"ה את הברכה, על מנת אשר תשמעו. ע"כ. כלומר רש"י רוצה שלא נפרש את המילה "אשר" במובן: 'אם', אלא במובן: 'על מנת' או 'כדי'. אך חבל שד"ה אינו מעיד על כוונתו, כי היה צריך לומר אשר או לפחות: וגו'. (פ' ראה תשנ"ו)
פסוק כז:על כל פנים כוונת רש"י לומר: "על מנת", היינו שכבר קבלתם את הברכה בעבר, בשביל שתשמעו בעתיד. ולא כן לגבי הקללה - הקללה תבא ח"ו רק אם לא ישמעו בעתיד. כך הסבירה נחמה ליבוביץ שתח' השבוע בהרצאתה באוניברסיטת בר־אילן. (פ' בהר בחוקותי תש"ן) וכן בעיוניה לספר דברים (עמ' 124).
פסוק כז:וראה הערה 2 בחומש "תורת חיים" על אתר, שם כתוב בשם "באורי מהרי"א": אף על פי שפירושו "אם תשמעו", מכל מקום בשביל חיבתם של ישראל כתיב הקללה בלשון תנאי והברכה בלשון ודאי תשמעו ותשיגו את הברכה. ע"כ. והיא נראית יותר. (פ' ראה תשנ"ז)
פסוק כח:רש"י ד"ה מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת וגו'. הא למדת, כל העובד עבודה זרה וכו'. החומרה המרה שבה מתייחסת התורה ובעקבותיה מתייחסים חז"ל לעובדי עבודה זרה (הרמב"ם בהקדמה להלכות עבודה זרה מונה לא פחות מחמישים ואחת מצוות בעניין. שתי מצוות עשה וארבעים ותשע מצוות לא תעשה) טעונה אצלי קצת הבהרה. האם האתאיזם המבטל כל מציאות של כוח עליון אינו חמור יותר מאלו העובדים לאל זר ובכך לפחות מאמינים בכוח כלשהו גדול מן הכוח האנושי? (פ' ראה תשס"ה) הערת הרב איתן שנדורפי שי': על היחס בין כפירה לעבודה זרה אכן כתב ראב"ע בספר שמות (כ, א. בפירושו הארוך, עמ' רסג בחומש "תורת חיים") בעמדו על סדרם של עשרת הדברות: הדבור הראשון שאמר השם הנכבד כולל כל מצוות הלב והלשון והמעשה, כי מי שאינו מאמין בלבו בשם אין עליו מצוה. וחייב אדם להזכירו בכל רגע לכבודו, כי כל מה שיעשה לא יעשנו כי אם בעבור כבודו... ואחריו כתוב "לא יהיה לך". ופשע מי שאינו מאמין בשם, גדול מפשע עובד עבודה זרה, כי יש רבים שהם מאמינים בשם, והם מזבחים ומקטרים לעבודה זרה... והנה אלה מודים בשם, רק משתפים עמו אחר וכו'. עיין שם. יחד עם זאת התורה מרבה להזהיר מעבודה זרה שהיא בקום עשה. והוסיף הגר"א נבנצל שליט"א: האתאיזם הוא העבודה הזרה הגדולה ביותר, כי כל עובדי עבודה זרה יש להם מספר (כמו מאמיני השניות או השילוש ומספרים אחרים), אבל האתאיסט מאמין שכל כלב הוא כח לעצמו וכל חתול כח לעצמו וכן הלאה.
פסוק לב:"ושמרתם לעשות את כל החקים ואת המשפטים" וגו'. קצת קשה לי: למה באה תיבת "כל" רק אצל חוקים ולא אצל משפטים? (פ' ראה תשס"ד) וראה "העמק דבר" על אתר שכתב: ושמרתם לעשות את כל החקים וגו' - דקדוקי המצוות על פי תורה שבעל פה הבאה על־ידי חקים ומשפטים וכו'.