כיצד נגיע לאהבת ד'?
הקדמה
בפרקנו מופיעה פרשה ראשונה של קריאת שמע, שאותה אנו אומרים כל בקר וכל ערב. אחת המצוות המיוחדות הכתובות בה היא מצות אהבת ד'. כידוע, מצוה זו אין ענינה שנאמר אותה, אלא שנקיים אותה.
אלא שיש לשאול: לכאורה זוהי מדרגה גבוהה של צדיקים עליונים, שהיא למעלה ממדרגתנו!
כתב ה"משנה ברורה" (סימן כה ס"ק יד):
אמרינן בגמרא: 'כל הקורא קריאת שמע בלי תפלין הרי הוא כאלו מעיד עדות שקר בעצמו' ח"ו. ...וכתב בספר חרדים דמזה נלמוד כשאומר 'ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך' יראה להכניס אהבת ד' יתברך בלבו, שלא יהיה כדובר שקר ח"ו.
רואים שה"משנה ברורה" כתב שזו מצוה המוטלת על כל אחד!
כיצד נגיע לאהבת ד'? דבר זה לא כתב ה"חפץ חיים" ב"משנה ברורה" שם, אבל הוא כתב זאת במקומות אחרים, וכבר נאמרו מספר דרכים כיצד להגיע לאהבת ד' בדברי חז"ל ובראשונים.
א. שיטת הרמב"ם בהלכות יסודי התורה
כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ב ה"ב):
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו?
בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב, ומשבח, ומפאר, ומתאוה תאוה גדולה לידע ד' הגדול, כמו שאמר דוד: 'צמאה נפשי לאלקים לא-ל חי' (תהלים מב, ג).
וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו, ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה, שפלה, אפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד: 'כי אראה שמיך, מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננתה. מה אנוש כי תזכרנו' (שם ח, ד-ה).
ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים, כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את ד', כמו שאמרו חכמים בענין אהבה: 'שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם'.
ב. שיטת הרמב"ם בספר המצוות וספר החינוך
דרך אחרת כתב הרמב"ם בספר המצוות (עשה ג'):
המצוה השלישית היא הציווי שנצטוינו על אהבתו יתעלה, והוא שנתבונן ונסתכל במצוותיו וציוויו ופעולותיו, כדי שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג, וזוהי האהבה המצווה עלינו. ולשון ספרי: 'לפי שנאמר 'ואהבת את ד' אלקיך' איני יודע כיצד אוהב את המקום. תלמוד לומר: 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך', שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם'. הנה בארנו לך שבהסתכלות תבוא לידי השגה, וימצא לך התענוג ותבוא האהבה בהכרח.
כעין זה כתב גם ספר החינוך (מצוה תיח):
שנצטוינו לאהוב את המקום ברוך הוא, שנאמר: 'ואהבת את ד' אלקיך'.
וענין המצוה שנחשוב ונתבונן בפיקודיו ופעולותיו, עד שנשיגהו כפי יכולתנו, ונתענג בהשגתו בתכלית התענוג, וזאת היא האהבה המיוחדת.
ולשון ספרי: 'לפי שנאמר 'ואהבת' איני יודע כיצד אוהב אדם המקום. תלמוד לומר: 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך', שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. כלומר: שעם התבוננות בתורה תתיישב האהבה בלב בהכרח...
דיני המצוה: שראוי לו לאדם שישים כל מחשבתו וכל מגמתו אחר אהבת ד', ויעריך בלבו תמיד כי כל מה שהוא בעולם מעושר ובנים וממשלה וכבוד, הכל הוא כאין וכאפס ותוהו כנגד אהבתו ברוך הוא, וייגע תמיד כל היום בבקשת החכמה, למען ישיג ידיעה בו. סוף דבר: יעשה כל יכולתו להרגיל מחשבות לבו כל היום באמונתו ויחודו, עד שלא יהי רגע אחד ביום ובלילה בהקיצו שלא יהא זוכר אהבת אדוניו בכל לבו.
והענין על דרך משל שיהא נזכר באהבת ד' תמיד, כזכרון החושק תכלית החשק בחשוקתו, היום שישיג להביאה אל ביתו...
והעובר על זה וקובע מחשבתו בענינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמיים, רק להתענג בהם לבד, או להשיג כבוד העולם הזה, הכוזב, להגדיל שמו, לא לכוונה להיטיב לטובים ולחזק ידי ישרים, ביטל עשה זה ועונשו גדול. וזאת מן המצוות התמידיות על האדם ומוטלות עליו לעולם.
יש לציין שה"חפץ חיים" הביא את דברי ספר החינוך בקיצור ב"ביאור הלכה" בסימן א בד"ה "הוא כלל".
ג. שיטת הסמ"ג וה"מסילת ישרים"
דרך אחרת כתב הסמ"ג (ספר מצוות גדול) במצוות עשה ג':
ויחשוב בלבו הטובות שעשה לו הקב"ה כבר, שבראו... ויכוננהו בחכמה, וברא בו נקבים נקבים, ומחוץ עשה לו נקבי העיניים להביט ולראות בהם, עשה לו העפעפיים לעצום עיניו לישון ושלא להביט ברע... עשה לו נקבי האזניים לשמיעה, עשה לו נקבי החוטם להריח... עשה לו הפה למאכל ודיבור, עשה לו השיניים לטחון המאכל, עשה לו הלשון ללוש המאכל בתוך הפה ולחתך הדיבור... [עיין שם שהאריך הרבה בענין!]
כעין זה כתב גם בספר מסילת ישרים (פרק ח) בדרך קנית הזריזות:
הנה האמצעים אשר נקנה בם הזריזות, הם הם אותם אשר נקנה בם הזהירות, ומדרגותיהם כמדרגותיהם, וכמו שכתבתי למעלה, כי ענינם קרוב זה לזה מאד, ואין הפרש ביניהם, אלא שזה בעשין, וזה בלאוין. וכאשר יתאמת אצל האדם גודל ערך המצוות ורוב חובתו בהם, ודאי שיתעורר לבו אל העבודה ולא יתרפה ממנה.
ואמנם, מה שיוכל להגביר ההתעוררות הזה הוא ההסתכלות ברוב הטובות, שהקדוש ברוך הוא עושה עם האדם בכל עת ובכל שעה, והנפלאות הגדולות שעושה עמו מעת הלידה עד היום האחרון, כי כל מה שירבה להסתכל ולהתבונן בדברים אלה, הנה ירבה להכיר לעצמו חובה רבה אל הא-ל המטיב לו, ויהיו אלה אמצעים לשלא יתעצל ויתרפה מעבודתו. כי הרי הואיל ואינו יכול ודאי לגמול לו טובתו יתברך, לפחות יודה לשמו ויקיים מצותיו.
והנה אין לך אדם באיזה מצב שימצא, אם עני ואם עשיר, אם בריא ואם חולה, שלא יראה נפלאות וטובות רבות במצבו. כי העשיר והבריא - כבר הוא חייב לו יתברך על עושרו ועל בריאותו. העני חייב לו - שאפילו בעוניו ממציא לו פרנסתו דרך נס ופלא ואינו מניחו למות ברעב. החולה - על שמחזיקו בכובד חוליו ומכותיו ואינו מניחו לרדת שחת, וכן כל כיוצא בזה, עד שאין לך אדם שלא יכיר עצמו חייב לבוראו. ובהסתכלו בטובות אלה שהוא מקבל ממנו, ודאי שיתעורר להזדרז לעבודתו, כמו שכתבתי למעלה, כל שכן אם יתבונן היות כל טובו תלוי בידו יתברך, ומה שמצטרך לו ומה שמוכרח אליו, ממנו יתברך הוא, ולא מאחר, אשר על כן ודאי שלא יתעצל מעבוד עבודתו יתברך, ולא יחסר לו מה שהוא מוכרח אליו.
ד. שיטת "אור החיים" הקדוש
דרך אחרת כתב "אור החיים" הקדוש (דברים ו, ה):
ואהבת - ...עוד ירצה לעורר לב איש ישראל לאהבת ד' על דרך אומרם ז"ל (ילקוט ס"פ נח) בפסוק 'יושב תהלות ישראל' שלא בחר ד' מכל התהלות זולת כשהללוהו ואמרו לפניו: 'ברוך ד' אלקי ישראל', אז ישב על כסא מלכות עולם. והוא אומרו: 'ואהבת את ד'' לטעם זה שלא בחר להיות אלא 'אלקיך'. ובהעיר האדם לבו לפרטים כאלו תתנתק נפשו ותתר ממקומה בהתעוררות נפלא ורם באהבת הנאהב יתעלה רום תפארת כבודו.
יש להביא ראיה לדברי "אור החיים" הקדוש ממה שתקנו רבותינו בתפילה, שלפני קריאת שמע, שבה אומרים "ואהבת את ד' אלקיך", מדגישים את אהבת ד' אותנו בברכת "אהבת עולם": "ברוך אתה ד' הבוחר בעמו ישראל באהבה". "...ואהבת את ד' אלקיך".
אמנם יש לציין שיש רמז בסדר התפילה גם לשיטת הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, שכן הברכה שלפני ברכת "אהבת עולם" היא ברכת "יוצר אור", בה נאמר: "ברוך אתה ד', א-לקינו מלך העולם, יוצר אור ובורא חשך, עושה שלום ובורא את הכל. המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. מה רבו מעשיך ד', כלם בחכמה עשית, מלאה הארץ קנינך".
ה. איחוד השיטות של "שמירת הלשון"
איחוד של שיטת הרמב"ם בהלכות יסודי התורה עם דברי הסמ"ג, ובתוספת דברים כתב ה"חפץ חיים" בספר "שמירת הלשון" סוף חלק ב, בחתימת הספר [בחלק מהדפוסים נדפס בראשו: "פרק ב בענין מצות אהבת ד'"]. בתחילת דבריו כתב כעין מה שכתב ב"משנה ברורה" המובא בהקדמה:
עוד באתי לעורר על דבר מה דאיתא בגמרא (ברכות יד ע"ב): 'אמר עולא: כל הקורא קריאת שמע בלא תפלין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו', דהיינו שאומר 'וקשרתם' והוא אינו קושר. ואף שבדעתו לקשור אחר כך - אינו מועיל לזה, כיון שאינו קושר תיכף. ולכאורה פשוט דהוא הדין כשאומר 'ואהבת את ד' אלקיך' יראה להכניס אהבת ד' יתברך בלבו.
ואחר כך כתב:
שיתבונן בגדולת הבורא ורוממותו, שהוא מחיה כל העולמות. ובהיפוך: קטנות ערך נפשו וזעירותו וזולתו. ואחר כך יכיר רוב טוב הבורא יתברך עליו בהתמדת טובותיו מיום היותו על הארץ, לא לפי מעשיו, ומסתיר עוונותיו מבני אדם, ומאריך לו.
תחילת דבריו הם מהרמב"ם, המשכם מהסמ"ג, וסופם כתוב ב"חובת הלבבות".
עוד כתב שם ה"חפץ חיים":
ואם קשה לו לכוון כל זה בעת קריאת שמע יראה להתבונן בכל זה על כל פנים פעם אחת ביום. דכי בשביל שהיא מצוה תדירית, שאינה תלויה בזמן, כידוע, יהיה גרוע שלא יראו לקיים אותה על כל פנים פעם אחת ביום?! וטוב שיראה להתבונן בזה אחר התפילה, קודם שיכנס לביתו לאכול, ודומיא דשאר מצוות המוטלות על האדם, כמו תפלין, או לולב ומיניו בחג הסוכות, דאינו אוכל קודם שמקיימם, כמבואר בסימן תרנ"ב ובסימן רל"ה.
יהי רצון שנזכה לקיים את מצות אהבת ד' בשלמותה, ומתוך כך נקיים את כל המצוות כולן בשמחה ובאהבה.