עבדים היינו
"כי ישאלך בנך מחר לאמר, מה העדת והחקים והמשפטים וכו' ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים וכו'" (דברים ו, כ-כא). פסוק זה הוא מרכזי בהלכות ליל הסדר של פסח, והרבה הלכות נלמדו ממנו. להלן תורף דבריו של הרב מוהליבר זצ"ל, בקבלת הפנים שערכו לכבודו קהילת ביאליסטאק, בבואו לכהן שם כרבה של העיר.
תחילה הביא הרב את הגמרא במסכת פסחים (קטז ע"א): תנן במשנה בפסחים, "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", ואמרו שם בגמרא, "מאי בגנות, רב אמר מתחילה עובדי עבודת גילולים היו אבותינו, ושמואל אמר עבדים היינו. אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה, עבד דמסקי ליה מריה (שרבו הוציאו) לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא (ונתן לו כסף וזהב), מאי בעי למימר ליה (מה צריך לומר)?" ענה לו: צריך להודות ולשבח, א"ל רב נחמן, פטרתנו מלומר מה נשתנה, פתח ואמר עבדים היינו".
הרב הציג סדרה של שאלות על מאמר זה, ולבסוף הציג משנה סדורה.
א. באיזו סברא חולקים רב ושמואל אם הגנות הוא שאבותינו היו עובדי עבודה זרה או עבדים.
ב. הרי"ף (כה ע"ב בדפי הרי"ף) והרא"ש (פ"י סימן ל) כתבו, שכיום עושים כשניהם, מדוע? והרי בדרך כלל בעניני איסורים הלכה כרב?
ג. לשם מה הובא הסיפור של רב נחמן ועבדו, אם להודיענו שרב נחמן כשמואל, יאמר כן להדיא.
ד. מדוע אמר רב נחמן לעבדו, עבד שיוצא לחרות ורבו נותן לו כסף וזהב, הרי בדבר אחד, זה שהוציאו לחירות או זה שנתן לו כסף וזהב, כבר מתחייב להודות.
ה. מהן ב' הלשונות שאמר העבד: להודות ולשבח.
ו. לשון הגמרא צריך בירור, שאמרה על רב נחמן "פתח ואמר עבדים היינו", מהו פתח, ולמה לא די לומר "ואמר".
ישראל נגאלו במצרים שתי גאולות, גאולת הגוף וגאולת הנפש, שהרי היו שקועים גם במ"ט שערי טומאה, ויצאו מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, לקבלת התורה. רב ושמואל לא פליגי מהי הגנות, דוודאי היו שם גם גנות הגוף וגם גנות הנפש, אלא חלקו במה להתחיל. רב אמר שיש לפתוח בגנות עבודה זרה, בגנות הנפש; ושמואל סבר - בעבדים היינו, בגנות הגוף.
רב סבר, שהעיקר הוא גאולת הנפש ואותה יש להקדים, שהרי היא התכלית; ושמואל סבר, שאדם השקוע בגנות הנפש איננו יודע להעריך את היציאה מגנות זו כל זמן שהגוף משועבד. העבד חש תחילה בהצלה של גנות הגוף, וע"ז יודה תחילה, ורק אח"כ יבחין בחשיבות הגאולה הנפשית. אין להתחיל מיד ביציאה מגנות הנפש, שהרי העבד אינו חש בה באמת, וע"כ הודאתו היא מן השפה ולחוץ.
רב נחמן לא היה יודע אם לנהוג כרב או כשמואל, לכן הוא ניסה את עבדו והציג בפניו שתי חירויות: עבד שרבו הוציאו לחירות, היא הגאולה הרוחנית, אך נתן לו גם כסף וזהב, חירות גשמית. רב נחמן ביקש לברר על מה יודה העבד תחילה, ואיזו גאולה הוא מרגיש יותר, והעבד ענה לו "צריך להודות ולשבח".
ההודאה ניתנת על דבר גשמי, כמו "ארבעה צריכין להודות, יורדי הים, הולכי מדברות ומי שהיה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורין" (ברכות נד ע"ב) - אלו דברים גשמיים הזוקקים הודיה. אבל שבח ניתן על דבר רוחני, כמו "ישתבח שמך לעד מלכנו". וכשאמר העבד "צריך להודות ולשבח", הראה שההודיה על הדבר הגשמי קודמת לשבח על הדבר הרוחני. לכן ר' נחמן "פתח ואמר" עבדים היינו. ודאי שהוא אמר גם "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", שכן רב ושמואל לא פליגי שאומרים שניהם, אלא שהשאלה היתה במה להתחיל: "פתח ואמר" עבדים היינו, כשמואל.
וזהו שכתבו הרא"ש והרי"ף "שהאידנא עבדינן כתרוויהו", להשמיע לנו שאין מחלוקת בין רב ושמואל, ולתרוויהו צריך לומר גם עבדים היינו וגם עובדי ע"ז היו אבותינו, וכל מחלוקתם אינה אלא מה קודם למה.
***
היציאה ממצרים אינה רק השחרור מן העבדות המעשית והשעבוד לעם אחר, אלא סילוק תכונת העבדות. לא כל עבד משוחרר הוא אכן בן חורין, וכפי שהגדיר הרב קוק זצ"ל:
ההבדל שבין העבד לבן החורין איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפך בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד.
חירות הצביונית היא אותו הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכלל מתרומם על ידה להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלוקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שוים את ערכם וכו' (עולת ראיה ח"ב, עמ' רמה).
עיקר היציאה ממצרים היתה היציאה מהשעבוד הרוחני, שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה, אלא שאי אפשר לגאולה רוחנית בלא הגאולה הגשמית - "'כי לי בני ישראל עבדים' - ולא עבדים לעבדים" (בבא קמא קטז ע"ב). וזה שאנו מזכירים בתפילה "ויוציאנו משם לחירות עולם", שאף שהיינו בגלויות אחרות, אבל לעולם לא נחזור להיות עבדים במהותנו כפי שהיינו במצרים.